עמדו בציפיות: פרקי הבכורה של "הריקוד האחרון"

קשה לזכור סרט, או במקרה שלנו סדרה דוקומנטרית שיצרה כל כך הרבה הייפ ובאזז בציבור הרחב כמו "הריקוד האחרון" מבית נטפליקס ו-ESPN, שהבטיחה לספק לנו מבט נדיר מאחורי הקלעים על העונה האחרונה בשושלת של שיקגו בולס של שנות ה-90, אחת מקבוצות הספורט החשובות והמשפיעות אי פעם. 

אין ספק שלמצב הנוכחי בעולם יש השפעה. ציבור חובבי הספורט צמא, נואש אפילו לכל דבר חדש שיזכיר לו את מה שהוא כל כך אוהב, אבל זה ממש לא מסתכם רק בזה. הסדרה, שאת פרקי הבכורה שלה אסכם מיד, הצליחה להעמיד שורה באמת יוצאת דופן של מרואיינים, ממג'יק ג'ונסון דרך לארי בירד ועד ברק אובמה, אבל בסופו של דבר, כולנו התכנסנו עבור בן אדם אחד. מייקל ג'ורדן.

אותו שחקן שגרם במשך עשור שלם למיליוני אנשים לקום באמצע הלילה, פשוט כי הם ידעו ש"אסור לפספס את זה", גרם לאנשים שהם לא בהכרח חובבי כדורסל מושבעים, לפנות זמן ולצפות בסדרה. כי זאת התחושה שג'ורדן נותן לך. אתה לא רוצה לחכות, אתה רוצה להיות חלק מהשיח, חלק מהדבר הזה שנקרא שיקגו בולס ומייקל ג'ורדן.

אז כמו כולם, ישבתי וצפיתי בשני הפרקים הראשונים בציפייה עצומה, ציפייה שהתחילה כבר כששוחרר הטריילר הראשון לפני יותר משנתיים. קשה מאוד ליצור מיתוס, כמעט בלתי אפשרי לשמור עליו כל כך הרבה שנים אחרי, אבל נראה שזה מה שהסדרה עושה. כמובן שלג'ורדן עצמו הייתה שליטה מוחלטת בחומרים, כך על פי הדיווחים, אבל נראה שהיוצרים קיבלו אישור לחשוף גם את הצדדים הפחות נעימים, בלשון המעטה, וזה לוקח אותי לאחת הנקודות הכי חשובות עבורי בכל הסיפור של ג'ורדן ושיקגו בולס.

במהלך שני הפרקים הראשונים עולים דברים שידענו בעבר, אבל נחשפים במלואם, כמו השביתה של סקוטי פיפן לפני העונה האחרונה, ה"ירידות" האיומות על הג'נרל מנג'ר ג'רי קראוס, השפה הבוטה והמזלזלת שבה MJ השתמש לפעמים, והעובדה שבזמן שהיה פצוע בעונתו השנייה בליגה, ג'ורדן הפר את ההנחייה הברורה של הבולס והבעלים, והתאמן ללא ידיעת הקבוצה בצפון קרוליינה. בעידן של היום, עם הרשתות החברתיות, כל אחד מהסיפורים האלה היה מתפוצץ ברעש גדול בזמן אמת. 

הסדרה, כמו כל יצירה טובה, מיד מעמידה בפנינו גיבור טוב וגיבור רע, הנבל. במקרה הזה, ה"נבל" הוא ג'רי קראוס, הג'נרל מנג'ר שהעז להטיל ספק בכוכבים, שניסה לדאוג לעתיד הכלכלי של הבולס, שהסתכסך עם פיל ג’קסון. גם דמותו החיצונית שזוכה ללעג ואף זכתה להשוואות למר סוואקהאמר הרשע מ'ספייס ג'אם' בהחלט תורמת לתחושה כלפיו, אך כן חשוב לזכור שלקראוס היה חלק חשוב בבניית הבולס, בעיקר בזכות הטרייד על סקוטי פיפן בדראפט 1987.

ואם מדברים על פיפן, שני הפרקים הראשונים מחמיאים מאוד לאחד השחקנים הכי לא מוערכים בתולדות הליגה. הסיפור המשפחתי הכואב בצורה יוצאת דופן, ההקרבה העצומה שלו במשך שנים, על הפרקט ומחוצה לו. ההתפתחות שלו מילד ביישן לאחד משחקני הכדורסל הטובים אי פעם. בכל פעם שג'ורדן מדבר על פיפן בסדרה, אי אפשר לפספס את ההערכה העצומה. גם הוא יודע שהוא זכה ל"רובין" הכי טוב שהוא יכל לבקש.

סקוטי פיפן (רויטרס)

מרתק לראות את התייחסות של לארי בירד ומג'ק ג'ונסון למייקל. לא רק היום, אלא בזמן אמת. איך הכוכבים הכי גדולים בליגה, באותו זמן אולי שני השחקנים הטובים בהיסטוריה, ידעו לזוז הצידה בשלב מוקדם מאוד והודו שיש פה משהו שהם לא ראו. מרתקות לא פחות הסצינות שבה אימו של ג'ורדן מדברת עליו, וההתרגשות בפנים שלו כשהוא מדבר על משפחתו ועל ההשפעה העצומה שהייתה לילדות שלו על הקריירה שלו ועל האופי התחרותי הכל כך מפורסם שלו. באחד הרגעים היותר כנים שלו, MJ מספר על הגזענות ממנה סבלו הוא ומשפחתו בתור ילד, אך כהרגלו מאז ומתמיד, לא נכנס לעומקו של הנושא הכי רגיש בארצות הברית, וחבל.

ה"ריקוד האחרון" שומרת על איזון בין התחושה שג'ורדן הופך נגיש מאי פעם, חשוף מתמיד, לבין תחושת ההילה התמידית שיש סביבו, משהו שליווה אותו כשחקן ולא נעלם גם 20 שנה אחרי. במשך כל הקריירה שלו, MJ הגיע פעם אחר פעם לרגעי האמת ועמד בציפיות ובלחץ, וטבעי שגם הסדרה עליו, שיצרה באזז עצום, לא תאכזב. כי כזה הוא מייקל, תמיד מספק את הסחורה.