אנדי רם הוא ספורטאי מזן אחר, בלתי שגרתי. בימים אילו קשה לו במיוחד, כי הוא אחד שרגיל להיות תזזיתי מבוקר עד לילה, גם אחרי שפרש. אך רם, שיחגוג יום הולדת 40 בעוד יומיים (10 באפריל) ונכנס לעשור החמישי בחייו, מסכם בראיון חגיגי ל-ONE את ארבעת העשורים שחלפו, במבט לעבר העתיד.
רם מדבר בחופשיות, כמו שהוא רגיל, והופך לעיתים את הראיון למונולוג. הוא מסוג המרואיינים שלא צריך בכלל כמעט לשאול אותם כלום, הוא ישר מתחיל לדבר בלי מעצורים בצורה שוטפת וקולחת. המופע של אנדי – לא רק על המגרש.
רם, אחד הטניסאים הכי טובים שצמחו לנו, הביא הישגים ענקיים לטניס שלנו יחד עם בן הזוג בטניס הזוגות, יוני ארליך. יש כאלו שזלזלו בהישגים של הצמד ‘אנדיוני’ אבל הם זכו להישגים כבירים, הצמד המוצלח ביותר בטניס הישראלי אי פעם, וספק אם בעתיד יהיה לנו מי שישחזר את ההישגים שלהם – זכייה בגראנד סלאם באליפות אוסטרליה הפתוחה לזוגות וזכייה בטורניר אינדיאן וולס מאסטרס. כמו כן, רם זכה בטורניר הזוגות המעורבים בווימבלדון יחד עם שותפתו הרוסייה, ורה זבונברה, וגם זכה ברולאן גארוס יחד עם הצרפתייה, נטלי דשי.
רם גם מדבר בראיון על הקשר עם הבעלים של מכבי תל אביב, מיץ' גולדהאר ועל אהבתו לבית"ר ירושלים.
“לא חי את העבר”
אנדי, מזל טוב, איך זה לחגוג יום הולדת 40?
”לא ציפיתי לסיים את העשור ככה, אני אדם של אנשים, המשפחה והחברים חשובים לי, היו תכנונים ומסיבות ואני תכננתי להפתיע את הקרובים שלי בהפתעה שלי, רק דברים משוגעים אני אוהב. בכל אופן זה המצב בגלל הקורונה, אני עם המשפחה הקרובה, אוהב להיות איתם וצוחק, זה לא כמו שציפיתי, ב-30 עשיתי מסיבה יפה וגם את ה-40 תכננתי ככה ולא יקרה. זה זמן טוב עכשיו להסתכל אחורה כשמסכמים עשור”.
“העשור הראשון של חיי היה של העלייה לארץ, ההתאקלמות, ההתחלה בטניס, אני זוכר מעולה את העלייה, זה היה בגיל 5, אבא שלי היה שליח בית”ר באורוגוואי, יש לי זיכרונות משם, עלינו לבד, ההתאקלמות לא הייתה פשוטה וקלה, ישנו על מזרן ולא היה כסף, השידה שלנו לטלוויזיה הייתה הקרטון שלה, אבל לא הראו שאין כסף, לא נתנו לנו תחושה כזאת. קיבלתי ערכים מהבית, צניעות, עבודה קשה, זה היה עשור מאוד משמעותי בחיי, בסוף העשור הזה הייתי אחד מהטובים בישראל לגיל שלי”.
“בעשור השני, 10-20, עברתי מחובבנות למקצוענות, עזבתי את הבית בגיל 13 בכיתה ח’, עזבתי אבא, אמא ואח ואחות, רציתי להיות מקצוען ולא הספיק לי לשחק רק שעה וחצי ביום. התאמנתי עם ספורטאים מעולים בכל הענפים. זה היה שעות על גבי שעות של הקרבה, אין חברים, אין מסיבות, אין טיולים שנתיים – הכול סביב הטניס, הייתי מהטובים בעולם בנוער בזוגות, גדלתי עם כוכבים גדולים. רציתי להיות מקצוען והייתי מוכן לעשות הכול כדי לעשות את זה”.
“העשור השלישי של 20-30, הכי משמעותי לקריירה של ספורטאי, וגם אצלי. זה עשור שהתפרסמתי בו וצמחתי, בשנת 2000 הצטרפתי לנבחרת ישראל בטניס והיה לי משחק בלוקסמבורג, ב-2003 באה הפריצה שלי בווימבלדון עם יוני, שם ידעתי שאני רוצה להיות מקצוען בזוגות, זכיתי בשלושה גראנד סלאמים בשנות ה-20 שלי. ההישג הכי גדול שלי היה הניצחון על רוסיה ברבע הגמר בדייויס מול 11 אלף איש, משחק מטורף של 5 שעות, לא יכולתי לדבר בראיון כי כולם צעקו ‘אנדיוני’, זה משהו שאתה חולם מגיל צעיר, לשחק בנבחרת ושיצעקו את השם שלך. עשינו היסטוריה”.
אנדי רם ויוני ארליך. צמד חמד (רדאד ג'בארה)“היו גם דברים עצובים, שתי פציעות שעברתי בעשור הזה בגב ובברך, שני ניתוחים, שכמעט השביתו אותי מטניס אבל חזרתי לשנים היפות שלי. ב-2005 איבדתי את אבא שלי שהיה אחד מהקרובים אליי. הוא היה מאוד ידוע בבית”ר ירושלים, אם לא הפציעות הוא היה בין הטובים בבית”ר. הוא לא זכה לראות את כל הרגעים הגדולים ביותר של הזכיות שלי, את הדברים המשמעותיים. הוא לא זכה לראות את החתונה שלי עם אשתי שירי ב-2006, הוא לא זכה לראות את הנכדים שלו, כל פעם שיש לי רגע מאושר בחיים זה מהול בהרבה עצב שהוא לא שם. מישהו אמר לי פעם שהוא לא ראה את אנדי האלוף שכולם מכירים, אבל הוא ראה את אנדי שאף אחד לא מכיר. הוא עבר איתי את כל הדרך, היה ברגעים שאף אחד לא הכיר”.
“בעשור הרביעי לחיים שלי היו כמה הישגים קטנים ולא משמעותיים, חוץ מההחלטה לפרוש בגיל יחסית מוקדם. יוני בן 43 ועדיין לא פרש, אני פרשתי ב-34 וחצי, ספטמבר 2014 משחק אחרון בגביע דייויס, זה היה לצערי בארה”ב נגד ארגנטינה, הנבחרת הרימה אותי אחרי זה, דמעות של בכי, הבנתי במאץ’ פוינט שזו נקודה אחרונה בחיים, כל הקריירה עברה לי מול העיניים, היה פרץ של רגשות והבנתי שזהו. ההחלטה לפרוש הייתה תהליך מאוד ארוך של שנה עם עצמי וביחד עם יוני. אומרים שספורטאי צריך לפרוש כשהוא בשיא, לא קיים דבר כזה. ספורטאי פורש כשהוא מתחיל לרדת, הרגשתי שאני לא מתחרה על תארים גדולים, הגוף לא התאושש כמו שפעם ולא יכולתי לסחוב, פספסתי את הלידה של הבן שלי, פספסתי דברים עם המשפחה, הרגשתי שלא שווה את זה אם אמשיך”.
“כשנולדו לי ילדים הייתי מתאמן פחות, עיגלתי פינות, פעם הייתי מתחיל כל יום בשמונה בבוקר עם אימון בים, הרגשתי את זה והחלטתי לפרוש אחרי שנה. פרשתי בלב הכי שלם בעולם, שמתי קאט, המעבר מהפרישה לחיים שאחרי נעשה בצורה מצוינת. היה נדיר, רגעים שלא אשכח, אבל די. לא נחיה את העבר, זה היה מעבר דיי חלק מבחינתי עם הרבה עזרה של קרובים שייעצו לי. היה לי מזל ליצור קשרים טובים מאוד במהלך השנים, אנשים לקחו אותי תחת חסותם, נתנו לי הזדמנות בסטארט אפ ולהיות מנכ”ל, התחלתי להרצות ואני עושה את זה כבר חמש שנים, נותן מסרים מעולם הספורט. בנוסף, התחלתי ללמוד תואר וגם בקטע הזה אני חושב תמיד איך אני יכול להתפתח”.
“נשארתי עדיין מעורב בטניס, הקמתי קרן על שם אבא שלי, עמי רם, שתומכת בילדים, זה ספורט שקשה לממן להורים ואני מהקרן הזאת עוזר למצטיינים לממן טיסות לחו”ל. הקמתי את האקדמיה הלאומית לטניס, חידשתי אותה, זה פרויקט משותף שאני המחבר. זה הוקם בספטמבר והקורונה קצת עצרה את זה, ילדים עזבו את הבית שלהם בגילאי 13-15, ישנו בפנימייה ובמקביל התאמנו. לא רציתי לצאת מעולם הטניס, רציתי לחזור ולהחזיר למקום שקיבלתי ממנו המון”.
אנדי רם. קרן תמיכה בילדים (משה חרמון)“יש דברים שארצה לעשות גם בעשור החמישי שלי – אני מאוד מאוד פעיל חברתית, בזמן שיש לי אני פעיל ב-’וראייטי’, אני משמח ילדים עם צרכים מיוחדים, מנסה לשלב אותם בחינוך בישראל, בפרויקט משולב יחד עם עוד מיזם מדהים שאני שותף לו שקוראים לו ‘סיסמה לכל תלמיד’. אני מסתובב בכל הארץ, מאילת ועד החרמון בצפון, כמעט כל שבוע, אני מגיע לדימונה, ירוחם, שפרעם, פריפריות ומנסה לעזור להם לצמצם פערים מתלמידים במרכז. אני מאוד נהנה להיות שותף לפרויקט הזה, זה ממלא לי את הזמן ועושה לי טוב לנשמה. זה עושה שינוי”.
“פדרר ניסה להתקשר, לא הספקתי לענות לו”
איך ייראה העשור החמישי בחייך?
”אני רוצה שמהבחינה החברתית והמשפחתית יישאר אותו דבר. לא רוצה שום דבר מעבר למה שהיום. יש לי הרבה חברים, קשרים, אני במצב מאוד נוח עם המשפחה שלי, בכל הדברים האלה אני רוצה שימשיך ככה להיות לי טוב. אני אדם של אנשים, חייב אותם סביבי, לא יכול לשבת הרבה במשרד, חייב אנשים להיות איתם. קשה לי שאי אפשר לחבק, אני אדם שמחבק ומתקרב – זה הדרום אמריקאיות שלי, הדם החם הזה, מזה אני חי וניזון. אולי בעשור החמישי אתחיל לעשות משהו בתקשורת קצת יותר, בכוונה התרחקתי בהתחלה אבל אולי אנסה את זה. אמשיך ביתר הפעילויות ובהרצאות, בטח העמותות, ואתמקד גם בלידאוג לנכדים – לעשות עסק, לבנות אותו, לתת שקט לנכדים”.
רם. "חייב להיות עם אנשים" (שחר גרוס)“עד עכשיו רציתי לטעום מהרבה דברים אחרי הפרישה, הייתי כל היום בעשייה, ואם חשבתי שבטניס פרשתי כדי להיות עם המשפחה שלי – הם רואים אותי מעט כי אני עוזב יחסית מוקדם וחוזר בערב. אני כל היום פעיל ועושה המון, בנתניה, בלימודים, בטניס ובהרצאות. אני רוצה לטרוף את העולם, חייב ללכת, לעשות, לזוז, מקווה שאהיה אותו הדבר, שאשאר בריא”.
מה הרגע הכי מוחמץ שלך?
”בכל הקריירה זה לדעתי מה שהיה באולימפיאדה. בישראל במיוחד מדליה אולימפית, בגלל שאין לנו הרבה, זה משהו ענק. אם יש רגע שלפעמים אני עוצם את העיניים בלילה ומתבאס ואומר לעצמי ‘יואו, איזה משחק הפסדתי’, זה באולימפיאדה באתונה ב-2004, וגם בלונדון 2012, ניצחנו את רוג'ר פדרר השחקן הגדול בהיסטוריה, אלפים ראו את זה והיו בשיגעון אבל ברבע גמר היינו משחק ממדליה והפסדנו במשחק צמוד. אני יכול לתאר את הנקודות אחת אחת מהמשחק הזה מרוב שאני זוכר אותו טוב. יש שם נקודות שעד היום אני לא מאמין איך לא ניצחנו”.
כמה מעצבן אותך שלא כולם מעריכים את הזוגות?
”זה כמו שיגידו שלא הרבה מעריכים את הליגה הישראלית, או את היורוליג, או את ליגת העל, הרי יש לנו את הצ’מפיונס, ‘זה לא כדורגל פה’. אי אפשר להגיד שזה לא וזה כן. הזוגות זה חלק מהספורט העולמי, זה חלק מהטניס העולמי, זה משהו שבכל העולם עושים, גם כשפדרר משחק זוגות הוא רוצה לזכות, גם נדאל שחקן זוגות בלתי רגיל, גם ג’וקוביץ’, זה חלק מהספורט. זה אולי לא יוקרתי כמו שמכבי ת”א בכדורסל לא יוקרתי כמו NBA, וליגת העל לא כמו ליגת האלופות”.
“למרות הכול הזוגות זה משהו מאוד יוקרתי, מכבדים אותנו מאוד בעולם, השם שלי על הקיר ליד הכוכבים הכי גדולים, פדרר ניסה להתקשר אליי לפני כמה זמן והייתי בצילומים ל’גולסטאר’ אז לא הספקתי לענות, אבל הוא עדיין חבר וזוכר אותי. אני לא מחפש את ההכרה של מישהו כזה או אחר, אבל זוגות זה חלק מהספורט העולמי, זה לא קדמת הבמה או חלון הראווה, אבל עשינו קריירה מדהימה והיו הישגים ברמות הכי גבוהות. קיבלנו החלטה בשלב מאוד מוקדם בקריירה אחרי שהייתי שחקן טוב ביחידים בנוער, טופ 10, ב-2003 בחרנו להתמקצע בזוגות ולהיות הכי טובים בעולם, ידענו שיש לנו את היכולות והכלים הפיזיים, טקטית ומנטלית. לקחנו מאמנים מיוחדים לזוגות ופסיכולוגית קלינית שמתמחת בזוגיות שתעבוד על הקשר שלנו – כל מה שאנחנו צריכים בעולם נעשה כדי להיות הכי טובים בעולם בזוגות. זה המסר למי שרוצה לעשות משהו – להתמקצע בו עד הסוף”.
מה אנחנו לא יודעים עד היום על אנדי?
”הרבה לא יודעים שאני בוכה בסרטים במטוס, זה מקום שגם אם אני אראה פרפר נחמד אני אבכה, משהו בחמצן שם אולי. לא יודעים עליי שאני בן 40 ואני עדיין ילד מפונק של אמא, שהולך אליה כל שבוע, עדיין מחכה שהיא תפנק אותי עם האוכל שלה, שוכב על הספה כמו שייח’ ומתפנק, זה משהו שאני לא מוכן לוותר עליו ואני מגיל 0 כזה. אני גם שטותניק, אבל כשזה מגיע לביזנס אין יותר רציני ממני. אני יודע לעשות את ההפרדה, מגיל 0 ידעתי לעשות את זה”.
“היו אומרים לשחקני נבחרת ‘תתרחקו מאנדי, הוא שטותניק וליצן ויוריד אתכם’, אבל נשארתי אותו אחד ולא השתניתי. שמרתי על עמוד השדרה שלי, ואותם מאמני נבחרת אמרו לאותם שחקנים – ‘תידבקו אליו, תלמדו ממנו’. אני לפעמים נשאר עד 4 בבוקר ללמוד, אני לוקח משימה אז זה עד הסוף. כשמאתגרים אותי במשהו – אני אעשה את זה. אם תגיד לי ‘אנדי אתה לא יכול להיות אסטרונאוט’ – אתה תראה אותי בעוד שנה אסטרונאוט. מה שלא תגיד לי, אני נהיה פסיכופת”.
אנדי רם. "לא השתניתי" (אחמד מוררה)“הבית של גולדהאר מפוצץ בדברים של מכבי ת”א”
מה אפשר לאחל לך לעשור החדש?
”שכלום לא ישתנה, שאמצא את הכיוון להתפקס על משהו אחד בעולם העסקי”.
יש לך בשורה לאוהדי מכבי ת”א כמי שמקורב למיץ’ גולדהאר?
”יש לנו קשר של הרבה שנים דרך הטניס, אנחנו חברים ואני נוסע אליו לקנדה. הוא שחקן נדיר בטניס, מהחובבנים בגילו הוא הכי טוב שאני מכיר בעולם. הוא בכושר נדיר, הוא מתאמן יותר משחקנים מקצוענים, הוא בכושר יותר טוב ממני, שומר על עצמו. אני אוהד בית”ר ירושלים והוא יודע את זה, אנחנו מקניטים אחד את השני, אבל למזלם של אוהדי מכבי ת”א ולצערם של אוהדי בית”ר, הוא תמיד אומר לי שהוא אדם של ראייה לטווח רחוק, הוא פה לעוד הרבה שנים, לתמוך”.
גולדהאר במשרד הביתי שלו. הרבה דברים של מכבי ת"א (אינסטגרם)“כשבאים אליו הביתה בקנדה, וזה בית לא קטן, הכול מפוצץ בדברים של מכבי ת”א. המתנות שהוא מחלק לאנשי עסקים בקנדה זה תמיד חולצה וכובע של מכבי ת”א. תמיד מכבי ת”א בראש העדיפויות שלו. כולם יודעים שהוא תומך, הוא עושה עבודה בעולם, לא יודע אם בארץ מרגישים את זה, בלתי רגילה. לא הרבה יודעים את זה. אני כמי שמסתובב בחו”ל מודע לזה”.
“השחקנים באים לקראתו גם, מי שבא לקראתו יוצא נשכר, זה יבוא לטובתם נושא הקיצוץ ואין לי ספק בזה. דיברתי איתו לפני כמה זמן בתקופת הקורונה והוא אמר לי שזאת תקופה כיפית בציניות, הוא התכוון שזה מאתגר והוא יעבור את זה, מחכה שיבוא לשחק ונוכל להמשיך להעביר רגעים מאוד כיפים ביחד. שיהיה לנו בהצלחה עם הליגה והכדורגל”.
ואיך הקבוצה שאתה אוהד בית"ר ירושלים?
”אני אוהב את בית”ר, כשהיא משחקת היא אטרקטיבית, אני מבואס מהתוצאות, אתה רוצה אליפות, אני מבסוט ממשה חוגג שבא ושם יד בכיס וגם מיוסי בניון שהוא חבר קרוב שלי, אני משחק עם שניהם כדורגל ביום שישי, משחקים חבורה נחמדה של מפורסמים ויש אווירה טובה. חוגג הכניס את כל הקבוצה ההיא לבידוד, אבל באותו יום שישי לא באתי והייתי היחידי שלא נכנס כי נשארתי בבית. שלחתי להם סרטון מצחיק לבידוד. מאוד רוצה שבית”ר תצליח, מאוד אוהב את המועדון ונהנה מהכדורגל והשחקנים, הדרך טובה, אני מאוד חיובי”.