אין חובב ספורט שלא שמע על “הריקוד האחרון”, הסדרה על מייקל ג’ורדן שמסעירה את עולם הספורט, גוררת תגובות רבות והפכה לבין הנצפות ביותר של נטפליקס. הפעם ב-ONE הבאנו לכם ראיון בלעדי של דני מנקין, במאי הסרט 77:78 וחובב כדורסל מושבע, עם שלושת יוצרי סדרת המופת: הבמאי ג’ייסון הייר, המנהלת האישית של ג’ורדן ומי שמלווה אותו ב-23 שנים האחרונות, אסתי פורטנוי, והמפיק ג’ון ווינבאך – הסיפורים שלא סופרו, העבודה הקרובה עם מספר 23 האגדי, הקשיים, הניסיונות הקודמים שלא צלחו, הרעיון הגדול שעמד מאחוריי, וכמובן הקשר הישראלי.
ג’ייסון הייר, הבמאי המוערך, סיפר: “הרעיון החל אי שם בסוף עונת 1997 שאנדי תומפסון, יוצר ודודו של קליי, הלך לאדם סילבר ואמר שפשוט חייבים לתעד את העונה הזו, כי זו תהיה העונה האחרונה של מייקל בשיקגו בולס, בלי קשר לעונה טובה או לא, זו תהיה עונה היסטורית. הם קיבלו את האישור ממייקל עצמו ומהמאמן פיל ג’קסון. לאחר מכן, סילבר אמר ‘במקרה הגרוע, זה יהיה הסרט הביתי הטוב בכל הזמנים’. מבחינה אישית, הסרט הגיע אליי בפעם הראשונה רק מאוחר יותר בקיץ 2016”.
שיחה בין דני מנקין ליוצרי הריקוד האחרון“הפגישה עם ג’ורדן? לפני כל סרט שאני עושה, גדול או קטן, המטרה היא קודם כל להיפגש, לדבר ולהכיר, אז אסתי ארגנה כמה מפגשים שלי איתו לפני שבכלל התחלתי לראיין אותו וזאת על מנת שנרגיש בטוחים יותר לדבר אחד עם השני. בכל אופן לא אשכח את היום הזה, היה יום רביעי והייתי בדרך לחדר כושר, אסתי שאלה אם בהתראה של חצי שעה אוכל להגיע והתשובה שלי הייתה לא כי זה באמת לא אפשרי, אבל שמייקל רוצה לשבת איתך, אתה צריך למצוא פתרון ‘לקפוץ בזמן’”.
“אני זוכר שאסתי הציגה אותי בפניו ויש לו ממש כריזמה שאנשים מספרים עליהם שהם פוגשים סטארים כמו אלביס וכו’, ולמייקל היה את זה לגמרי. אני מכיר את כל ספורטאי העל והאנשים המפורסמים, עבדתי איתם, אבל למייקל יש בדיוק את האופי השונה מהם. דיברנו על דברים רגילים, לדעתי הייתה סופת הוריקן באותו זמן, וממש זה היה נראה כמו פגישה רגילה של שני זוגות, הוא היה עם אשתו. אז שאלתי אותו מדוע הוא רוצה לעשות את הפרויקט והוא אמר ‘אני לא רוצה, אסתי רוצה לעשות את זה’. אמרתי לו שבניגוד לדברים קודמים שהוא עשה, כאן יהיו לו 10 שעות לספר את הסיפור. הוא דרש מעצמו יותר מאשר דרש מאחרים, ולכן גם כאן הוא היווה דוגמה טובה. זה לא היה קל אבל עשינו תהליך טוב, כי שנה אחרי שהוא נכנס כבר מול מצלמות הוא הרגיש מספיק בנוח כדי להיפתח ולספר”.
“אני בהחלט מרגיש אחריות לספר את הסיפור שלו לדורות היותר צעירים, שיעריכו את מייקל והבולס כמו שאני ואחרים. אני מרגיש מאוד בר מזל לעשות את הפרויקט הזה עם כל התהליך והדרך שעברנו ולהציג את זה לעולם. היו כל כך הרבה דברים שהיו יכולים להשתבש, אבל אני גאה על זה. כשקראתי את החומר ניסיתי להבין על מה הסרט וזה בעצם על “אנדרדוג”, והבולס ממש לא היו זכורים ככאלה אצל כולם. מייקל כבר רצה לוותר על כדורסל, אמא שלו דיברה עם המאמן ושכנעה אותו להמשיך, לעבוד קשה. אותו דבר לגבי פיפן שבקושי היו לו נעליים, וכך גם סטיב קר עם הסיפור המיוחד שלו. זה סיפור על “אנדרדוג”, ואני שמח שהצלחנו להבין את הרוח שמאחוריי הזה”.
“מייקל הוא אחד שגורם לדברים להיראות קלים, ג’ורדן אפילו לא היה השלישי הכי אתלטי בקבוצה ההיא של הבולס, אך העבודה הקשה והאופי הפכו אותו למי שהוא. כשקיבלנו אור ירוק המטרה הייתה להפוך את זה לסרט ספורט הדוקומנטרי הטוב ביותר בכל הזמנים, לא פחות. כל פעם למישהו היה רעיון טוב וזה בעצם מסמל את ג’ורדן גם, אתה עושה את זה הכי טוב שאפשר או לא עושה זאת בכלל, בתקווה שאנשים ייהנו ממנו לעוד הרבה הרבה זמן”.
אסתי פורטנוי, המנהלת האישית ומי שמלווה את השחקן במשך שנים רבות, שיתפה: “במהלך העשרים שנים האחרונות היו לא מעט אופציות לנסות ליצור מהחומר הזה סרט, אך מכל מיני סיבות זה לא יצא לפועל, ובעיקר מהסיבה שמייקל לא רצה, כי הוא אחד שחיי את ההווה ופחות מתעסק בעבר. הוא לא היה מוכן עדיין. לפני מספר שנים החלטנו שהולכים על זה עם סדרה בת עשרה פרקים. הרעיון כמובן היה להביא את כל הקטעים האלה לצפייה, אבל מעבר לזה להביא את הרעיון הגדול. ממש להיכנס לתוך הדמויות ולהביא את הקסם, בזמן אולי הכי נכון 20 שנה מאוחר יותר. אולי זה נשמע קלישאתי, אבל אני עובדת עם מייקל במשך 23 שנים, תכף 24. הפרויקט הראשון שלנו היה “ספייס ג’אם” ב-1996, אז אני קרובה אליו במשך הרבה שנים”.
“היו הרבה עצירות במהלך יצירת הסרט. בכל שנה ב-NBA שאלו האם זו השנה שמייקל יעשה את הסרט עליו? וזה לא הרגיש לו נכון בהרבה פעמים ובאופק מוצדק. הפגישה ההיא בטורונטו עם הכימיה בין כולם בהחלט הרגישה שהפעם זה אפשר. ידעתי שקודם כל אני צריכה לעשות פגישה חברית בין ג’ייסון למייקל, עם שתייה או משהו כזה רק כדי שיכירו. אפילו שאמרתי למייקל ‘רוצה להכיר את הבמאי’ הוא לא ממש התלהב, אבל אמרתי לו אתה חייב לפגוש אותו, הוא נהדר”.
מייקל ג'ורדן עם דייויד סטרן ב-2001 (רויטרס)“בסופו של דבר אני חושבת שמייקל ממש שמח לשבת שם ולספר. הדאגה שלי הייתה שבסופו של דבר לא ייצא הסיפור כפי שרצינו לספר, כזה שלא יתאים לאיך שבאמת מייקל. אמרתי למייקל אם אני אמות לפניך מי יעשה את הסרט הזה עלייך? זה התחיל כבדיחה, אבל אמרתי לו ש’חייבים להראות מי אתה כי הרבה לא ראו אותך משחק ורואים בך איזה לוגו על הנעליים’. הייתה הרבה עבודה ורק רציתי שנגיע לקטעים הכיפים יותר, אבל בכל אופן זה היה נהדר השיתוף פעולה עם כולם, נטפליקס ו-ESPN. את הפרק האחרון סיימנו לערוך רק ממש לאחרונה, אז זה באמת היה כיף. מבחינה אישית אמא שלי ישראלית שעלתה לארה”ב ואבא שלי ניצול שואה וגם אני קיבלתי ערכים של עבודה קשה ותחרותיות, אמנם לא כמו של מייקל, אבל גם כאלה שעזרו לי במהלך הדרך שלי”.
“אני כל כך שמחה שבישראל אוהבים את הסדרה, הבנתי מנטפליקס שהיא בטופ 3 שם. הייתי אמורה להגיע הקיץ לישראל, אבל כנראה זה לא יקרה. אני וג’ון תמיד צוחקים ואומרים שאת הפרמיירה היינו צריכים לעשות בתל אביב. יש לי סיפור מצחיק – בעבר מייקל תרם למכללת צפון קרוליינה ולאה רבין ז”ל, אלמנתו אז של יצחק רבין ז”ל מישהו שאני הערצתי, עלתה לבמה לנאום בטקס הפתיחה על סוגים של קונפליקטים בחברה. אחרי הטקס היא ביקשה לדבר עם ג’ורדן, שהסכים כמובן, וברגע שהיא נכנסה לחדר עם הרבה מאבטחים מסביב, מייקל הובך ושאל אותי על מה היא מדברת עם המאבטחים שלה. אמרתי לו ואז הם התפלאו איך אני מבינה, סיפרתי את הסיפור שלי ולאחר מכן לאה רבין לא הבינה כיצד בת שגדלה לאמא מבני ברק כזו קרובה לשחקן הטוב בעולם. הבטחתי לה בזמנו שאביא אותו לישראל, אך עדיין לא הצלחתי, בתקווה שיום אחד כן אצליח לעשות זאת. הסיפור הזה היה מאוד חשוב לאמא שלי אגב, המפגש הזה עם לאה רבין”.
קובי בראיינט ומייקל ג'ורדן (רויטרס)ג’ון ווינבאך, המפיק של הסרט, סיפר: “יש דיבורים סביב סרט כזה כבר הרבה זמן, אני שמעתי על זה כבר בערך בשנת 2000. היו הרבה רעשים ודיבורים סביב זה, אבל אני חושב שזה הבשיל ממש רק בטורונטו 2016, במקום אחד הקפואים שהייתי אגב בשבוע האולסטאר ההוא. ואז נוצרה בנינו באמת שיחה רצינית בנושא, ביני, מייק ואסתי. ביוני 2016 כבר ערכנו שיחה עם מייקל עצמו לגבי הנושא והכנו מצגת פשוט מתישה וארוכה על הסרט. גם לא היינו בטוחים לגבי כמות הפרקים, 6, 8, 10 או משהו באמצע. אני לא יודע איזה קסם עבד באותו יום כדי לשכנע את מייקל, ומה באמת גרם לו להגיד כן, כי ניסו לעשות עליו הרבה סרטים, אסתי בוודאי יודעת את התשובה”.
“הרבה אנשים אצלי בחברה לדוגמה לא ראו את מייקל משחק, רק בשידורים חוזרים או ביוטיוב, אז לדעתי גם העובדה הזו דחפה אותו להסכים. מייקל אמר כן, ואת ג’ייסון כבר רצינו לצרף 7 שנים לפני לפרויקט שעשינו על הליגה. אגב, המשכנו לתכנן ולדבר שנתיים עד שבכלל התחלנו להפיק את הסרט בפועל. אני רוצה להגיד שג’ייסון עשה עבודה אדירה וחשבנו יחד האם החומר שיש לנו מספיק ל-10 שעות, ואז גם הגענו יחד למסקנה שיש כאן דמויות אדירות מלבד מייקל, שרק הולכות ונהיה חזקות יותר ויותר מפרק לפרק. סטיב קר, דניס רודמן, סקוטי פיפן, פיל ג’קסון הבאנו כל כך הרבה דמויות מעניינות, כשגם טוני קוקוץ’ כבר היה סיפור בפני עצמו”.
“הייתה דרך כל כך קשה ליצירת הסרט עם עלויות ומורדות, אבל הראיונות של ג’ייסון כ”כ טובים, בייחוד כשאני מסתכל על זה מהצד ככתב. זו הקבוצה הכי טובה שעבדתי איתה, כל כך הרבה אנשים מוכשרים שעבדו בסבלנות ובתבונה. בראיון עם סטיב קר בפרק 9 אני הייתי עם דמעות למשל, ג’ייסון עשה את העבודה בצורה כל כך טובה והוציא מהם דברים חשובים. ממש הוא נתן לאנשים להרגיש בנוח ולספר כמו שצריך את הסיפור שלהם”.
“הקשר הישראלי? אני הייתי בישראל אי שם ב-1995, כששיקגו בולס הפסידו לאורלנדו מג’יק וראיתי את זה באחד המקומות בירושלים ואנשים היו פשוט בהלם ‘מייקל ג’ורדן הודח בפלייאוף?’, אפילו כשהתהלכתי ברחובות ירושלים בשלוש לפנות בוקר מייקל היה גיבור והוא בעצם משהו שחוצה יבשות ודורות. ג’ייסון לדוגמה אוהד בוסטון סלטיקס ואני אוהד לייקרס משובע, אבל מייקל הוא פשוט משהו מעבר לאהדה לקבוצה, גדול מזה”.