7.4.19 – מכבי תל אביב, שכבר הבטיחה אליפות מוחצת עוד קודם לכן עם נוק אאוט מהדהד לליגה כולה, משחקת “בחוץ” מול מכבי נתניה (4:1) ואחרי יותר משבעה חודשים (!) איתן טיבי שוב עולה על כר הדשא במסגרת ליגת העל. רבים כבר תהו האם הבלם עוד זוכר מה צריך לעשות על המגרש, אך נראה כי בכל אופן מכאן ועד סוף העונה, אלו יהיו הופעות הפרידה של טיבי ממכבי תל אביב אחרי 7 שנים.
אחרי הטעות הגדולה מול סארפסבורג, שעלתה לצהובים במקום באירופה בעונה שעברה, ולדימיר איביץ’ איבד את האמון בבלם הוותיק, שישב בחוץ חודשים ארוכים, אך האחרון המשיך לעבוד קשה ולא הוציא מילה. הסרבי החזיר אותו רק בגארבג’ טיים של העונה שעברה ולמרות שיפור משמעותי במשחק ההגנה עם שני שערי חובה בשבעה משחקי ליגה, הבלם כבר היה רחוק מלקבל הערכה מסוימת. למרות זאת, בתחילת חודש אוגוסט השחקן האריך את חוזהו והרבה גבות הורמו, האם בכלל יש לו מה לתרום עוד?
השיא ההיסטורי עם הגנת מכבי
ובכן, טיבי שוב שם את רעשי הרקע הרבים בצד ופתח את עונת 2019/20 בדיוק כמו שסיים את הקודמת, אלא שהפעם הוא כבר עשה זאת מהדלת הקדמית. איביץ’ האמין ומהמחזור הראשון מול נס ציונה, טיבי היה שותף לאחת ההגנות הטובות שהיו בישראל, אולי החזקה מכולן (ממוצע שערי הספיגה הנמוך ביותר – 0.26 שערי חובה למשחק), אך נדע זאת בוודאות עם חזרת הליגה.
ממשחק למשחק, טיבי רק הלך והשתפר – הצעד הראשון, המהירות וקריאת המשחק עזרו לצהובים לעשות שיא היסטורי ולשמור על רשת נקייה במשך 13 משחקים מפתיחת העונה (עד שהגיעה נס ציונה). ז’איר אמאדור היה נהדר והרבה להקדים את חלוץ היריבה, אנדרה ז’ראלדש הוסיף זריזות וסגירות טובות מימין, אנריק סבוריט הביא חוכמת משחק מצד שמאל, דן גלזר היה כמו בלם נוסף, אך מספר 18’ חזר ממש להיות התחנה האחרונה, כפי שהיה לצד קרלוס גרסיה בשושלת הגדולה ההיא (2012-2015).
הבונוס הגדול בנתניה והשדרוג ההתקפי
לאט לאט מי שהיה ממש בקצה הספסל של מכבי, זה שכבר לא נספר ברוטציה ושכח אפילו איך זה מרגיש להיות שותף לניצחונות, חזר לעצמו והפך שוב להיות הבלם הישראלי הבכיר בליגה. בנוסף, הביטחון חזר, ההגנה שמרה על רשת נקייה ולהוציא את משחק ההגנה האיכותי, השחקן גם שידרג את המסירות הארוכות שלו מצד לצד וידע לרווח במהירות את משחקה של האלופה – פרמטר שלא הרבה בלמים מציגים בליגת העל (גם אוראל דגני עושה זאת היטב).
אם על הצד ההתקפי דיברנו, אז מלבד המסירות הארוכות, הבלם גם הפך לאיום משמעותי במצבים הנייחים. אחרי שנים שכלום לא נכנס, הבונוס על העבודה הקשה וההתמדה הגיע עם צמד היסטורי מול הפועל חדרה באצטדיון בנתניה. הבלם עלה פעמיים ברציפות לנגיחה, ממש כמו בשידור חוזר, וחגג סוף סוף עם האוהדים הצהובים ביציע המזרחי, שחלקם גם היו סקפטים מאוד לגביו, אך בשלב זה כבר הבינו שיש להם מזל גדול שהוא לובש את החולצה הצהובה-כחולה ולא את הצהובה-שחורה או הירוקה.
את הדרך שעשה טיבי חזרה לטופ של הכדורגל לא רואים בכל עונה, רק שחקן עם אופי חזק יכול לצלוח משבר קשה כזה בקריירה, ובמיוחד בשנות השלושים לגילו. אבל כאן יש גם מקרה יוצא דופן כמעט – שחקן מחויב שלא מתלונן על אי קבלת הדקות ולראייה אפשר לחזור אחורה עד לחגיגות האליפות בעונה שעברה מול מכבי חיפה. טיבי היה רחוק מלקחת חלק במסע אל התואר החד צדדי, אך בשריקת הסיום של משחק ההכתרה, חגג עם חבריו כאילו היה בהרכב לכל אורך העונה, כלל לא דבר שהוא מובן מאליו.
ה”שיעור” ליונתן כהן בחיפה והשליטה האווירית
גם העונה טיבי חזר להיות מנהיג שקט, סוג של דובר של איביץ’ על כר הדשא. בשביל להבין זאת צריך להחזיר למשחק המשוגע ההוא בסמי עופר – האלופה ניצחה 3:4 את מכבי חיפה בסיום וכזכור קודם לכן, יונתן כהן הרשית בפנדל (החמיץ וכבש בריבאונד) את ה-2:3, כל השחקנים רצו לחגוג, לחבק ולברך (מגע שנשמע מופרך בימים אלו), ורק טיבי, במשך מספר שניות, העיר את תשומת ליבו של הכוכב העולה על מהלך קודם לכן. אין אופוריה, אין שאננות, יש הרבה מחויבות טקטית ומשמעת – אלו הדברים שמסמלים את טיבי ובגללם כנראה גם איביץ’, שמאמין מאוד בדרך הזו, השיב את הבלם לדרך המלך.
ואי אפשר בלי קצת מספרים מהעונה המצוינת שנעצרה לו ולקבוצתו – שני שערים, 10 איומים מחוץ לרחבה (כלל לא מעט לבלם), הכי הרבה מסירות מדויקות בליגה (לא מובן מאליו, למרות שרובן קצרות), לא עלה להכי הרבה מאבקי אוויר (אמאדור), אבל ניצח בהכי הרבה מהם, 71.4% הצלחה בפרמטר זה. בנוסף, טיבי שלישי אחרי אייל גולסה וגלזר במאבקי קרקע מוצלחים ולקינוח הבלם הוותיק גם שני בקבוצה בכמות חילוצי כדור, אחרי אמאדור. מי שכבר לקח 6 אליפויות, יכול כעת רק לקוות שהעונה אולי הטובה בקריירה שהוא כבר מלא בניסיון, תסתיים באליפות שביעית.