בזמן שלא מעט ליגיונרים בכחול-לבן מעבירים את הזמן בקבוצות שלהם בין הספסל ליציע, ובמקרה הטוב מדי פעם גם על המגרש, אחד הנציגים היותר יציבים שלנו בגולה הוא אמיר עגייב. הקשר בן ה-28 הגיע במהלך העונה שעברה לסומגאייט מהליגה הבכירה באזרבייג’אן ותפס לעצמו מקום של קבע ב-11 של הקבוצה מהמקום הרביעי.
מעבר לדקות המשחק, העונה הקשר הישראלי גם מספק מספרים וב-21 הופעותיו בכל המסגרות הוא כבר הספיק להרשית 5 פעמים והוסיף עוד 4 בישולים – המספרים הכי טובים שלו בקריירה, וכל זה כשהעונה עדיין רחוקה מסיום. בשיחה ל-ONE סיפר הקשר על החיים באזרבייג’אן, ההשוואה בין הליגה המקומית לליגת העל שלנו, החברים המפתיעים מאיראן וגם: מסר לנבחרת ישראל.
לפני הכל, התפרצות הקורונה. מה המצב כרגע באזרבייג’אן? אתה נמצא שם עם המשפחה, לא מלחיץ?
“פה אצלנו הקורונה עדיין לא תקפה חזק. אמנם הפסיקו את בתי הספר והגנים לשבוע אבל המצב פה בינתיים רגוע".
אתה עוד מעט משלים עונה וחצי מאז המעבר לאזרבייג’אן. שלם עם המעבר?
“אני לא אשקר, בהתחלה המעבר שלי היה נטו בגלל החוזה המפתה שקיבלתי, אבל אחרי זה הבנתי שגם מפה אני יוכל להגיע לקבוצה גדולה, אם זה בליגה באזרבייג’אן ואם זה בישראל. זו המטרה שלי ואני מקווה שזה יקרה, אני כרגע לא פוסל שום דבר כי יש לי משפחה שגם עליה אני צריך לחשוב".
ואיך הרמה בליגה הבכירה בהשוואה לליגת העל שלנו?
“הליגה האזרית דומה לליגת העל, אני לא רואה הבדלים משמעותיים. מבחינת האווירה במשחקים וכמויות הקהל אני יכול להגיד שזה באמת הדבר היחידי שמבאס קצת. אין טירוף פה במשחקים כי לא מגיעים הרבה אוהדים למגרשים וזה נכון לגבי כל הקבוצות – גם הגדולות וגם הקטנות. יש לזה גם יתרון של מבחינת השקט וזה שיש עליי פחות לחץ, אבל כמו שאמרתי, הטירוף חסר".
בניגוד לישראל ועל אף שמדובר במדינה הרבה יותר גדולה מבחינה גאוגרפית, הליגה מונה 8 קבוצות בלבד. אתה חושב שזה תורם לרמה, לדעתך הקטנת הליגה תוכל לתרום גם לכדורגל הישראלי?
“האמת שאותי מבאס קצת שיש רק 8 קבוצות בליגה, אני לא אוהב את זה כל כך ולא מאמין בזה. אני לא חושב שצריך להקטין את כמות הקבוצות בליגת העל".
ואיך החיים במדינה מחוץ למגרש?
“החיים פה הם באמת לא כמו שציפיתי, הופתעתי לטובה. אזרבייג’אן זו מדינה מדהימה, החיים פה זולים, הכל נקי ויפה ואני והמשפחה נהנים מאוד. אחרי שכל זה נאמר, כמובן שלא לא קל להיות רחוק מהבית, אנחנו מתגעגעים לחברים ולמשפחה”.
מדובר במדינה מוסלמית שאפילו גובלת באיראן. עברת לשם עם האישה והילדים ללא חשש?
”אין בי שום חשש. אני מרגיש פה בטוח ואהוב. אזרבייג’אן זו מדינה מאוד חמה עם אנשים מאוד טובים. אני משחק בסומגאייט עם שני שחקנים איראנים והם החברים הכי טובים שלי בסגל. אנחנו לא מסתכלים על פוליטיקה, זה לא מעניין אותנו ואנחנו מסתדרים טוב מאוד".
מדובר בקדנציה השנייה שלך מחוץ לישראל. בפעם הקודמת החוויה המקצועית הייתה פחות מוצלחת, מה לא עבד לך בניקוסיה?
“בקדנציה הקודמת מחוץ לישראל הרגשתי פספוס כי הגעתי לאומוניה ניקוסיה שזה באמת מועדון גדול בקפריסין. ההתחלה שלי שם הייתה חלומית אבל הבעיה התחילה בכלל מחוץ למגרש, כשחזרתי לעשות את יום כיפור בישראל. במועדון לא ראו את זה בעין יפה ומשם הכל התדרדר. עד היום אני כועס על עצמי שעזבתי את קפריסין".
אחר כך חזרת לישראל ובמשך שנתיים לא מצאת יציבות. אתה חושב שלא מעריכים אותך מספיק בארץ?
“בישראל לא מעריכים אותי מספיק – חד וחלק. אני חושב שזה גם באשמתי, הייתי ילד טוב מדי עד היום. כנראה שבשביל שידברו עליך בארץ צריך להעיף כיסאות במרכאות כפולות".
למרות העונה הטובה שלך, נראה שבנבחרת עדיין לא לוקחים אותך כאופציה.
“לגבי הנבחרת כרגע אין לי תשובה לתת. יש לי דרכון אזרי ואם אקבל זימון לנבחרת פה אז אקח אותו בלי לחשוב כי אני כרגע חושב נטו על הקריירה שלי ולא על אף אחד אחר. אני לומד מטעויות שעשיתי בעבר שלא הייתי יותר ‘ילד רע' ממש ככה. יש מצב גדול שהייתי מגיע לרמות הכי גבוהות אם הייתי פועל אחרת, אבל אני מקצוען ועדיין יש לי זמן. אני מאמין שעוד אגיע לשם".