צמד עם מסיכה וכפפות: תיעוד נדיר מניקרגואה

בכל יום שומעים על עוד ליגה שנסגרת בגלל נגיף הקורונה, שעוד שחקנים נשלחים לבידוד או חללו נדבקו בעצמם, אבל על פני כדור הארץ עדיין יש מדינות שלא נותנות לקורונה לשבש להן את סדר היום, כמו בניקרגואה, שם הכדורגל עדיין חי בועט, אמנם עם אמצעי הגנה, אך עדיין מתקיים.

בעוד כל הליגות בעולם נסגרו, הליגה הצנועה במרכז אמריקה ממשיכה בשלה ותהיתם “איך זה מרגיש לשחק עם מסיכה וכפפות?”, אז אחרי ניצחון 0:2 של קבוצתו, החלוץ האורוגוואי ברנרדו לוריירו שמשחק בסאסיקס דיריאנגן, סיפר בראיון איך זה באמת מרגיש.

“הכל התחיל ביום רביעי שעבר”, סיפר לוריירו איך הכל התחיל. “היינו במהלך משחק ובמחצית אמר לנו עוזר המאמן שהתגלה מקרה ראשון של קורונה בניקרגואה, הצוות המקצועי החל לדאוג. השלמנו את המחצית השנייה, אבל לא התאמנו ביום שלמחרת וביום שישי. ההתאחדות המקומית החליטה להמשיך במשחקים ללא קהל ובשבת היה לנו משחק נוסף מול דפורטיבו אוקוטאל”.

ההרגשה לשחק עם אמצעי מיגון: “פתרנו את העניין ביחד, זה הרגיש מאוד מוזר לשחק עם מסיכה ועם כפפות מנתחים, אבל זה היה צריך להיעשות ובכך גם להעביר מסר לציבור שעליו להיזהר. זה היה מאוד קשה לשחק ככה, הסתבכתי 20 דקות עם המסיכה והורדתי אותה בסופו של דבר, כבר לא יכולתי לנשום, זה היה מאוד מסובך. הכפפות פחות היוו בעיה ולא הורדתי אותן לרגע ובנוסף גם הבקעתי צמד”.

הפחד להידבק: “דיברנו על זה לפני כן, שיחקנו ללא פחד כי אחרת המצב היה הרבה יותר גרוע. אם אתה עולה למגרש, עשה זאת בביטחון, אפילו שאתה יודע שאי אפשר להמנע ממגע בכדורגל. כמובן שחגגתי את שני השערים שלי כמו תמיד עם כל החברים, באותו רגע די שכחתי מהעניין”.

ההתנהלות לאחר המשחק: “אני התלבשתי כבר בבית שלי, רק הורדתי את נעלי המשחק כשישבתי לרגע על הספסל. גם באימון הכל מוזר מאוד, אתה מגיע לאצטדיון, מחכים לך ליד הכניסה עם מסיכה, זוג כפפות ואלכוג’ל, כל אחד עם בקבוק מים אישי, אני מנסה להמנע מכניסה לחדר ההלבשה עד כמה שניתן, אני עושה הכל על הספסל של המחליפים, המאמן מדבר איתנו כשהוא עם מסיכה. כשהאימון מסתיים אני חוזר הביתה בלי להתקלח, מגיע לביתי מוריד את הבגדים ומכבס מיד, אחר כך מתרחץ, ככה בכל יום, אני חייב להזהר עבור הבן שלי שהוא בסך הכל בן 4 וגם עבור אשתי”.

האם לדעתו הליגה תופסק: “כרגע הכל כאן נורמלי, אני מניעה לשחק מצד הממשלה. כל האנשים ברחוב עם מסיכות, אנשי עסקים מדברים אחד עם השני במרחק ביטחון, החיים כהרגלם, יש רק שני מקרי קורונה במדינה של 7 מיליון איש, זה מעט מאוד. הכדורגל כרגע רק בדלתיים סגורות, ראשי הקבוצות ייפגשו השבוע ומשרד הבריאות ייתן הוראות להמשך. אני עצמי רוצה שהליגה תופסק כי אני בעצמי מפחד להדבק, הבריאות היא הדבר הכי חשוב, אבל אני יודע שאם נפסיק לשחק יקרו בעיות אחרות – חייבים להמשיך את החיים וכמו כל חבריי אני לא כוכב כדורגל עם מיליונים בבנק, לא פשוט יהיה לא לשחק כמה חודשים, אולי אצטרך לשוב לאורוגוואי, מה שלא יקרה כי כל הגבולות סגורים”.

ההשלכות אם יבחר שלא לשחק בניגוד להוראות: “כמובן שלא ישלמו לי, ככה זה. בקבוצה שלי שמובילה את הטבלה, חתמנו על סעיף שמורה על כך שלא נקבל תשלום אם האליפות תיעצר מסיבה כלשהי. אני לוחם, יכול להיות שזה רק חודש עד שהכדורגל יחזור, אבל מקווה שלא יותר. על אף הפחד אני מבין את האנשים והממשלה, כולם צריכים לעבוד כדי להביא אוכל הביתה. אני מבין גם את אלו שאומרים לעצור את הליגה, אבל מקווה שזה ייפתר מהר”.

כיצד יפעל: “כרגע אני ממשיך לשחק, אין ברירה. בינתיים מנצל זמן להיות יותר עם המשפחה שלי, לקרוא, יכול להיות שהעובדה שכולנו בבית זה מסר מאלוהים שעלינו להתחיל לנהוג אחרת, אולי שנהיה פחות אנוכיים ונתחיל לדאוג לחברה. אולי ככה הכל ייעלם ונהיה יותר עם המשפחות שלנו, פחות לבזבז זמן על דברים לא ערכיים. כרגע יש לי משחקים ברביעי ובשבת”.

מה יקרה אם שוב יכבוש: “אני לא יודע מה אעשה, באמת. יש כל כך הרבה אדרנלין, הראש פחות חושב ברגעים האלה. בינתיים נדבר מרחוק, אין יותר חיבוקים, רק מצמידים מרפקים, כרגע מדאיג אותי יותר שהמשחק הבא הוא משחק חוץ ונצטרך לנסוע אליו כולם ונהיה באותו אוטובוס, אם מישהו נושא אותו כולנו נדבק”.