רודני פרוויס (25, 1.93) הגיע להפועל תל אביב בהמלצת לא מעט חברים ששיחקו מחוץ לארצות הברית, אבל הקול המכריע היה דווקא זה של אגדה צהובה בשם אנתוני פארקר. הקלעי עליו בונים בשורות האדומים גדל בפליימות' שבצפון קרוליינה והוא מגיע להיכל קבוצת שלמה לאחר ששיחק בליגת הפיתוח עבור מיאמי ואורלנדו. סיפור חייו מרתק ומרגש כאחד.
פרוויס העניק ל-ONE ראיון נרחב וחושפני בו הוא מדבר על הכול, החל מההתאמות אותן היה צריך לבצע כשהגיע ארצה, דרך הטרגדיות שפקדו את משפחתו, הסנדק שהעניק לו רק תואר MVP אחד, וכלה איך לא – במטרות האישיות והקבוצתיות כולל הדרבי. את כל אלו הוא עושה כאשר הוא עוטה על פניו חיוך רחב. במרבית שלבי הראיון, היה רודני מחויך ונראה כמי שנהנה מאוד מהמקום אליו הגיע.
זו התחנה הראשונה שלך מחוץ לארצות הברית אילו התאמות היית צריך לעשות, והאם זה היה קל?
"מבחינת התאמות, השעה הייתה הדבר שהכי קשה להתאקלם אליו, כל השאר עבר ממש חלק, הנהגים כאן קצת מטורפים חד משמעית (צוחק, מ.ב), אבל אני אדם די אגרסיבי כך שעשיתי את ההתאמות לנהיגה כאן די מהר".
עבור פרוויס, לו עבר בליגת הפיתוח וב-NBA, הפועל היא התחנה הראשונה שלו מעבר לים, ומדובר בצעד גדול שכן הוא כרוך ביציאה מאזור הנוחות. ולפיכך, עולה הצורך לנסות ולברר כל מה שאפשר על המקום בו רוצים לשחק. תהליך אותו עבר גם רודני, רק שכאן שיחת טלפון אחת לאגדה צהובה דווקא (אנתוני פארקר) מסירה כל חשש מליבו של השחקן.
ספר על השיחה עם פארקר.
”זו הייתה שיחת הטלפון האחרונה שעשיתי, זה היה הקלף הכי חזק שלי, יש לי הרבה חברים ששיחקו כדורסל מעבר לים ואנשים ששיחקו כאן, אבל ברגע שהעניינים הפכו לרציניים עבורי, אנתוני פארקר היה שיחת הטלפון האחרונה שביצעתי והוא זה ששכנע אותי סופית. הוא אמר שזו תהיה הזדמנות עבורי ושזו חוויה שאני חייב לחוות, הוא אמר לי שהעיר והמחייה כאן פשוט נהדרים ואלו היו הדברים העיקריים".
לפני שעוד בכלל חלמת על הליגה הטובה בעולם, שיחקת כדורסל מכללות במדי נורת' קרוליינה סטייט, ולאחר מכן במדי ההאסקיז (אוניברסיטת קונטיקט). אתה מתגעגע?
"הקולג' היה כיף, זה כל מה ששומעים עליו כשגדלים. החוויה הזו הייתה הכי טובה כי יצא לי לשחק עבור מכללה כל כך יוקרתית עם היסטוריה מכובדת, עבורי לגדול ולראות את ‘יוקון’ משחקים ולאחר מכן לשחק שם, ולא רק לשחק אלא גם לסיים תואר של ארבע שנים בלימודי תקשורת. לא הייתי מחליף את החוויה הזו בעד שום הון שבעולם".
כשהיית צעיר יותר, עבר לגור בביתך ילד אומנה. טייריק קוגר היה שמו, והפכתם לאחים של ממש.
"הכול התחיל כששיחקנו כדורסל ב-AAU (איגוד האתלטים החובבים), הוא היה אחד הילדים היותר גדולים באזור, כשאתה בן 13-14 אתה רוצה בחור גדול בקבוצה שלך. הוא התחיל לשחק אתנו בסביבות הגיל הזה, הוא היה גר במרחק של שעה ורבע כך שהוא היה צריך מקום לגור בו, ואני הייתי לבדי בבית כל הזמן עם אמי, כך שפשוט נתנו לו להישאר איתנו, ומהרגע שהוא הגיע אלינו בקיץ, בגיל 13-14 והוא נשאר איתנו. תאר לעצמך מצב שבו אין לך שום הכרות עם ילד מסוים ופתאום הוא גר איתך בבית למשך 7-8 השנים הבאות. הדבר הזה לבד מלמד עד כמה היינו קרובים. והקרבה לא הייתה רק אליי, אלא גם לאמי. לאחר שעזבתי את הבית (לקולג', מ.ב) הוא עדיין נשאר לגור שם, במשך השנה הראשונה שלי בקולג' הוא עדין גר שם בבית עם אמא שלי ואפילו קרא לה אמא. הוא היה כמו אח שלי".
הקרבה בינך לבין טייריק נשמרה גם כשהוא עבר לאוקלהומה, שם היה אמור לשחק עבור מכללת אוקלהומה סטייט. במהלך אימון שנערך ביום חם מאוד, טייריק קרס והובהל לבית החולים, שם הלך לעולמו. ספר על אירועי אותו יום טרגי.
"אני מרגיש שהדרך בה זה קרה הייתה מוזרה, אני בדיוק התכתבתי איתו, הוא היה כבר שבוע או שבועיים בקמפוס החדש שלו, הוא התרגש מהקעקועים החדשים שהוא עמד לעשות, הוא אמר לי שהקולג' היה כיף וכמה שהוא שמח להגיע לשם. המשכנו להתכתב ולדבר בטלפון, אני הייתי בדרכי לקניון והוא בדיוק היה בדרכו לאימון, וזה פשוט מצחיק כי כל הזמן הזה שדיברנו, הוא מסוג האנשים שאוהבים להתלונן אז הוא ניסה להתלונן המון ואמרתי לו אני מנסה שלא לשמוע את התלונות – תשקיע באימון ואני אדבר איתך לאחריו. הוא אמר לי שהוא הולך להתאמן ושממש לוהט כאן, אז אמרתי לו שנדבר לאחר מכן. בשלב הזה הלכתי לקניון שהיה במרחק של 30-40 דקות מהקמפוס ביוקון, ואחרי שעתיים וחצי-שלוש אמא שלי מצלצלת אליי כשהיא בוכה בהיסטריות, ואני מנסה להבין מה קורה, בהתחלה לא הבנתי את החומרה של מה שקרה”.
“היא אמרה שטייריק בדיוק אושפז בטיפול נמרץ, ואני אמרתי לה שהכול יהיה בסדר, בדיוק דיברתי איתו כך שאני בטוח שהכול יהיה בסדר, הוא בטח רק התעלף והוא יהיה בסדר. צלצלתי אליה שוב לאחר 10 דקות והיא אמרה שהיא עדיין מחכה לראות מה יקרה. זה בערך הכה בי כשחזרתי לדירה שלי, וחשבתי לעצמי ‘לעזאזל, זה מטורף איך החיים עוברים מהר. אני בדיוק דיברתי איתו, זה פשוט מטורף’. לאחר מכן, חיכיתי 10-15 דקות ואמא שלי צלצלה אליי ובישרה לי את החדשות, וגם אז זה עדין לא נקלט, לא הצלחתי לעכל את זה כי חשבתי לעצמי, ‘לא זה לא יכול להיות, אני בדיוק דיברתי איתו בטלפון והוא יהיה בסדר’, אבל זה נגמר".
"זה קצת מוזר. אני לא אוהב לדבר על דברים אפלים, אבל סבתי נפטרה שנה לפני טייריק בדיוק באותו התאריך, אז זה קצת מטורף. כשטייריק עבר לגור אצלנו היא מאוד אהבה את הרעיון שיש עוד אנשים בבית אז הבאנו עוד שלושה ילדי אומנה, וכולנו היינו בערך באותו הגיל. אמא שלי, טוני אדווארדס המאמן שלי שדאג לי במשך כל חיי, וארבעה בני 16-17, כולם באותו הגודל ובאותו הגיל, וזה היה כל כך מטורף, אבל הכול עבר בצורה כה חלקה. חודשיים לאחר שטייריק נפטר, להקוואן אנדרסון (אח האומנה של רודני, מ.ב) נרצח, הוא אמנם כבר לא היה גר אצלנו בבית, אבל הוא היה הילד של אמא שלי, וכולם ידעו על רודני ולהקוואן. הוא גר תחילה אצל משפחה בגרינסבורו ולאחר מכן הוא עבר אלינו. איבדנו שלושה מבני המשפחה בפרק זמן של שנה וזה היה פשוט מטורף".
מספר הגופייה שלך קשור לטייריק, אתה יודע למה הוא בחר בו?
"דמרקוס קאזינס היה השחקן האהוב עליו, אז הוא רצה ללבוש את המספר 15 בגלל דמרקוס קאזינס, והנה אני לובש את המספר הזה לזכרו".
לבל מוטון, מאמנה של נורת' קרוליינה סנטרל, היה הסנדק שלך. מה אתה יכול לספר לנו עליו ועל ההשפעה שהייתה לו על חייך ואולי אפילו על המשחק שלך?
”לבל ואמא שלי הכירו בקולג', שניהם למדו בנורת' קרוליינה סנטרל, ובאותם הימים היו לו מחנות כדורסל בריילי שבצפון קרוליינה, מחנות שהיו פשוט מטורפים כולם דיברו על מחנות הכדורסל של לבל מוטון, כולם הלכו לשם ג'ון וול היה שם כולנו היינו שם, וזה היה המחנה הכי טוב שהיה כשגדלנו, ופיתחנו מערכת יחסים. הוא תמיד ידע שהייתי הכי טוב, תמיד הייתי הכי טוב במחנות הללו, הוא אף פעם לא נתן לי את תואר ה-MVP חוץ מפעם אחת. הוא היה בחור טוב שהצליח בחיים, מישהו להסתכל עליו בהערצה. זה היה אדם שגדל באותה הדרך שאני גדלתי בה, ובנוסף הוא היה ביחסים טובים עם אמי. אני הייתי אחד מהשחקנים הכי טובים בתיכון כך שזה הרגיש נכון עבורי לבקר באוניברסיטת נורת' קרוליינה סנטרל. אם ידעתי אז את מה שאני יודע היום הייתי הרבה יותר רציני בנוגע ל-HBCUS (מוסדות להשכלה גבוהה שמטרתם מתן שירות לקהילה האפרו-אמריקנית, מ.ב) אני יכול לומר את זה בשיא הרצינות”.
עכשיו ספר קצת על עצמך, מיהו רודני פרוויס?
"ראשית, אני אדם, בן ואחיין כל הדברים הנהדרים האלו מראים את החשיבות של המשפחה עבורי, אני איש משפחה שאוהב את החברים שלו, בסך הכל אני אדם קליל ורגוע עם אנרגיות חיוביות".
דיברת על ערך המשפחה עבורך, איך החוויה המשפחתית בהפועל תל אביב עד כה עבורך?
"עד כה זה היה פשוט נהדר, יש כאן קבוצה נהדרת של אנשים, לא מה שציפיתי לו למען האמת, רק מהסיפורים השונים ומהסיטואציות השונות שאתה שומע עליהן מהשחקנים שמגיעים מארצות הברית ושיחקו מעבר לים לאורך השנים. אבל כאן עד כה הכל נהדר המעבר לכאן היה נהדר מבחינת הכדורסל הדברים מסתדרים מעצמם וזה לוקח זמן, אבל מבחינת החוויה והמחיה וכל מה שקורה מסביב הכול נפלא".
אתה נמצא רק בתחילת הדרך בקריירה שלך, אבל איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים מהיום?
"בכנות, אני מרגיש שכל קריירת הכדורסל שלי התקדמה צעד אחר צעד, ושלב אחר שלב ולא בדיוק נסקה בבת אחת. בשנה הראשונה שלי בנורת' קרוליינה סטייט, ההישגים שלי היו מתחת למצופה ללא ספק. ביוקון היו לי רגעים נהדרים אבל לא הצלחתי להטביע את החותם שלי, וברגע שהפכתי מקצועני פירקתי את המשחק שלי לגורמים והתחלתי לעבוד ממש קשה על היכולות שלי, ואז התחלתי לשחק בליגת הפיתוח (G-League) ואחר כך ב-NBA. לאחר שהועברתי בטרייד וחזרתי לליגת הפיתוח, ועכשיו אני כאן. זה כל כך הזוי, כי אפילו שכל הזמן שהייתי ב-NBA ובליגת הפיתוח תמיד ידעתי שהכדורסל מעבר לים זה משהו שאני אעשה בשלב כלשהו של הקריירה שלי, ואני מרגיש שעם הדרך בה הקריירה שלי מתקדמת עם כל העליות והמורדות, בעוד חמש שנים מהיום אני בהחלט רואה את עצמי חוזר ל-NBA”.
מה המטרות האישיות והקבוצתיות שלך לעונה הקרובה?
כל העניין הזה של לשחק מעבר לים זה משהו שהוא חדש עבורי, כך שאני תמיד שואל את החבר'ה מה נחשב למאזן טוב, באיזה תארים אפשר לזכות, אבל כל מה שאני רוצה זה למצות את כל הכישרון שלי כאן ולעזור לקבוצה. לנצח זה הדבר הכי חשוב ולנצח את מכבי זה הדבר הכי גדול שאפשר לעשות כאן, אז זה משהו שאני בהחלט מצפה לעשות – לנצח וליהנות. אני מרגיש מבורך כי זכיתי לבוא לארץ אחרת ולשחק כדורסל, כי זה לא משנה אם זו ה-G-League או ה-NBA, גדלתי עם כדורסל ואני נהנה מזה, כך שאתן לדברים לקרות בדרך שלהם".