את ה-20.7.2014 זוכרים היטב בחטיבת גולני. שעת בוקר מוקדמת, שני נגמ”שים ניסו לפלס את דרכם בפאתי שכונת שג'אעיה בעזה כשבתוכם לוחמי גדוד 13 של החטיבה החומה. בנגמ”ש הראשון נהג סמל אורון שאול, ועקב תקלה טכנית נתקע הכלי המשוריין בדרך. במהלך הניסיון לחלצו הותקף הכוח בטיל נ”ט (נגד טנקים, ר.נ) וכתוצאה מכך נהרגו שישה מלוחמי מסייעת 13 שהיו עליו: סמל ראשון שחר תעשה, סמל ראשון אורן נח, סמל ראשון דניאל פומרנץ, סמל בן וענונו, סמל שון מונדשיין וסמל מקס שטיינברג.
מי שלא ידוע מה עלה בגורלו, אם חי או מת, הוא כאמור אורון שאול שנחטף דרך מנהרה, ולאחר מספר ימים הודיע ארגון הטרור חמאס כי אנשיו מחזיקים באורון. בניגוד למקרי חטיפה קודמים שידעה מדינת ישראל, זו הייתה הפעם הראשונה שחמאס הוציא הודעה רשמית על חטיפת חייל ישראלי.
מאז חלפו כמעט 6 שנים, ומשפחת שאול לא מקבלת תשובות מה עלה בגורלו של אורון. משרד הביטחון הכריז על אורון כ”חלל שמקום קבורתו לא נודע במעמד שבוי ונעדר”, אך בני המשפחה שבחלוף השנים הספיקו לאבד את האב הרצל שנפטר מהמחלה הקשה, חולמים לראות את אורון שוב. כדברי אחיו אבירם שאול – “לא משנה איך, שאורון יחזור. חי או לא”.
אורון, שגדל בטבריה ובילדותו עבר עם המשפחה לישוב פוריה והתחנך בעמק הירדן, כמו רוב הילדים אהב לשחק כדורגל מגיל קטן עד שהיה כבר חושך בחוץ, כאשר הקבוצה האהודה עליו הייתה בית”ר ירושלים. “החיבור של אורון לבית”ר ירושלים היה נטו בזכות אבא שלי”. מספר ל-ONE אבירם שאול, אח של אורון. “מאז ומתמיד הוא היה אוהד מושבע, עוד בימי ימקא. אלי אוחנה היה הסמל של אבא שלי, הוא העריץ אותו. מאז שאנחנו ילדים קטנים היינו יושבים עם אבא שלי ורואים כדורגל. אבא נפטר כבר מאז מקרה החטיפה. הוא היה אוהד מושבע של בית”ר ותמיד היה לוקח אותנו למשחקים. פוריה הדבר היחיד שהיה לנו זה היה הכדורגל. כל הזמן רק כדורגל. אז החיבור שלנו לספורט היה מאוד קליל וטבעי. גדלנו במשפחה שמאוד אהבה ספורט, במיוחד אבא שלי”.
זה היה ברמה של לנסוע למשחקים מהצפון לטדי?
”כן, ברור. אצל אורון זה הפך להיות ממש ב-DNA. בימים שלא היינו נוסעים למשחקים, אורון היה מתבאס ורק מחפש איך לנסוע. מצטרף לחבר של אבא שלי לפעמים ונוסע איתו. אני זוכר כשהיינו נוסעים בדרך מפוריה לירושלים, בלומפילד או נתניה, ממש מההתחלה הוא היה שר את השירים בדרך והיה חי את זה. זה הפך להיות ממש ב-DNA שלו”.
“לא מזמן היה טקס שעשינו גם לאורון, גם להדר גולדין וגם לאברה מנגיסטו בטדי. הייתי עם אלי אוחנה במנהרה וסיפרתי לו שאבא שלי העריץ אותו. היה לי חשוב להגיד לו את זה. הוא נתן לנו את הבמה לעשות את זה ואבא שלי מאוד אהב אותו, זה היה בשבילי סגירת מעגל להגיד לו שאבא שלי מאוד אהב אותו ושהוא היה מעריץ שלו. אלי אחלה גבר, הסתכלתי לו בעיניים כשאמרתי לו את זה ויכולתי לראות את ההתרגשות בעיניים שלו מרוב שהוא אדם טוב. הוא היה מאוד סימפטי ורגיש לנושא, נתן לי חיבוק ואמר שהוא עושה את זה באהבה. אמרתי שאם אורון ואבא שלי היו יכולים לשמוע שהוא ככה מדבר על הבן שלו ועושה את זה מתוך אהבה, זה עשה לי כל כך טוב והיה שווה בשבילי הכל”.
כל הטקסים והמחוות האלה, באמת מרימים את מצב הרוח או שתוך זמן קצר חוזרים לכאב?
“תראה, אנחנו כבר לא נמצאים בנקודה שצריכים שירימו לנו את מצב הרוח. לא יקרה. לא יהיה אחי. מצב הרוח שהיה לי לפני התקרית ומה שיש היום, אי אפשר להשוות. ביום שאורון יחזור אני אוכל להגיד שירדה ממני מועקה, אבל זה כן מאוד תורם לנו כשעושים את זה. על אחת כמה וכמה כשזה בית”ר ירושלים ואורון כל כך קשור לסמל הזה של בית”ר, מבחינתי זה שווה הכל. בלי קשר, האירועים האלו הם כדי ליצור איזשהי תודעה, ליצור שיח על הנושא. בסוף אנחנו צריכים שייצא לנו מזה משהו. כשאני נכנס לדשא ואני רואה דגל ביציע ושלטי תמיכה באורון, זה מרגש ומחמם את הלב. אני בטוח שזה עושה את העבודה מהפן של המאבק”.
“בטקס הראשון שעשינו, קיבלנו מבית”ר ירושלים חולצה ממוסגרת שרשום עליה אורון והיא נמצאת אצלו בחדר. לא נגענו בכלום ורק הוספנו כל מיני דברים. אתה נכנס לחדר פעם באף פעם ורואה את זה, גם נזכר באורון וגם נזכר באבא וזה סוג של עצב מהול בקצת שמחה. בסוף זה משהו שאורון אהב לעשות וזה מתחבר גם לאבא. כיף לראות את זה לפעמים”.
אתם מרגישים שאחרי טקסים כאלו וסיקור כזה, זה נותן פוש למאבק שלכם?
“עצם העובדה שמדברים על זה וזה יוצר שיח. מספיק לי שכמה אנשים לא מכירים את הסיפור של אורון, ולא יודעים שהוא נחטף דרך מנהרה, ושמצאו את הווסט ואת הקסדה. זה אומר הרבה, זה אומר שחטפו אותו והוא לא נשרף שם. מספיק לי שאנשים מחפשים בגוגל מי זה אורון וצברנו עוד אנשים. להגיד שאני חושב שזה מה שיביא את אורון והדר? חד משמעית לא, אבל זה עוד צעד קטן”.
אין לכם חשש שכל הגברת המודעות הזאת עלולה לפגוע במו”מ ויגדיל את המחיר להחזרת הבנים?
“המאבק הפנימי הזה תמיד היה ותמיד יהיה. אבל באיזשהו מקום הבנו שיש כבר גבול מסוים, קו אדום. אנחנו עוד מעט שש שנים אחרי האירוע. אנחנו יודעים מה חמאס רצה לפני ומה רצה עכשיו. הוא ממש לא העלה את המחיר וזה לא מה שמעכב את החזרה של אורון. בהתחלה היה חשש כזה. קראו לנו בתקשורת “משפחה אצילה”. משפחת שאול נתנה לא פעם את הדרך היפה וההוגנת והיותר ממלכתית. אמרנו די, יש גבול, כמה אפשר להיות משפחה אצילה? אנחנו צריכים למצוא פתרונות. בהתחלה זה היה מאוד קשה, גם היום זה מאוד קשה להתגבר על המלחמה הפנימית הזאת, אבל מתישהו צריך לדעת לעשות את הסוויץ’ ולהגיד ‘טוב, יש גבול’, ואני חושב שעברנו את הגבול”.
איך בכל זאת מתקדם המאבק? איפה זה עומד?
“בגלל כל המצב הבריאותי העולמי, אפשר אולי להגיד באיזשהו מקום שאולי יש תקווה קצת יותר משמעותית ממה שהיינו בה בתקופה של השש שנים האלו. נוצר איזשהו ערוץ שצריך לנצל אותו. מצד אחד החמאס מאוד צריך אותנו ומצד שני זו איזושהי מחווה או מחויבות הומניטרית כלפי עזה, ולהם יש מחויבות כזו כלפינו. נוצרה סיטואציה של Win Win, אז צריך לנצל אותה”.
אולי העובדה שהולכים להקים ממשלה תוכל לעבוד לטובתכם?
”ברגע שיש ממשלה שמתנהלת נכון, הגלגל שיניים מתפקד וזו לא ממשלת מעבר שאין עם מי לדבר. בעזרת השם שלא נלך לבחירות רביעיות, זה מייאש כבר”.
מאז המקרה היה לכם קשר עם בית”ר?
”בבית”ר הם מאוד קשובים וכשאנחנו מבקשים משהו אני לא זוכר שהם אמרו לנו לא. הם תמיד באו לקראתנו והיו מאוד קשובים ואכפתיים לנושא. זה המקום גם להגיד להם המון תודה על האפשרות והבמה שהם נותנים לנו להזכיר. זה חשוב. גם לאוהדים, אף פעם לא יצא למשפחת שאול להודות להם חוץ מהפוסטים שאנחנו רושמים בפייסבוק. זה פשוט מחמם את הלב כל פעם. אני מקווה שזה היה הטקס האחרון ובכלל הפעם האחרונה שאנחנו עושים טקסים. זה מאוד מרגש ומאוד חזק, אבל די”.
איך אתם מתמודדים עם חוסר הוודאות ועם העובדה שהכול באפלה?
”זה באמת לא דבר הגיוני, אבל זו מציאות שנקלענו אליה ובסוף יש לנו או להתמודד עם זה, או להתמודד עם זה. אין לנו דרך להחזיר את הגלגל אחורה, הלוואי והיינו יכולים. יש דברים שאנחנו עומדים על שלנו ולא מסכימים עם הקביעה הזו שאורון הוא חלל צה”ל שמקום קבורתו לא נודע בסימן שבוי ונעדר, זה עניין שאנחנו צריכים עוד לפתור אותו כמשפחה. כי החוסר וודאות שעומד בנוגע לגורלו של אורון הוא מהדהד, סימני השאלה גדולים מאוד”.
“אמא שלי טוענת שאי אפשר לטעון שהוא מת, אף אחד לא ראה אותו. אתה יודע, עם התחושות של אמא אי אפשר להתווכח. מצד שני יש המון פרובוקציות שעושים, והן לפעמים נוגעות בנקודות הכי חלשות של המשפחה. הלכנו אפילו צעד אחד יותר עם בג”צ שהגשנו על הקביעה הזאת, וגם הם אמרו שעם כל הצער שבדבר ועם מה שהחליטו, בסוף בשורה התחתונה מאוד קשה לקבוע מה עלה בגורלו של אורון”.
“הסיטואציה באמת מורכבת. בסוף לא נשאר אף אחד שיכול להגיד מה היה. היו שני חבר’ה שניצלו מאותו נגמ”ש של אורון, אבל גם הם לא היו במצב הנפשי הכי ברור שאפשר לדבר איתם ולשאול אותם. לפי הדוח שהוצג לנו קבעו שאורון לא בחיים. בהתחלה השקענו כל כך במאמצים כדי להילחם אם אורון בחיים או לא, אבל הבנו שעדיף לנו להתעסק בלהחזיר את אורון, וזה לא פחות קשה. זה מאוד קשה לחיות בסיטואציה הזו, זה לא פשוט, אבל אנחנו חייבים את זה בשביל אורון. אני אגיד חייבים כמשפחה, אבל אני חושב שכל עם ישראל חייב לו את זה”.
מה שלום אמא שלך?
”ההתמודדות היא כפליים קשה, כי גם צריך לדאוג לאמא וגם צריך לדאוג שאמא תזכה לראות את אורון. זו אחריות מאוד גדולה ומשימה לא פשוטה. במשימה אחת נכשלנו, שאבא לא זכה לראות אותו. ואנחנו מאוד רוצים ומקווים שאמא תזכה לראות אותו. מצד אחד זו מלחמה קשה יותר, אבל מצד שני זה נותן עוד כוח ואנרגיה להילחם גם כשאין לך, כי בסוף המטרה היא גם שאורון יחזור וגם שאמא תוכל לפגוש אותו ולראות אותו. גם אם הוא לא בחיים, זה המינימום לעשות”.
אתה חושב שהממשלה עושה מספיק כדי להחזיר את אורון?
“זה יהיה לא נכון ולא צודק מצידי להגיד שעושים את הכל. אני ריאלי ואמיתי ואם שואלים אותי אני חושב שלא עושים מספיק. זה צריך להיות אחד מהדברים הראשונים שמדינת ישראל צריכה לדאוג להם. לפי איך שזה נראה, זה לא היה בראש מעייניהם. בכלל, הסיטואציה הזאת שאמא רודפת בכנסת ישראל אחרי שרים ואחרי מקבלי החלטות ונבחרי ציבור שיחזירו לה את הבן שלה שהיא שלחה לצבא והם שלחו אותו לקרב, זה משהו בלתי נתפס. זה גם המסר שזה מעביר לשאר האימהות והלוחמים”.
עם כל המשבר של הקורונה נפלה עוד סיטואציה לא פשוטה שאין התכנסויות ביום הזיכרון, איך אתם עם זה?
”לנו אישית זה לא כזה משנה. בשביל המשפחות השכולות זה עוד יום, אבל זה יום יותר מחבק ומקרב. זה יום שכולם נזכרים ומחבקים את המשפחות. אבל מצד שני למשפחת שאול אין איזשהו קבר שאנחנו יכולים לעלות אליו. חשוב לי שיידעו. יש את המצפה אבל זה רחוק מהבית ואמא היא לא במצב הבריאותי שמאפשר לה לצאת מהבית ולהתחיל להתהלך ברחוב, אפילו לא קרוב לזה. אז בסוף היום הזה הוא יום שבאים אנשים ומחבקים אותנו, אם זה המשפחה הקרובה ואם זה חברים שבאים מכל הארץ כדי להיות איתנו. השנה לא יהיה את זה, באיזשהו מקום אני מאמין שהיום הזה יהיה קצת יותר מורכב, אבל בסוף צריך לשים את זה על כף המאזניים וצריך לראות אם היתרונות עולים על החסרונות, ואני חושב שזו הייתה החלטה נכונה”.
מה החלום הכי גדול שלכם כמשפחה?
”לא משנה איך, שאורון יחזור. חי או לא. זה החלום שלנו. החלום שלי זה שאמא שלי תוכל להיות קצת יותר נינוחה. מגיע לה”.
ומה היה החלום של אורון, מה היו השאיפות שלו?
”קצת קשה להגיד חלום לילד בצבא, אבל אני זוכר שהוא דיבר על לטוס לדרום אמריקה, זה היה אחד מהדברים הראשונים שהוא רצה לעשות כשהוא יסיים את הצבא. אורון רצה כל הזמן שיהיה לו כלב, שהוא יביא אותו ויגדל. הוא תמיד חלם בגדול וחתר למצוינות. תמיד שאף גבוה. כמה חודשים לפני הכניסה לעזה וצוק איתן הוא קיבל את אות מצטיין הנשיא. תמיד היה אחד שיודע להציב לעצמו יעדים ולכבוש אותם, חולם בענק ומשיג בסוף. גם כשהוא היה בתיכון הוא עבד מאוד קשה בשביל להביא את הכלב הביתה. הוא קנה כלב שעד היום נמצא אצלנו. הוא בנה גדר מהכסף שלו מסביב לבית כדי שהכלב יוכל להיות שם ולא יהיה קשור. אורון אהב מאוד בעלי חיים ואהב יצירה, צייר המון”.
איך הקשר שלכם עם חטיבת גולני מאז?
“הם תמיד בקשר איתנו, בטקסים תמיד שולחים חיילים ותמיד מתקשרים. ייאמר לזכותם שהם בסדר גמור”.
מרגיש לי שהסיפור לא גמור, איפה המאבק פועל כעת?
”יש שתי קבוצות בפייסבוק – ‘מחזירים את אורון’ ועוד אחת בשם ‘המטה החברתי להשבת הבנים’, אז כל מי שרוצה ומעוניין וחשוב לו לקחת חלק בפעילות שלנו ולסייע לנו במאבק, זה המקום להיכנס ולהתעדכן. באמת להיכנס מתחת לאלונקה שאורון נכנס אליה כשהוא נקרא לדגל. עכשיו זה תורנו”.