זה היה ביום חמישי בערב, יום למחרת הזכייה שלה באליפות ישראל בקפיצה המשולשת בה היא מתמחה. חנה הייתה כבר עייפה, היא לא ממש רצתה לעשות את זה, אבל לבסוף הסכימה להשתתף גם בתחרות הקפיצה לרוחק. האדרנלין גם שיחק תפקיד. פעם אחר פעם היא זינקה לתוך ארגז החול. חנה לקחה בקלות גם את התואר הזה, אלא שבקפיצה השישית והאחרונה שלה משהו השתבש. עוד כשריחפה באוויר, היא כבר הבינה שמשהו רע קרה לכף הרגל שלה.
חנה צנחה אל הקרקע. עם דמעות בעיניים, פונתה לבית החולים איכילוב לבדיקות. זו הייתה הרגל הימנית, הרגל שעליה היא קופצת הכי חזק תוך כדי הניתור. אחרי הקפיצה הזו היא אומנם זכתה באליפות ישראל, אבל זה לא באמת עניין אותה. היא חשבה רק על מה יקרה חודשיים קדימה ואם תהיה כשירה לאליפות העולם, אליה היא השיגה את הקריטריון קודם לכן. בהרגשה שלה, זו לא הייתה עוד פציעה רגילה.
"זה קרה בניתור", מספרת חנה קנייזבה מיננקו בראיון ל-ONE. "הרגשתי שהחלקתי על הקרש. אולי משהו שם לא היה יציב, אולי אני לא שמתי את הרגל בצורה טובה, לא יודעת. הרגשתי שאם אני אסיים את הקפיצה הזו עם נחיתה על הרגל, תהיה לי פציעה קשה יותר. הנעל שלי נקרעה מהניתור. הכל השתפשף, כל הנעל הלכה. משהו שם לא היה בסדר".
חנה קנייזבה-מיננקו. "משהו שם לא היה בסדר" (רדאד ג'בארה)חנה עבדה כל שנה כדי להגיע לאליפות העולם באתלטיקה, שנערכת בימים אלה בדוחא. והיא גם תגיע. אומנם לא על תקן של ספורטאית מן המניין, אבל היא הבטיחה לעצמה שתטוס לראות את תחרות הקפיצה המשולשת, גם אם זה יקרה מהיציע. זו שנה אולימפית, יש עוד פחות מעשרה חודשים עד לאולימפיאדת טוקיו, והיא לא מוותרת על זה. "אף פעם לא פספסתי אליפות עולם. בדרך כלל לא אהבתי לראות תחרויות מהצד, כשאני פצועה או לא אמורה להתחרות, אבל עכשיו אני רוצה. זה חשוב לי".
מה עבר לך בראש ברגעים שהבנת שנפצעת?
"באותה השנייה הייתי בשוק. אחרי זה הבנתי שאני לא יכולה לדרוך על הרגל. חשבתי שזה יעבור, שזה נקע, ובכלל לא חשבתי על הרגל. חשבתי רק על דוחא. היו לי כאבים והרגשתי שזה משהו לא טוב אבל רק אחרי שבועיים הבנתי שזה משהו לא טוב, רק אחרי שטסתי לפינלנד. כשסוף סוף עשו לי MRI הבנתי שזה שבר. הייתי מבואסת. בהלם".
אני מניח שהכי ביאס אותך שזה קרה דווקא בקפיצה לרוחק ולא בתחרות של הקפיצה המשולשת, שהוא תחום ההתמחות העיקרי שלך.
"לא ממש רציתי לקפוץ לרוחק. הרגשתי בלב שאסור לי וזו טעות. הייתי בתחרות בלי מאמן, הייתי קצת עייפה והרגשתי שהנשמה שלי אומרת 'חנה, לא, אל תלכי לקפוץ לרוחק', אבל האינרציה, זה שלא היה לי מאמן שהיה מונע 12 קפיצות ביומיים והאדרנלין עשו את שלהם. בסוף עשיתי את זה לא כל כך בשבילי אלא בשביל האגודה המדהימה שלי, כדי שיקבלו נקודות על זה וגם כדי לתת שואו לקהל. וכן, מה שהכי גרוע זה שהפציעה לא הייתה בקפיצה המשולשת בכלל".
חנה קנייזבה-מיננקו. "עשיתי את זה בשביל האגודה שלי" (רדאד ג'בארה)חנה קנייזבה מיננקו בת ה-30 היא אחת מהאתלטיות החזקות והמובילות בעולם בתחום הקפיצה המשולשת. כזכור, היא גדלה באוקראינה ועלתה ארצה לאחר שהתאהבה בבעלה אנטולי מיננקו. המעבר לישראל יצא לפועל מיד אחרי אולימפיאדת לונדון 2012, שם היא סיימה במקום הרביעי ופספסה מדליה, אחרי שקפצה למרחק של 14.56 מטר. עד לקפיצה השישית והאחרונה היא דורגה במקום השני בגמר, אבל ברגע האחרון שתי יריבות אחרות שלה קפצו למרחק גדול יותר ממנה ותפסו את המקום השני והשלישי, בעוד שהיא עצמה קיבלה פסילה בקפיצה המכרעת שלה. למעשה, בסופו של דבר הייתה רחוקה רק ב-23 סנטימטר ממדליה אולימפית.
מיד אחרי אולימפיאדת לונדון, בהיותה בת 23, חנה עזבה את מולדתה באופן רשמי ועברה לייצג את ישראל. מהר מאוד היא התחברה למאמן אלכס מרמן, מי שהוביל אותה ב-2015 להיות סגנית אלופת העולם עם שיא אישי ולאומי של 14.78 מטר וב-2016 הפכה גם לסגנית אלופת אירופה.
חנה קנייזבה-מיננקו (רדאד ג'בארה)מיננקו הייתה אז בשיאה ורבים ניבאו לה עתיד ורוד, אבל רגע לפני אולימפיאדת ריו 2016 היא נפצעה בכף רגלה ונאלצה לעבור ניתוח שפגע ביכולותיה. למרות זאת, היא התאוששה, טסה לברזיל ועשתה את הטוב ביותר שלה. 14.68 מטר הייתה התוצאה הגבוהה ביותר שהשיגה בגמר האולימפי, והיא הספיקה למקום החמישי והמכובד. הפעם רק שישה סנטימטרים הפרידו בינה לבין הזוכה במדליית הארד, אבל היא יצאה מרוצה ורשמה את אחת מהתוצאות הטובות ביותר אי פעם של אתלטית ישראלית.
כשנה לפני פתיחת אולימפיאדת טוקיו 2020, מיננקו מוצאת את עצמה פחות או יותר באותה הסיטואציה. "התחלתי להתאמן פעם ביום, אבל הרגל עוד צריכה להחלים ואסור לי להפעיל עליה עומס במשך חודש אז אין קפיצות. אני יכולה להתאמן בחדר כושר אבל לא להעמיס על הקרסול כי החלק של השבר עדיין לא התאחה. כרגע אני מתמקדת בבריאות שלי ואין לי ספק שהכל יהיה בסדר", אמרה בחיוך.
בימים אלה היא הרבה יותר אופטימית, אחרי שנסעה לבדיקות אצל רופא מומחה מפינלנד מיד לאחר שנודע לה כי היא סובלת משבר ולא מנקע. "הרופא בפינלנד מדהים. הוא תמיד אומר לי בדיוק כמה זמן אני צריכה כדי להתאושש. בזכותו אני רגועה", היא סיפרה.
חנה קנייזבה מיננקו. 6 סנטימטרים הפרידו בינה לבין מדליה (רויטרס)איך הייתה כל ההתנהלות אחרי הפציעה?
"מיד אחרי שזה קרה נסעתי באמבולנס לאיכילוב עם מיה קלה-בנצור (פיזיותרפיסטית הוועד האולימפי, א.מ) שבמקרה הייתה באצטדיון ובאה לראות את התחרות. באיכילוב עשו לי צילום רנטגן וזהו. הבעיה היא שבאתי לשם בתור ספורטאית רגע לפני אליפות העולם, ככה שאי אפשר להתבסס רק על בדיקת רנטגן לפציעה כזו. לא היה איתי מישהו מאיגוד האתלטיקה ואף אחד לא דרש לעשות MRI, הדעה באיגוד הייתה שזה מיותר כי זה נקע. בתור אזרח רגיל כולם יודעים שבארץ צריך לחכות הרבה זמן לבדיקת MRI ובאמת ניסיתי לבד דרך קופת חולים להשיג תור אבל הוא היה רחוק מידי. בפציעות האלה כל יום הוא קריטי. כשהבנתי שהמצב לא טוב והיו יותר כאבים, ביקשתי לנסוע לפינלנד לרופא שניתח אותי בעבר, וכמו תמיד גילי לוסטיג (מנכ”ל הוועד האולימפי, א.מ) הסכים. ביחד עם רועי שווץ מהאגודה שלי מכבי חיפה דאגו לי לטיסה למחרת. בפינלנד עברתי את כל הבדיקות ביום אחד, כולל MRI, וישר ראו את השבר. הרופא שלי מבין שבקפיצת משולשת יש המון משקל על הרגל ויודע מה אסור לי לעשות, וזה חשוב. אני צריכה להקשיב להוראות שלו כדי להחלים ואז לחזור לאימונים".
את מאמינה שתחזרי לכשירות מלאה בחודש הבא?
"כן. תראה, עברתי בקריירה שלי שלושה ניתוחים בהצלחה בפינלנד, גם בשנה האולימפית לפני ריו - ובשנה הזאת עשיתי כמעט שיא אישי באולימפיאדה אחרי הניתוח שעברתי".
חנה קנייזבה-מיננקו (איציק בלניצקי)“טסה כדי לראות מקרוב את ההתנהגות של המתחרות שלי”
ברגע שהחליטה לטוס לפינלנד לבדיקות נוספות אחרי שהכאבים בקרסול שלה לא פסקו, באיגוד שאלו את מאמנה שאמר כי היא כבר לא תתחרה באליפות העולם והסירו את שמה מהרשימות של המשלחת הישראלית. אחרי שחזרה לארץ, מיננקו פנתה לאיגוד וביקשה בכל זאת לטוס לדוחא כדי לראות את התחרויות ולעודד את הנבחרת, אבל ראשי האיגוד הבהירו לה כי הם כבר ביטלו לה את האבטחה, המלון והטיסות. האיגוד שלח לקטאר יותר עסקנים מספורטאים, אבל אחת מהאתלטיות הטובות ביותר בעולם תיאלץ לדאוג לעצמה אם תרצה לנסוע לראות את התחרויות.
"ממש רציתי לטוס ולעודד את כל הספורטאיות מנבחרת ישראל", אמרה מיננקו. "ביקשתי מהאיגוד עזרה וקיבלתי ויזה, אבל אני בכל זאת טסה, כתיירת, בעצמי ועל חשבוני. שום דבר לא ימנע ממני לעשות את מה שהבטחתי לעצמי וזה להיות בדוחא".
מיננקו תמריא השבוע לדוחא כדי לצפות בתחרות הקפיצה המשולשת. היא הייתה אמורה להתחרות שם, אבל הפעם היא תצפה בה מהיציע. "אני רוצה לראות את התחרות מהצד, זה לא פחות חשוב. כשראיתי את התחרויות בטלוויזיה ישר קיבלתי אדרנלין. אני נוסעת גם כדי לראות מקרוב את ההתנהגות של המתחרות שלי, איך הן קופצות ומה הן עושות. המטרה שלי זה להיות יותר טובה מהן ב-2020".
חנה קנייזבה מיננקו על ראש הפודיום (רדאד ג'בארה)את לא מפחדת לטוס למקום כזה לבד?
"לא".
אבל את דמות מפורסמת יחסית, באתלטיקה מכירים אותך כספורטאית ישראלית ואת נוסעת ככה לבד לדוחא?
"התייעצתי עם חברים, יהיה בסדר".
ואיך תרגישי כשתראי את אליפות העולם מרחוק?
"זה מבאס להיות שם ולא להתחרות, אבל הפציעה זה משהו שכבר קרה. צריך להתמודד עם מה שיש. הכי חשוב זה להחלים עכשיו ומחודש נובמבר אני אוכל להעמיס יותר על הרגל".
“אמרתי לבעלי – ‘לא אכפת לי מכלום, רוצה לחזור לישראל’”
מבחינתה של מיננקו, הפציעה הזו הביאה איתה גם זמן למחשבות על הדרך שעברה, מאולימפיאדת ריו 2016 ועד עד לאותו הרגע בו הובהלה לאיכילוב. אחרי שישבה במשך ימים שלמים בביתה, מיננקו הבינה שמשהו לא מסתדר בקריירה שלה והחליטה להיפרד ממאמנה הצרפתי ז'אן הרווה סטיבנאר. "חזרתי לעבוד עם אלכס מרמן", סיפרה האתלטית בהתגרשות על הקאמבק שעשתה בחזרה למאמן הישראלי שהוביל אותה לזכייה במדליית הכסף באליפות העולם בעבר. "אני מכירה אותו והוא מכיר אותי. שנינו למדנו מהעבר. אין ספק שהוא הטוב ביותר, הגענו ביחד להישגים הכי טובים ואני בטוחה שנצליח ביחד שוב".
איך הייתה החזרה לעבודה איתו?
"מצוינת. הייתי צריכה את זה. זה טוב לי. אני חושבת שיותר יעיל להתאמן פה בארץ עם מאמן שאני אוהבת לעבוד איתו. הכי חשוב זה שאלכס קרוב והשיטות שלו הכי מתאימות לי. ניסיתי להתאמן בצורה אחרת, זה לא התאים לי, עכשיו אין לי זמן לניסיונות".
מה לא עבד עם המאמן הצרפתי?
"הוא מאמן מצוין, אבל האימון שם היה שונה. התאמנתי שם בקבוצה ולא באופן אישי, והאמת שזה היה כיף אבל זה לא התאים לי. השפה שלו הייתה שונה כי הוא לא דיבר אנגלית, התרבות אחרת, היה מרחק מהבית והוא גם לא היה מאמן אישי אז הוא לא בא לתחרויות שלי וזה היה קריטי".
יכול להיות שבגלל זה ירדת בתוצאות שלך? הרי התוצאה הכי גבוהה שלך בחודשים האחרונים הייתה 14.20 מטר ופעם היית עוברת את זה בקלות.
"לא הייתה לי נפילה בתוצאות, קפצתי יותר טוב מזה באימונים. הבעיה הייתה שהמאמן לא יכול היה לבוא איתי לתחרויות ולעבוד איתי אחד על אחת. אני מאוד חזקה, אבל הייתי צריכה עזרה בדברים הטכניים, הייתי צריכה מאמן שיהיה ביחד איתי בתחרויות. היו לו תחרויות אחרות בצרפת והרבה עבודה. בהתחלה לא ידעתי שזה יהיה ככה, אבל בסדר, למדתי מזה גם דברים טובים. מכל מאמן שהתאמנתי אצלו לקחתי דברים טובים, וככה זה היה גם עכשיו".
חנה מיננקו (שחר גרוס)רוב הזמן התאמנת והיית בחו"ל. זה גם השפיע עלייך?
"כן. הייתי בפאריס במשך שנה, הלוך חזור, כל פעם טסה לשבועיים לפאריס וחוזרת קצת לארץ. זה היה מעייף כל הנסיעות האלה וכל כך התגעגעתי לארץ שאמרתי לבעלי אנטולי 'לא אכפת לי מכלום, אין כמו ישראל. אני לא יכולה, אני חוזרת'. רציתי לחזור, התגעגעתי לישראל".
באמת? זה משפט של ישראלית אמיתית.
"כן, אני יודעת. אני פשוט חושבת שיש בישראל הרבה יותר פלוסים ממינוסים והתגעגעתי לכולם פה".
למה? הרגשת בודדה בפאריס?
"כן. טסתי לבד וכשהגעתי לשם, חשבתי לעצמי 'אוקיי, אני אמלא את הזמן שלי. בסדר, יש מוזיאונים ואומנות שאני אוהבת, אז אני אסתדר'. בהתחלה אחרי האימונים הלכתי כל פעם למוזיאון או לתיאטרון, אבל אחרי תקופה קצרה אמרתי לעצמי 'די, כמה אפשר'. להיות לבד זה הכי גרוע שיכול להיות. כיף לחזור לפה, אני מרגישה שאני בבית שלי".
איך את מסתדרת עם התרבות הישראלית, אחרי כל השנים שלך בארץ?
"וואו. היום זו כבר התרבות שלי, אז השאלה היא איך מסתדרים איתי (צוחקת)".
אגב, העברית שלך השתפרה בצורה מדהימה. את מדברת עכשיו בצורה שוטפת.
"כן. אל תשכח שעשיתי את כל התואר השני בעברית. בהתחלה כשהגעתי לצרפת ניסיתי ללמוד צרפתית כי קיבלתי תוכנית עבודה שהכול בה היה כתוב בצרפתית. תפסתי את זה, למדתי קצת. הסתדרתי עם שפות בחיים שלי. וכשחזרתי לארץ, מישהו שאל אותי משהו ופתאום נתקעתי. הייתי צריכה לחשוב באיזו שפה אני צריכה להגיב - אנגלית, צרפתית, רוסית או עברית. עכשיו אני בסדר עם הכל והתגעגעתי לדבר עברית עם כולם".
חנה קנייזבה מיננקו (איציק בלניצקי)“מאמינה שאולי עוד אפתיע בטוקיו”
מאז שחזרה לארץ בעקבות הפציעה שלה, חנה קנייזבה מיננקו שבה לסביבה הטבעית שלה והיא נהנית מכל רגע. בראש השנה היא התארחה עם בעלה בבית משפחתו של איש העסקים דייויד צ'יזיק שמאמץ אותה לארוחה חגיגית משותפת כמו בכל יום שישי וחגים אחרים מאז שהגיעה ארצה, לפני כן התקשרה ליעקב שחר שתומך בה כדי לאחל לו חג שמח ואפילו מתמחה בעבודה חדשה בזמנה הפנוי אצל "אלטשולר שחם" שתומכים בה בארבע השנים האחרונות, אחרי שסיימה לימודי תואר שני בתקשורת ומדיה דיגיטלית בבינתחומי.
"יש לי חצי יום פנוי עד שאחזור לאימונים מלאים אז אני עובדת בשיווק דיגיטלי באלטשולר שחם", סיפרה האתלטית בהתרגשות. "אף פעם לא עבדתי במשרד, אבל בגלל הפציעה אמרתי לעצמי שאני צריכה את זה. בגלל שאני לא מתחרה עכשיו, אני חייבת לעשות משהו וזה נחמד כי זה המקצוע שלמדתי אותו. זה גם חשוב לי אישית כי אלטשולר שחם נותנים לנו כל כך הרבה בתור ספורטאים ומבחינתי זה מפתח את החשיבה לעבוד שם, בגלל שאם אני לא עושה משהו כל היום זו בעיה. יש לי חברות שיכולות כל היום להיות בבית, אני לא. אני תמיד חייבת לעשות משהו".
העבודה שקיבלת זו תהיה הקריירה הבאה שלך?
"בוא נדבר על זה אחרי אולימפיאדת פאריס. יש לי עוד זמן לחשוב על זה. השיא של קופצת משולשת מגיע בדרך כלל אחרי גיל 30 ו-35, בגלל שזו עבודה טכנית וצריך ניסיון בה, וזה הגיל שלי עכשיו. יש לי עוד זמן".
זאת אומרת, שלא תהיה לך בעיה להשלים את הקריטריון לאולימפיאדת טוקיו, שעומד על 14.32 מטר, אם פעם עשית תוצאות טובות יותר?
"אלכס ואני נעשה את זה. יש לי זמן עד יוני 2020 בשביל זה. האולימפיאדה תמיד בראש שלי".
לדעתך, לאן את מסוגלת להגיע באולימפיאדת טוקיו שמתקרבת?
"אלכס רוצה שנעבור שלב אחרי שלב. קודם לחזור מהפציעה, לעשות הכנה לעונה, להשיג את הקריטריון, אחר כך להגיע לטוקיו, לעבור את שלב המוקדמות בתחרות ואז נראה מה יהיה. אני תמיד רוצה להגיע למקום ראשון, אבל כולן רוצות להיות במקום הראשון. אני מאמינה שהכל יהיה בסדר שם. יש לי כוח ברגליים, רק צריך להחלים מהפציעה והכל יהיה בסדר. אני מאמינה שאולי עוד אפתיע בטוקיו".