חייו של כדורגלן צעיר בתחילת דרכו מלאים בקשיים שבדרך. החל מבחירת מועדון ילדים, תמיכה מהמשפחה וסכומי כסף רבים שספק אם יחזרו, כל אלו דברים שנלקחים בחשבון. אך אם תוסיפו לכך גורם נוסף של מרחק ועצמאות כבר מגיל ילדים, הרי שהמסלול הופך לקשה הרבה יותר. כמה מרחק? למעלה מ-4,000 קילומטרים מפרידים בין מודיעין לעיר פרנקפורט בגרמניה, וזה בדיוק סיפורו של ליעד נבט. בלם ישראלי בן 14 וחצי, שהחל את דרכו בעירוני מודיעין אך בשל יציאת הוריו לשליחות בברלין שבגרמניה, מצא עצמו הרחק מהמקום המוכר, אך לא ויתר על הכדורגל.
כשהיה בן 10 בלבד, וכבר הרשים במחלקת הנוער של עיר הולדתו, נאלץ ליעד הצעיר לארוז את חפציו ולנסוע הרחק מביתו. תחילה ניסה לשחק בקבוצות מהעיר ברלין, כשהחל את דרכו בברלינר SC הקטנה ובהמשך נדד למועדונים נוספים. לאחר 4 שנים בקבוצות מבירת גרמניה, שיחק נבט בקבוצות רוט-ווייס, וויסבאדן והופנהיים בטרם הגיע לקבוצת הפאר איינטרכט פרנקפורט, אצלה עבר מבחנים מהר מאוד והחל את דרכו במועדון, כשכעת הוא בקבוצת הגיל עד 15.
ליעד נבט (צילום פרטי)למעשה, הוריו של ליעד נמצאים בברלין והוא עצמו באקדמיה של פרנקפורט, מרחק של 5 שעות נסיעה. הדילמה הגדולה עוד נמצאת לפניו – בקיץ הקרוב הוריו חנה ואורן יסיימו את השליחות וישובו לישראל, אך הוא מצידו אינו מתכוון לחזור ארצה ומתכנן להמשיך לגמרי לבדו בגרמניה.
העצמאות והמרחק מהמשפחה והחברים הם כמובן קושי רב עבור ילד בן 14 וחצי. מלבד הכדורגל שמצליח להסב את תשומת ליבו מכל המסביב, ליעד מצא דרך נוספת להתמודד עם המצב – והכין יומן מסע אישי בו הוא מספר כל אשר עבר ועובר עליו. "שום דבר לא ישבור אותי אני לא מוותר", כתב נבט בראשית היומן, משפט מפתח שמלווה אותו בשנים האחרונות.
ליעד נבט (צילום פרטי)“אני אדבר איתך עוד מעט, בדיוק נכנס לאימון”, אומר נבט בפתיחת שיחתנו, וכל זאת על אף העובדה כי בשל הקורונה האקדמיה בה הוא משחק תחזור לפעילות רק בעוד חודשיים. הוא עצמו לא נותן לדבר להשפיע עליו ומקיים בכל יום שגרת אימונים ביתית כדי לשמור על כושר ולהיות מוכן.
“הגעתי לברלין בגיל 10 ללא כל ידע באנגלית וכלום גרמנית, נקודת פתיחה לא הכי טובה”, מספר נבט בשיחה ל-ONE, כשעתיים לאחר שהחל את האימון הביתי. “אנחנו לומדים בבית ספר גבוה לספורט שבו יש שחקנים ממספר קבוצות האזור כמו מיינץ, רוט-ווייס והופנהיים. בשעתיים הראשונות אנחנו לומדים כרגיל, לימודים כלליים, יוצאים לאימון ואז שוב לימודים בכיתה. אחרי הלימודים אנחנו מגיעים למתחם האימונים לטובת חדר כושר או משחקים. לאחר האימון שהוא ברמה מאוד גבוהה ואינטנסיבית יש ארוחת ערב במועדון”.
“בתחילת הדרך היה מאוד לא פשוט, קשה להיות זר בקבוצת ילדים כשאתה לא דובר את השפה. אני זוכר את אבא שלי מתחנן למאמנים שרק יתנו לי הזדמנות להשתתף. אם לדעתם אני לא מתאים, נגיד תודה רבה ונמשיך הלאה. למזלנו מצאנו מאמן שהסתכל עלינו ונתן הזדמנות. הייתי הכי טוב באימון, בסופו ניגש המאמן לאבי ואמר לו שהתקבלתי למרות שאני לא מבין שום דבר בגרמנית ואף לא באנגלית. לכדורגל אין שפה. היום אחרי כמה שנים אני כבר דובר גרמנית שוטף ולא מרגיש בהבדל. יש לי חברים מוסלמים שיודעים שאני יהודי וישראלי ואין שום בעיה, אנחנו חברים”.
בדיוק כך, אחרי לא מעט ניסיונות, קבוצות שעבר והרבה עבודה קשה, מצא לבסוף ליעד את מקומו באיינטרכט פרנקפורט. “יש לי מספר הצעות מקבוצות מקבוצות בישראל אבל החלטתי להמשיך להישאר כאן בלי ההורים, לעבוד קשה ולהגשים את החלום שלי. החלום הכי גדול הוא כמובן לשחק בעתיד בנבחרת ישראל, אבל אני נשאר צנוע ויודע שיש לי עוד דרך ארוכה. אני רק בתחילת הדרך. לדעתי ללא “מנטליות גרמנית” של קור רוח ואופי חזק, זה בלתי אפשרי להצליח, אני מתמודד עם קשיים בעצם העובדה שאני ללא הוריי, זה מחשל אותי”, מספר ליעד.
ליעד נבט (באדום) (צילום: Jessica Brauner)מי המודל לחיקוי שלך?
”מאחר שאני בלם, מבחינתי המודל לחיקוי הוא רפאל וראן מריאל מדריד. יש לו את כל האיכויות שאני שואף אליהם – הוא מהיר, חזק, בעל יכולת טכנית, משחק ראש משובח וכמובן יציבות”.
רפאל וראן. מודל לחיקוי (רויטרס)כשמדברים על שחקן ישראלי שגדל בגרמניה מגיל צעיר, שמו של עילאי אלמקייס עולה מיד. השחקן שגדל באקדמיה של הופנהיים קיבל בשבוע שעבר הזדמנות עם דקות בכורה בקבוצה הבוגרת של המועדון. נבט מכיר את אלמקייס ומשפחתו והשניים נפגשו רבות, כמו גם השוער עומר חנין שמשחק במיינץ. “אני בקשר טוב עם עילאי אלמקייס, מעבר לזה שהוא מודל לחיקוי, הוא בן אדם מדהים ואני מנסה ללמוד מהדרך שהוא עבר. הוא עבר את אותם הקשיים שאני חווה כעת”, מספר.
איך זה להיות לגמרי לבדך מגיל כל כך צעיר?
”למעשה מגיל 14 אני עצמאי וזה לא פשוט, אני עושה הכול בעצמי. קניות, בישולים, ניקיונות, רופאים, אימונים אישיים ובתי מרקחת. נניח שיש משחק רחוק וצריך להיות במועדון בשעה 7:00, אני שם שעון מעורר ל-5 בבוקר, מכין לי ארוחת בוקר ונוסע ברכבת. אין מי שייקח אותי, אין אפשרות להתפנק. צריך המון כוח רצון להתמודד לבד גם בלימודים וגם באימונים, אבא שלי תמיד אומר ‘הכול בראש’. המשפחה בברלין והם חוזרים לישראל בעוד 3 חודשים, אני מתכוון להישאר”.
עילאי אלמקייס. מסלול דומה (שחר גרוס)בכל זאת, יש מי שמלווה את נבט מקרוב ודואג לצרכיו: “יש לי שני סוכנים שהם כמו אבא ואמא – מרק שרמן ופרנק גרוסר, שהם בעצם המתנה שלי, אני חייב להם הרבה. הם זמינים 24/7 לכל בעיה, הם דוחפים אותי קדימה, עובדים איתי על החולשות והדברים שאני צריך לשפר במשחק שלי. ההורים שלי רגועים כשאני בידיים של הסוכנים האלו”.
לפני כשנה הגיע רגע מרגש בקריירה הקצרה של ליעד נבט. כשהוא בן 13 שיחק במשחקי המכביה יחד עם שחקנים גדולים ממנו (עד 16) וכל זה כשהוא במדי נבחרת גרמניה ועם הדגל הגרמני. “זו חוויה שלעולם אני לא אשכח. לשחק על אדמת הונגריה, אדמה שבה בני משפחתה של סבתא רבה שלי נרצחו על ידי הגרמנים. זה מצמרר ומבחינתי זה ניצחון גדול, הניצחון הבא יהיה לעשות את זה עם מדים של נבחרת ישראל”.
ליעד נבט (צילום פרטי)“יש הצעות לעונה הבאה, הכיוון הוא להישאר בפרנקפורט”
“אכלנו הרבה קש בתור זרים בהתחלה. עד שליעד התקדם והגיע לאיינטרכט פרנקפורט”, סיפר ל-ONE אורן נבט, אביו של ליעד. “הוא גר לבד, שני הסוכנים איתו ומלווים אותו. בקיץ נחזור, הוא יישאר שם לבד. יש לנו הרבה הצעות מהארץ אבל הוא רוצה להישאר בגרמניה. כמובן שלא הכול היה טוב. עליות וירידות, להתמודד עם מאמנים בעייתיים, פציעות ודברים מהסוג הזה. למרות שהוא בן 14 וחצי עברנו יחד איתו הרבה”.
איך הוא מתמודד עם המרחק מנקודת המבט שלך?
”הוא פיתח מנטליות גרמנית. סוג של נימוס, שמירת מרחק ו’קוליות’, קור רוח גרמני. אתה כמובן לא עונה למאמן בחיים, אתה יודע ומבין את מקומך, זה קונפליקט בין הישראליות וגרמניות. יש איתו ישראלים נוספים שהוא מכיר בגילאים שונים והם משחקים בקבוצות אחרות”.
“כשהוא הגיע לפרנקפורט, הוא נסע לבד לגמרי בהתחלה, הוא התקדם ממקום למקום עד שהגיע לוויסבאדן (ליגה שניה בגרמניה) והופנהיים ושם מאוד אהבו אותו. יום למחרת הוא היה באיינטרכט ובהמשך הוא אפילו כבר שיחק עם קבוצה של עד 17. ביחד עם הסוכן שלו החלטנו להישאר בפרנקפורט, גם מבחינת בית ספר וכו’. אנחנו ממתינים לגבי העונה הבאה, יש הצעות, הכיוון הוא להישאר בקבוצה עונה נוספת. אני בטוח שהוא יצליח, הוא ילד צנוע ומדהים”.
אורן המשיך וסיפר על המנטליות של בנו, כזו שמצליחה להפתיע אפילו אותו. “בקבוצה האחרונה שליעד שיחק בה לפני פרנקפורט היה מאמן קשוח, דמות קשה מאוד. היה חשוב לליעד להופיע בכל האימונים והמשחקים. שבועיים וחצי לפני הפגרה ליעד שיחק עם קרע בשריר כדי לא לאבד את מקומו בהרכב. מספיק שאתה לא מופיע לאימון או משחק אחד בגלל פציעה, אתה לא יודע מתי תשחק בפעם הבאה. הלכנו לרופא והוא אמר ‘לפי הקרע הוא מושבת ל-3-4 חודשים’. היינו בשוק. אמרתי לרופא ‘איך אתה אומר דבר כזה?’. למזלי הכרתי מומחה לפיזיותרפיה וביקשתי את עזרתו. הוא הסתכל על הצילומים, ליעד אמר לו ‘עוד 7 שעות יש לי משחק, חשוב לי להיות במשחק הזה ובאימונים, מה אתה יכול לעשות?’ הוא היה קוסם, ליעד שיחק עם הקרע בשריר והיה נהדר על המגרש. אחרי 2-3 אימונים הגיעה הפגרה ואיתה זמן להחלמה”.
“אני זוכר פעם אחת שהגעתי לאימון שלו וראיתו אותו רץ ומחזיק את היד. שאלתי אם הכול בסדר, בלי שאף אחד יראה ,כי אסור לדבר השחקנים עד יציאה מהמועדון, והוא אמר לי ‘אבא אני חושב ששברתי אצבעות, אסיים את האימון ונלך לבדוק’. רואים שכואב לו אבל הוא התאמן כרגיל, החזיק את היד צמוד לגוף והמשיך כרגיל. בסוף האימון הוא אמר למאמן שיש לו כאבים ושהוא צריך ללכת. 4 שעות אחרי זה הוא עם גבס ביד. אם אתה חושב שהוא ויתר על האימון למחרת? אתה טועה בענק. המאמן היה בשוק, אמר ‘מה אתה עושה פה? יש לך שבר באצבעות’. ליעד הסביר לו שקניתי לו התקן מיוחד במקום גבס ושהוא יכול להתאמן. באמת כך היה, במשך 3 שבועות הוא שיחק והתאמן עם שתי אצבעות שבורות. מבחינתי הוא לא רק שחקן כדורגל, הוא ממש לוחם, אני מעריץ אותו”.