השחקן שהיה הכי עצוב בטורינו בתחילת העונה בעקבות הגעתו של מאוריציו סארי היה "לה ג'ויה", פאולו דיבאלה. הוא הבין שהגיע מאמן חדש שלא מאמין בשחקנים מסוגו, השחקן הקלאסי שמשחק מתחת לחלוץ, שכן מדובר במאמן שלאורך הקריירה שלו דבק במערך שלא נותן ביטוי לשחקן כזה, 4:3:3 שמתבסס על קשר אחורי דומיננטי ומעליו שני שחקני 50:50 וללא שחקן בעמדה שבה הארגנטינאי יכול לבוא לידי ביטוי בצורה המושלמת.
דיבאלה שמע לאורך כל הקיץ שמחפשים להחליפו. טריידים עם אינטר שעלו וירדו מהפרק, דיבורים על פאריס סן ז'רמן, על טוטנהאם ואפילו על ריאל מדריד. שום דיווח שכזה לא התממש, השחקן הכישרוני נותר בטורינו והבין כי הוא הולך להפוך מכוכב הקבוצה, לכזה שלא כל כך רצוי או במקרה הטוב, לשחקן ספסל. בתחילת הליגה האיטלקית, כל הסימנים העידו על כך. הוא פתח את העונה כשחקן ספסל ואת הבכורה שלו בהרכב רשם לראשונה ב-21.9, חודש אחרי שהליגה יצאה אל הדרך.
אל שאז קרה מקרה וסארי הבין שהוא חייב להתחיל לבצע רוטציות ותוך כדי אף החל לעבוד על התאמת הקבוצה למשחק שבדרך מול אינטר שהייתה בשיאה. הוא שינה מערך ל-4:4:2 יהלום ופתאום "לה ג'ויה" (היהלום) הפך לשחקן שיכול למלא שתי עמדות במערך החדש שנראה שנקרא על שמו, וכך הגיעה הפריחה מחדש שלו. אולם, אולי כי חוש הטעם שלו נפגע מהסיגריות ולעיסת הבדלים, או שאולי המאמן שביובנטוס חשבו שיבוא ויהפוך את הקבוצה לתוססת, עדיין קצת חושש ללכת עד הסוף, אך "הפריחה" המחודשת של הארגנטינאי הייתה רק בגבולות ״הטעם הטוב״ של סארי.
למרות הופעות טובות בהמשך ואף אחרי שכבש שער אדיר מול אינטר, הקשר הארגנטינאי עדיין לא קנה את אמון המאמן עד הסוף, כך שאפילו שחקן כמו פדריקו ברנרדסקי, שהוא קיצוני קלאסי, מועדף על פניו בחלק מהמשחקים כמו אמש מול מילאן בעמדה שהוא לא יכול לבוא לידי ביטוי בה. התוצאה על הדשא הייתה ידועה עד לרגע בו דיבאלה נכנס, שכן כל מי שראה את משחקיה של יובה העונה כאשר הקיצוני האיטלקי מועדף על חשבון הארגנטינאי מתחת לשני החלוצים, הקבוצה פשוט לא נראית טוב.
יכול להיות שזה היה מבחן שסארי רצה להעמיד בו את הארגנטינאי, או שאולי הוא באמת עדיין לא מאמין בו עד הסוף, אבל את התשובה לכך הוא נתן על כר הדשא שנכנס במקום כריסטיאנו רונאלדו הגדול וניצח את המשחק. אז, כשחגג את השער, היה נראה שהוא ניגש אל הקהל, פותח את ידיו ומסמן - הנה אני, או אם תרצו, איפה הייתי קודם? זו השאלה שהמאמן יצטרך למצוא לה תשובה בפגרה.
השם הנרדף לכדורגל האיטלקי הוא טקטיקה ומעבר לעניין דיבאלה או הירידה ההפגנתית של רונאלדו אל חדר ההלבשה ישירות לאחר החילוף, היה גם משחק מסקרן מאוד בין הקבוצה הגדולה ביותר כיום בסרייה א' לבין זו שפעם הייתה בנעליה. המשחק התחיל בכך ששתי הקבוצות פתחו במערכים די זהים. יובה של סארי עם 4:4:2 יהלום במרכז השדה ומילאן עם מערך ״עץ האשוח״ (4:3:2:1) כך שהרוסונרי החזיקו ביתרון של חמישה שחקנים במרכז השדה אל מול הארבעה של הגברת הזקנה.
בכל אחת מהקבוצות ישנו רק שחקן אחד על כל אגף ואלו הם המגנים בלבד, ובכל פעם שראינו מישהו מהחלק הקדמי פותח לאגף כמו רונאלדו או בנטאנקור (ואחר כך דיבאלה ודוגלאס קוסטה שנכנסו כמחליפים) או סוסו לבדו בצד האדום שחור (בחוסר איזון משווע כי הקאן שלא מובן איך הוא עדיין כאן לא עשה זאת כלל), נוצרה אופציה טובה התקפית, אך זה לא קרה יותר מדי במשחק והכול היה צפוף ולחוץ, מה שגרם להמון איבודי כדור מצד שתי הקבוצות (134 איבודי כדור של יובה, לעומת 145 של מילאן) שלא הצליחו להשתלט על הדשא (רק 53% ליובה לעומת 47% של מילאן). הפתרון לכך כאמור, הגיע כאשר דיבאלה נכנס ובצורה חכמה פתח את הקווים ולבסוף סיים מהלך אישי נהדר כשהוא מלמד את אלסיו רומאניולי שיעור בהגנה.
המצטיין הנוסף שהופיע לאורך כל המשחק ואולי לא זוכה למספיק הערכה הוא וויצ'ך שצ'סני, השוער הפולני האדיר שדחק את ג'אנלואיג'י בופון לספסל ללא דרמה שבאיטליה נוטים ואוהבים לייצר, כי הוא באמת אחד הטובים בעולם מבחינת האתלטיות, קור הרוח וחכמת המשחק שלו. הוא מנע ממילאן לא מעט מצבים קורצים (מילאן בעטה יותר למסגרת מיובה במשחק, 5:7) ואם לא הוא ודיבאלה, יובה יכלה רק לחלום על ניצחון מול מילאן הכל כך חלשה העונה.