"מתפלל שנשוב להתחבק, בלי פחד מאוהד מדבק"

בזמן מגפת הקורונה הקשה והשבתת הכדורגל הישראלי, הגעגוע של האוהדים רק הולך וגובר. הפעם ב-ONE הבאנו לכם את הזווית של הצד השני, זה שמלווה את קבוצתו האהודה שבוע אחרי שבוע מהיציעים וכעת נותר עם זיכרונות והרבה תקוות לעתיד. רפי דהן (לא שחקן העבר), אוהד מושבע של מכבי תל אביב למעלה מארבעה עשורים, משתף מיומנו של אוהד:

שלום לך יומן יקר.
כידוע לך, כמידי שנה, בחודש אפריל, התכונה בשיאה עם הגעת משחקי ההכרעה של ליגת העל. הציפיות והמתח בשחקים לקראת הפלייאוף הכולל - ״משחקי עונה”, שני סיבובים, דרבי צבעוני ובסיום כמובן הקפה של האלופה – בתקווה ובתפילה שזו תהיה כמובן מכבי שלי.

ההתעניינות אצלי מתחילה כבר מיום שלישי בכל שבוע, אני בודק אחר ההרכב המסתמן לקראת המשחק הקרוב ועוקב בדאגה אחרי היעדרות של שחקן מפתח כזה או אחר. בנוסף, אני שותף וער לכול ידיעה חדשותית הקשורה לקבוצתי וכמובן לקראת הרגע הגדול של השבוע אני מצטייד בחולצה הנכונה.

ופתאום, רגע לפני המשחק הפותח של הפלייאוף הכול נעצר בין רגע. נגיף קטן, בלתי נראה, ״קורונה״ שמו, החריד את שגרת החיים בכול העולם ובין היתר את הליגה שלי. ״עצירה״ שלקחה ממני את ״הארומה״ של סופי השבוע האהובים עם החוויות הרבות מהמשחקים השונים.

שחקני מכבי ת"א חוגגים בסיום עם אצילי (נעם מורנו)

במקום להתמוגג משערים ולשתף את חבריי בבית הקפה “דגמי” על מאבק האליפות וקרבות התחתית המרתקים, אני מוצא את עצמי ספון בבית ומתגעגע לקיטורים של אותה שגרה שהייתה ברוכה: הפקקים המשתרכים בדרך למשחקים ואפילו לחיפוש המעיק אחר חניה כשהמרחק הוא לא פחות מ-4 קילומטרים (הלוך ושוב, בדוק ומדוד בכל האצטדיונים).

אני מתגעגע, ולא חוזר בי, אפילו לאותו המשחק המתסכל כשה-VAR ביטל לקבוצה שלי שלושה שערים, והיום הכול נראה כל כך עצוב ורחוק עם געגועים אפילו לפסילות ה-VAR ולפקקים המייאשים. לא נעים בכלל לראות את האצטדיונים שוממים, ויחד איתם נדמו להם השאגות, השמחה והשירה האדירה של מחנות האוהדים עם הצעיפים והדגלים הססגוניים.

מתגעגע לחזור ליציע עם ״תרמיל המילים״: פנדל, אופסייד, פאול ובעיקר לשאגה: “גול!!!”, שנותנת תחושה שקשה להסביר במילים. ובמקום זאת, הגיע ״אוצר המילים״ החדש שהנגיף הזועף הנחית על כולנו: מרחק ״שני המטרים״, בידוד, כפפות, מסכה ועולם שלם של בדידות, כל אחד בביתו.

רפי דהן ומשפחתו באצטדיון טדי (מערכת ONE)

אז לתקווה להמשך כדברי השיר: ״את הגשם תן רק בעיתו, ובאביב פזר לנו פרחים״, ואיתם גם את המשך המשחקים האהובים, כי יותר מזה אנחנו לא צריכים. לסיום, אני יודע שיש נושאים הרבה יותר חשובים מכדורגל, שגם עבורם אני מתפלל ומי יתן שנשוב במהרה לשגרה הברוכה וגם לרגע המיוחל במגרשים שבו כבר נחזור להתחבק, מבלי לחשוש שהאוהד השמח שליד עוד מדבק.