כפי שנחשף ב-ONE ביום שישי, הבעלים אייל סגל הודיע הבוקר (ראשון) כי הוא עוזב את מכבי נתניה. העזיבה תתבצע באופן הדרגתי – ועדיין מדובר בדרמה גדולה עבור המועדון. הקש ששבר את גב הגמל היה ב-30 בנובמבר, כאשר נתניה אירחה את הפועל תל אביב בליגת העל לנוער. סגל הושעה מהמגרשים לחודש אחרי שניצב בפני בית הדין המשמעתי והדיין עו"ד ישראל שמעוני על התנהגות בלתי הולמת (בדוח נכתב: “אוהדי מכבי נתניה שקיללו וגידפו לעברנו היו בתוך המגרש, במדרגות שדרכם עלינו לחדר ההלבשה. אחד מהם היה סגל אייל, אחד מחברי הנהלת מכבי נתניה שלא היה רשום בטופס”). בנוסף הוא ספג קנס של 6,000 שקלים.
ההודעה המלאה
ההודעה של סגל: “בתאריך ה-28 ביוני 2016, התייצבתי בבית המשפט המחוזי בלוד, על מנת לרכוש את המועדון היקר לליבנו - מכבי נתניה. עשיתי זאת בעקבות פנייה אישית מראשת העיר (דרך מנכ״ל העירייה דאז). באותה פנייה, שלוותה בזיכרון דברים מחייב, הבטיחו הפונים הרים וגבעות - תמיכה מלאה וליווי שוטף, הכל על מנת שיימצא לבסוף מי שייקח על עצמו את האחריות האדירה להובלת קבוצת הכדורגל העירונית. הסכמתי לשמש כקטר של הרכבת הזאת משום שהתארגנות האוהדים לא הבשילה, אחרים שהתעניינו נעלמו עם הרוח ומועד הפירוק הגיע”.
בן שמעון: מרוצה מהדרך, פחות מהתוצאה“מרגע שרכשתי את המועדון ועד ליום זה, הצהרתי שאני כאן לטובת האוהדים והדגשתי שברגע שאחר יחפוץ בכך (או שתושלם התארגנות אוהדים כלשהי), אעביר את הבעלות במועדון לאותו גורם באופן מיידי. לאורך כל הדרך הבהרתי את תפיסתי שתפקיד המנהלים לנהל, המאמנים לאמן והאוהדים לעודד. כך זה מתנהל במערכת בריאה וכך יהיה בקדנציה שלי”.
“כבעלים של מועדון כדורגל בישראל, אני מחויב לעמוד בכל החלטה אשר תילקח במוסדות ההתאחדות לכדורגל ובמוסדות השיפוט שלה. לעניין זה, אני מצרף, מכתב ששלחתי ליו״ר ההתאחדות מכתב בו התייחסתי להתנהלות הגורמים המשפטיים בהתאחדות לכדורגל והשלכותיה על המשך דרכי. בכל שנותיי לא עמדתי כנאשם בפני בית דין או דיין יחיד אשר יכול לחרוץ גורלות. לצערי, במהלך שנת 2019 קרה הדבר פעמיים. בשני המקרים עמדתי לדין בשל טענות מופרכות, בהם פסק הדיין פסיקות תלושות ומנותקות מהמציאות. מאחר ואין בכוונתי לעמוד שוב בפני סיטואציות דומות בעתיד, שלחתי את הצהרתי ליו״ר ההתאחדות פעמיים. בפעם הראשונה בסמוך לפסיקת הדיין ובפעם השנייה לפני מספר ימים”.
סגל. "פסיקות תלושות ומנותקות מהמציאות" (חגי מיכאלי)כל אחד מאתנו מציב גבולות בחייו ובמעשיו, עבור עצמו. מבחינתי זו הייתה חציית גבול ולמעשה הקש ששבר את גב הגמל. חבריי ליציע, אנרגיות חיוביות ברשת, באצטדיון וברחוב הספורטיבי יכולות להרים מועדון שלם. זה תפקידנו וזו שליחותנו כקהל! עוצמות כאלו חווינו בקמפיין הנומרטור שהצליח למלא את האצטדיון פעמיים במשחקים נגד הפועל ומכבי חיפה בעונת 17/18, וביוזמה המופלאה של קמפיין ״ילד בוא, יש משחק״, אשר הביאה לכך שמאות ילדים נתנייתים מגיעים לכל משחק בית”.
מנגד, אנרגיות שליליות גורמות בדיוק להפך וביתר שאת. אני תוהה ביני לבין עצמי, מה גורם ל"מובילי דעת הקהל", לזעוק באין ספור הזדמנויות על מר גורלנו? (והכל מבלי להפיק לקחים מהזעקה הקודמת והלא ראויה שלא חזתה את הנולד). כך זה בכל "עונת מלפפונים", כך זה בכל חלון העברות, כך זה "בין המיצרים" וכך זה בכל הזדמנות שניתנת.
בסופו של דבר, תמיד אנחנו ״מועמדים לירידה״ וצפויים לקרבות תחתית, ותמיד השחקנים הרצויים לא מגיעים ואלו שלבסוף כן מגיעים ישר מקוטלגים כ״שחקני ליגה א״. כך, חבריי, לא ניתן לנהל מערכת, ובוודאי שלא מועדון כדורגל חפץ חיים ואהדה. אותם אנשים מתייחסים פעם אחר פעם ל"מכירות החיסול" של השחקנים הבולטים במועדון (כשבפועל נמכרו שני שחקנים בלבד במשך ארבע העונות האחרונות , פחות מכל קבוצה בליגת העל). אותם אנשים מגבירים את זעקותיהם כשקיימת אצלם אי שביעות רצון משחקן/מאמן/מנהל – והכל, ברגל גסה וללא רחמים. לימים כשמתבררת הטעות הם יורדים ל"עמדת המתנה" עד "המשבר" הבא, זה שיביא אתו הזדמנות לצאת במתקפה ארסית חדשה וחוזר חלילה – בין אם זה בציניות, אמירה שנונה או לרוב באופן בוטה וללא אחריות”.
שחקני נתניה. נכנסים לתקופה של אי ודאות (נעם מורנו)“הגעת רבבות מאתנו למשחק גמר הגביע חשובה ומרגשת אך יותר מכך האלפים שנשארים לעודד ולחבק את השחקנים גם אחרי הפסד. כך קרה שנים ארוכות וכך קרה בתחילת דרכינו המשותפת. לצערי, בשנה וחצי האחרונות נעלמה כליל התופעה המרגשת והמחזקת שליוותה אותנו. הסולידריות באש ובמים נפסקה. במקומה, מלוות את השחקנים שריקות בוז וקריאות נאצה בסיומם של משחקים לא מוצלחים, בדיוק באותם רגעים בהם זקוקים השחקנים לתמיכה וחיבוק יותר מתמיד. אפשר לשתף את הקהל בניהול, בעשייה ואפילו בחלק מתהליך קבלת ההחלטות, אך אי אפשר לתת לקהל לנהל את המועדון, בעיקר כשאלפי הדעות השונות מתהפכות ב-180 מעלות על ידי אותם אנשים, במהלך אותו משחק נתון. ניתן להבטיח ניהול תקין ומסודר ועמידה שוטפת ומלאה בהתחייבויות כספיות. ניתן להקריב, להתמסר לעזוב את כל שגרת החיים ולסור לבתי המשפט השונים על מנת לעזור לשחרר אוהדים עצורים על לא עוול בכפם”.
“אך דבר אחד לא ניתן להבטיח, לא אני ולא אף אחד אחר: אין ערובה או פוליסת ביטוח להישגים על המגרש ו/או על בחירת שחקנים נכונה. מאז תחילת עונת 18/19, אנו עדים לפגיעות אישיות בצוות המקצועי והניהולי הבכיר, פגיעות שהפכו לחלק משפת היום יום וחוזרות על עצמן לאחר כל משחק בו התוצאה לא תואמת את הציפייה”.
אוהדי מכבי נתניה (שחר גרוס)“ההגעה למשרדי המועדון והמחאות אשר הפכו אצלנו לפתרון קל (כי ״מה שלא הולך בטוב הולך ברע״), הן אלו שסודקות יותר ויותר את תחושת השליחות והמסירות האינסופית. אלברט איינשטיין אמר כי ״העולם לא יושמד מאלו שעושים רע, אלא מאלו שמסתכלים מהצד ולא עושים דבר״. זו הסיבה שלא עמדתי מהצד כשהמועדון עמד לפני פרוק. זו הסיבה כי פקידות העירייה ובעלי הממון הנתנייתים אכזבו ומאכזבים אותי קשות עד היום. זו הסיבה שמעולם לא הבנתי את הרדיו המקומי וחלק משחקני העבר (אשר מגדירים עצמם אוהדים), שמחכים לכל חצי הזדמנות על מנת לרקוד על הדם. זו בדיוק הסיבה שאני לא קונה את המונחים "הרוב השקט" או "המיעוט הרועש". בסופו של יום, המועדון שייך לכלל האוהדים, מכל הסוגים ומכל המינים, ולאיש אין זכויות יתר, לא בימים טובים ובעיקר לא בימים קשים”.
לסיכומו של דבר, ניתן להכיל התרחשות כזו או אחרת, ולעיתים אף כמה התרחשויות במקביל, תוך שאתה מקווה שמדובר בצירוף מקרים נסיבתי. אולם ביום בו מתחדדת ההבנה שבאופן שיטתי מאמינים בך ובדרכך רק בהצלחות ובימים קשים דורש היציע לנהל במקומך, כשאתה מבין שלכל המתואר מתלווה במקביל רגולציה משפטית שמתורגמת להחלטות לא סבירות של אלו שאמורים לנהל את הכדורגל בארץ, כל שנותר זה לקבל החלטות, גם אם הן קשות במיוחד. בניגוד למהירות בקבלת ההחלטה לרכוש את המועדון, זו החלטה שהתבשלה אצלי כבר מזה זמן רב ובלב כבד. כמי שעמד ביציע לראשונה עוד לפני גיל 10 ומאז היה שם לאורך כל הדרך, עשה ועושה כל שביכולתו; כמי שנקרא לדגל בכל פעם מחדש, בעשר השנים האחרונות - גם הפעם לא אפקיר את המועדון שאני אוהב כל-כך ולא אשבור את הכלים. יחד עם זאת, בימים הקרובים אעביר את כל זכויות הניהול למנכ״ל המועדון ניב גולדשטיין, תוך שאמשיך לשאת בכל ההתחייבויות הכספיות עד לתום עונת 19/20”.
“בכוונתי להתפטר מן הדירקטוריון ומתפקידי כיו"ר הדירקטוריון. אמליץ לדירקטוריון להגדיל את מספר החברים לשבעה ולמנות שלושה חברי דירקטוריון חדשים (מעבר לארבעה הקיימים) מתוך קהל האוהדים, שכן טבעי שרוכשי המינויים יהיו בעלי זכות הבחירה והנבחרים במועדון. על הדירקטוריון תוטל המשימה למצוא מועמדים לרכישת המועדון או להעביר את זכויות הניהול לאוהדים, שהם הבעלים הטבעיים של המועדון. החל מעונת 20/21 ועד שימצא מי שייכנס בנעליי, תקציב המועדון יהיה מבוסס על הכנסותיו העצמאיות (סביב 18-20 מיליון שקלים, מותנה במכירת מנויים/כרטיסים ורמה סבירה של ספונסרים). אני מצדי אמשיך להפקיד את הערבויות הנדרשות על מנת לאפשר למועדון להתנהל. הזמן והמשאבים שיתפנו לי ישמשו להעמקת ההשקעה בהצלחת מחלקת הנוער, שהיא עתיד המועדון. אני משוכנע כי חברי הדירקטוריון והמנכ״ל ימשיכו לנהל את המועדון בצורה מיטבית וימצאו את הדרך להצלחה לה כולנו מייחלים. בטוב ברע, אני נשבע,עד המוות בצהוב. אייל”.