סדקים בשלמות: פרקים 5 ו-6 ב"ריקוד האחרון"

יום שני בשבוע הגיע, וכמו בכל שבוע מאז עלתה לאוויר, אנחנו מסכמים את הפרקים השבועיים של “הריקוד האחרון”, כנראה הסדרה הדוקומנטרית הכי מדוברת מאז מעולם, מבית ESPN ונטפליקס, שמלווה את העונה האחרונה של שיקגו בולס הגדולה של שנות ה-90 ושל שחקן הכדורסל הגדול בכל הזמנים, מייקל ג’ורדן.

אחרי 4 פרקים שהיו ברובם שיר הלל ל-MJ ולנסיקה המדהימה של הקריירה שלו, לצד התמקדות מרתקת בשניים מהשותפים המשמעותיים שלו לדרך, סקוטי פיפן ובעיקר הפרק המדובר על דניס רודמן, השבוע קיבלנו את הדבר האמיתי, את החשיפה אולי הכי עמוקה שקיבלנו עד כה של מה זה באמת להיות מייקל ג’ורדן, עם כל הקשיים הכרוכים בכך.

הפרק ה-5 נפתח עם הקדשה לזכרו של קובי בראיינט, וקטעים מאולסטאר 1998. שם, ג’ורדן, בעונתו האחרונה בליגה לפני הפרישה השנייה (במהלך הכתבות על הסדרה אני אתעלם מתקופתו בוושינגטון), קטף את תואר ה-MVP של משחק הכוכבים, תזכורת למי ששכח שאלוהיי הכדורסל פרש כשהוא עדיין השחקן הטוב בעולם.

הרגעים הספורים בהם קובי בראיינט מופיע בוודאי יגרמו צמרמורת לכל חובב כדורסל, במיוחד כשהוא מבהיר לכל מי שטען שהוא יכול לנצח את מייקל ב-1 על 1: “לא הייתי פה אם לא מייקל, ולא הייתי זוכה ב-5 אליפויות”. רגע מעניין נוסף הוא הרגע שבו ג’ורדן קיבל את גביע ה-MVP, והקומישנר דייויד סטרן מבקש ממנו, סוג של מתחנן: “ארשה לו לקבל את הגביע רק אם יבטיח לעשות זאת שוב”. כנראה ששום דבר לא הפחיד את סטרן המנוח בזמנו יותר מעזיבה של המותג הכי גדול שלו.

ולצד פלאשבקים די מהירים של סדרות הגמר מול פורטלנד ופיניקס ב-92 ו-93, ומבט על היריבות עם הניקס של פאט ריילי, הפרקים מתמקדים בעיקר באותו מותג שהוא מייקל ג’ורדן, מותג שלא היה דומה לו בהיסטוריה של הספורט וכנראה שגם לא יהיה. עד כמה ערך המותג היה חשוב ל-MJ, אנחנו מבינים בעזרת סצינה נהדרת מעונתו האחרונה בבולס.

במשחק האחרון שלו במדיסוון סקוואר גארדן, הוא מחליט לעלות עם נעלי אייר ג’ורדן מקוריות בנות 14 שנה, אפילו שזה עולה לו בכאב עצום (“הגרביים שלי ספוגות בדם”), מה שמוביל אותנו לפלאשבק לסיפור שכבר סופר על העסקה של ג’ורדן עם נייקי, עסקה שלא הייתה מתרחשת לולא אמא שלו שכנעה אותו להקשיב להם, בזמן שהוא בכלל רצה לקבל עסקה מאדידס, החברה האהובה עליו בזמנו. 

אחרי האליפות השנייה מול פורטלנד, ג’ורדן מצטרף לדרים טים המקורית וטס לאולימפיאדת ברצלונה 1992. את הסיפור סביב אייזאה תומאס אנחנו מכירים, לכן מה שאותי ריתק הייתה דמותו של טוני קוקוץ’, ש”זכה” לקבלת פנים עויינת מפיפן וג’ורדן, שלא אהבו את היחס שג’רי קראוס העניק לו. המבט הזה, על הכדורסלנים האמריקאים שלא מוכנים לתת לאירופי ללמד אותם איך לשחק כדורסל, מזכיר לנו עד כמה ה-NBA השתנה במרוצת השנים. רק תחשבו על קבלת הפנים שלוקה דונצ’יץ’ קיבל.

ברק אובמה ומייקל ג'ורדן (רויטרס)

אבל הפרקים האלו כאמור, נכנסים לקרביים של מה זה להיות מייקל ג’ורדן. של בעיית ההימורים אותה הוא לא מוכן להגדיר עד היום כבעיה אמיתית. של השערורייה סביב הטיסה לאטלנטיק סיטי אחרי ההפסד לניקס במשחק השני בסדרת גמר מזרח. חובות שעלו מהעבר. ג’ורדן מתגלה שוב כבן אדם ש”קולל” ביצר תחרותי שאין שני לו. גולף, בלק ג’ק, קלפים, אפילו זריקת מטבעות לקיר מול המאבטחים באולם של הבולס. 

אבל פרט להימורים, לג’ורדן הייתה “בעיה” אחת נוספת במהלך הקריירה. הוא מעולם לא היה מוכן לשייך את עצמו פוליטית, וכשאתה אפרו-אמריקאי והספורטאי הנערץ והחשוב בעולם, יש מי שיראה זאת כבעיה. הוא מתייחס בסרט לציטוט הכי בעייתי בקריירה שלו, “גם רפובליקנים קונים נעליים”, וברק אובמה, מעריץ של ג’ורדן אבל קודם כל הנשיא השחור הראשון של ארצות הברית, מדבר במרומז על האכזבה שחש באותו זמן. 

הסדקים האלו בתדמית המושלמת של ג’ורדן, היו אלה שגם עייפו אותו. “זה לא אורח חיים שצריך לקנא בו”, הוא אומר באחת הסצינות בתוך חדר המלון שלו, כשבין לבין אנחנו מקבלים הסברים על סדר היום הבאמת בלתי אפשרי שלו. “אני לא מחפש להעניק לאנשים השראה. אם זה פחות מתאים לך, מצוין, אולי אני לא האיש שאתה צריך לחקות”. מייקל ג’ורדן רצה רק דבר אחד לאורך כל הקריירה שלו. לנצח, ולעשות כסף. הוא לא הסתיר את זה והוא לא מסתיר את זה עד היום. העובדה שהוא הצליח לעשות זאת פעם אחר פעם, מול כל אתגר וקושי, ממש עד הרגע האחרון בקריירה, היא מה שהפכה אותו לכל כך גדול.