זה סיפור מבלבל, סיפור שיגרום לכם לכעוס. לכעוס על המערכת, לכעוס על רשלנות רפואית, לכעוס על זלזול בבריאות של חייל שהלך להתגייס עבור המדינה. אבל הוא גם יפיח בכם אופטימיות, אופטימיות כזאת שתשטוף אתכם ותזכיר לכם ששום דבר לא יכול לעמוד נגד רצונו של בן אדם שמחליט להילחם ולעשות את מה שהוא אוהב. זהו סיפורו של אור הרשקוביץ’ בן ה-28 מבאר שבע, שנאלץ לקטוע את ידו - אך לא ויתר על החלום לחזור ולשחק כדורגל למרות הכל.
הסיפור הזה יכניס אתכם לפרופורציות, ויזכיר לכם כמה כוח יש למשחק הכדורגל, כמה עוצמה וכמה תקווה הוא יכול לתת למי שבאמת אוהב אותו. אור משחק בקבוצת מ.כ באר שבע, קבוצת אוהדים שמשחקת בליגה ג’. הוא איבד את ידו לאחר פציעה בצה”ל. זו פציעה שהגיעה מנפילה על כף היד, פציעה שאמורה הייתה לקבל טיפול רפואי פשוט, אך במקום זה, אור נאלץ להתמודד עם אטימות שהובילה להחמרה במצב, סבל מתסמונת CRPS, עד שלבסוף החליט לקטוע את ידו. וזה כאמור לא מנע ממנו לחזור ולעשות את מה שהוא אוהב יותר מכל ומה שהוא מגדיר "הטעם לחיים שלי" - לשחק כדורגל.
האימונים והמשחקים הם רגע השיא עבורו בחיי היום-יום, ואי אפשר לפספס את זה כשהוא מדבר עליהם. בראיון מיוחד ל-ONE הוא דיבר על הרגעים המתסכלים של הפציעה, איך תמיד שמר על החיוך, כיצד הוא חזר למגרשים ואיך היו התגובות שקיבל אחרי שלקח את ההחלטה האמיצה שלו.
יד הגורל: סיפורו של אור הרשקוביץ'אור, איך התגלגלת למצב של פציעה שכזאת?
“לפני תשע שנים נפצעתי במהלך אימון בבסיס. הייתי בפלס"ר גבעתי ובמהלך פעילות בבסיס נפלתי בצורה לא טובה על היד, והרגשתי שנפצעתי בשורש כף היד. החל מאותו רגע התחיל מחדל גדול בטיפול הרפואי בי, כשהרופא בבסיס אמר לי ‘אתה מתחזה, אתה רק רוצה להוציא גימלים, אין לך שום בעיה’”.
אני אחזיר אותך קצת אחורה. אני מבין שעוד לפני הגיוס הייתי ספורטאי פעיל נכון?
"כן, כל החיים שלי גדלתי עם כדור. מגיל שנתיים יש תמונות שלי אצל ההורים משחק כדורגל. הייתי במסלול לקבלת ספורטאי מצטיין, שיחקתי במחלקות הנוער של מכבי ובית"ר באר שבע. הכדורגל זה החיים שלי, אבל לפני הגיוס הרעילו אותי ובחרתי להיות לוחם. בתור מישהו ששיחק כדורגל ונפצע יותר מפעם אחת בחיים שלו, הכרתי את הגוף שלי ואף פעם לא התלוננתי בלי סיבה. כשהגעתי לרופא של היחידה אחרי הפציעה, ואני אפילו לא רוצה לקרוא לו רופא כי בעיניי הוא סנדלר, הוא אמר לי שאני עושה הצגות. ידעתי שזה לא נכון, אף פעם לא הגעתי למצב של כאבים כאלה ממכה שנראית יבשה. פשוט הרגשתי שאני משותק".
אור הרשקוביץ' מקפיץ (איציק בלניצקי)איך המשיך הטיפול שלך מול הצבא?
"הכאבים לא פסקו. זה ברמה שלא הייתי יכול לשים על עצמי את המדים אפילו, הייתי צריך עזרה בלקשור נעליים. לא רציתי שהחברים יעזרו לי להתקלח אז הייתי מנסה לעשות את זה לבד. מדובר בכאבים שנמשכים 24/7 ואין לך מה לעשות בנידון. ניסיתי לשדר עסקים כרגיל, אבל אפילו לא הייתי יכול להכניס את היד לשרוול. בגלל כל ההזנחה הרפואית הזו התפתחה לי תסמונת כאב שנקראת CRPS (תסמונת כאב לטווח ארוך, אם כי לעיתים קרובות מחמירה עם הזמן והיא מאופיינת בכאב חסר פרופורציה לפגיעה המקורית. התסמונת אף מוגדרת ככאב הקשה ביותר שמוכר לרפואה. א.א). לא הייתי מסוגל אפילו לגזור ציפורניים. הכל היה נמנע אם היו מטפלים בזה בזמן, והמצב שהגעתי אליו הוא התוצאה של ההזנחה".
אף רופא בצבא לא הצליח לעזור לך?
"יום אחד הגיע אורתופד ליחידה, הוא לא הגיע במיוחד בשבילי, אבל נכנסתי אליו. הוא היה בהלם מהמצב של היד והוא הדפיס לי ערימה של דפים לבדיקות. בשלב הזה הרופא של היחידה נכנס למרפאה, הם דיברו ביניהם, ואני נשארתי מחוץ לחדר. הם קראו לי אחרי כמה דקות, והאורתופד פשוט קרע את כל הדפים של הבדיקות בפנים שלי, ואמר לי 'אני מצטער, זו ההחלטה של הרופא ואין לי מה לעשות'. הרופא אמר לאורתופד: 'אל תיתן לו כלום, הוא עושה הצגות, הוא רק רוצה גימלים'. אני הייתי חייל שלא רצה לחפש בעיות, פשוט קיבלתי את זה. מאז הצבא הודה בטעות שלו ושהייתה רשלנות רפואית. אני 60% נכה צה"ל”.
אור הרשקוביץ' (איציק בלניצקי)ואיך הפציעה השפיעה עליך בהמשך, אחרי הצבא? איך מגיעים למצב שצריך לקטוע את היד?
"היו לי תשע שנים של כאב, שנים שבהן עשיתי הכל. כדורים, ריפוי בעיסוק, קטמין, טיפולים פולשניים, שום דבר לא עזר. הבנתי שאני לא יכול לשחק כדורגל, פעם אחת ניסיתי ואחרי שקיבלתי מכה כזאת שהבנתי שאי אפשר לשחק ושאני צריך לוותר על זה".
ואחרי ששום דבר לא עזר, מה בעצם הוביל להחלטה הסופית על הקטיעה?
"הטריגר עבורי היה הטיפול האחרון שעשיתי ושנתן לי הכי הרבה תקווה. השתילו לי אלקטרודה בחוט השדרה, באותו מקום שבו מזריקים לנשים אפידורל בזמן לידה. הטיפול היה אמור להקל עליי ולהחזיר לי את איכות החיים. קראתי הרבה על הטיפול הזה ושמעתי מאנשים שעוברים אותו, והאמנתי שהוא יועיל לי, אבל בסופו של דבר הוא הזיק לי אפילו יותר, וזה השלב שבו הבנתי שאין אופציה אחרת ונשאר לי רק לקטוע את היד".
באימון של מ.כ באר שבע (איציק בלניצקי)אתה זה שביקש את הקטיעה?
"כן, אני זה שהוביל את זה. לקח לי הרבה זמן למצוא רופאים שיקשיבו לי ולא ינסו לעשות עליו ניסויים. הרבה רופאים לא הסכימו לכרות לי את היד, אמרו לי שזו לא אופציה, אבל אני ידעתי שפשוט נמאס לי, לא יכולתי לעשות שום דבר בסיסי, שלא נדבר על כדורגל. צריך להבין שבשבילי אם אני לא יכול לשחק כדורגל, זה אומר הכל. זה החיים שלי. חד משמעית אחד מהשיקולים שלי בכריתה היו שאני יוכל לחזור לשחק. הרבה יותר טוב לי היום כשאני בלי היד ואני עושה את מה שאני אוהב".
ואיך הניתוח התבצע למעשה?
"הניתוח אמור היה להיות 40 דקות, אבל בגלל שבמשך שנים ארוכות לא ישנתי בגלל הכאב, ביקשתי מהם שלא יעירו אותי אחרי ההרדמה. אחרי שלוש שעות של שינה קמתי, וכל הצוות פשוט לא האמין איך הגבתי. הייתי פשוט מאושר, הרגשתי שקיבלתי את מה שרציתי, הכאב פשוט הפסיק. הקטיעה הייתה ההקלה הכי גדולה בחיים שלי, פשוט חייכתי. הצוות לא האמין, אבל ככה זה אחרי שבמשך תשע שנים הכאב פסק".
אף פעם לא ויתר על החלום (איציק בלניצקי)אני מבין שבכל התהליך הזה, אשתך כיום מלווה אותך ותומכת בך?
“כן, בזמנו היא עדיין הייתה חברה שלי והיא עזרה לי לאורך כל הדרך. היא עבדה בבית הלוחם, היא הכירה את העולם הזה של הנכות. היא דחפה ועזרה לי להוציא את הניתוח לפועל. חודש אחרי הקטיעה כבר התחתנו והיום אנחנו ממתינים לילד".
והיום, כבר חזרת לשחק כדורגל. מה זה אומר עבורך?
“זה הכל עבורי. חזרתי לחיים. אין דרך באמת לתאר את החשיבות של זה בשבילי. מיד אחרי הקטיעה כבר התחלתי לשחק עם כדור בכל אפשרות שהייתה לי. פניתי לחיים כהן (המאמן של מ.כ באר שבע, א.א), אנחנו מכירים הרבה שנים. אמרתי לו שהורדתי את היד, ששום דבר לא יעצור אותי, ושאני מבקש ודורש כרטיס שחקן. הוא לא חשש, הוא מיד בדק מול ההתאחדות והתברר שמותר לשחק גם עם יד אחת. ועכשיו אני שחקן פעיל לכל דבר בליגה ג'".
על הדשא, הוא אחד מכולם
את אור ליווינו לאימון שהתקיים בשעות הערב, במתקנים המרשימים והחדשים באמפי פארק בבאר שבע. הקבוצה שלו אולי משחקת בליגה ג', אבל המגרש הסינטטי החדיש במתחם בהחלט עושה חשק לעלות ולשחק. אשתו של אור, שבדרך כלל לא מגיעה לאימונים או משחקים (“אני עדיין לא כמו שהייתי פעם, אני לא רוצה שהיא תראה אותי משחק ככה”), הגיעה הפעם לצפות בו.
אור הרשקוביץ'. תמיד שומר על החיוך (איציק בלניצקי)אור פורח כשהוא על המגרש. מקפיץ על הראש, מעביר את הכדור מרגל רגל, וגם שולח כמה בעיטות מרשימות אל עבר השער. בין דבוקת השחקנים שרצה על הדשא, הוא רץ, עובד, מקשיב להוראות המאמן ונראה בדיוק כמו כל שחקן אחר. כך גם מתייחסים אליו חבריו לקבוצה, על אף שזה לא מראה שכיח במיוחד במגרשים.
אם אתה חוזר לאימון הראשון שלך בלי היד, מה הייתה התחושה?
"תראה, אני מכיר חלק גדול מהחבר’ה שם, אבל זה לא סתם עוד מפגש של חברים. חלק ראו אותי כבר אחרי הניתוח ולחלק זה היה הלם. באתי אליהם, חיבקתי אותם, הם הגיבו עם חיוך, וזהו, חזרתי לעניינים מבחינתי. זה ממש לא מפריע לי למשחק, זה אפילו יותר נוח לי מאשר לשחק עם היד ולסבול מהכאב. אני מרגיש הרבה יותר קליל במגרש".
זה מרגיש כמו פעם?
"כמו פעם? לא, אבל אני מרגיש הרבה יותר טוב לשחק בלי היד בסיטואציה שנוצרה. ברגליים יש לי עדיין את הטאץ' והטכניקה. וכן, תמיד יהיו מבטים משחקנים אחרים, אתה שומע לחשושים, אבל אני הכי בסדר והכי זורם עם זה, כי כשמגיע הרגע שאני נוגע בכדור, כולם פשוט תופסים את הראש".
חיים כהן, המאמן של אור במ.כ באר שבע (איציק בלניצקי)אתה כבר תשע שנים אחרי הפציעה, בדרך להיות אבא וחזרת לשחק כדורגל. מה המסר שלך מכל מה שעברת?
"אני לא אשקר, יש בי כעס גדול על הרופא הראשון שטיפל בי. אני מקווה שהוא יקרא את זה ויבין את הטעות שהוא עשה. אבל אין מה לבכות על זה יותר, אני אחרי הפציעה ואני צריך להחליט על העתיד שלי ואיך שאני רוצה שהוא ייראה. היום אני עובד, אני מחכה לילד הראשון שלי ושל אשתי ומשחק. אני לא יודע איפה אני אהיה עוד עשר שנים. אם להיות כן, תמיד חשבתי שאני אתפרנס מהכדורגל ושזה יהיה החיים שלי. ברור שאני מצטער על זה שבחרתי להיות לוחם, אבל הוכחתי לעצמי שאני יכול לחזור לשחק והוכחתי שאני יכול להיות כמו כולם. אגב, בקרוב אני הולך להיות אפילו חלק מנבחרת 'הקטועים', שזו נבחרת שהקימו לאנשים בעלי מוגבלות פיזיות כמו שלי".
גם חיים כהן, מאמנו של אור בקבוצה ומי שלמעשה עזר לו לחזור לשחק, שיתף בתחושותיו: "כן, אני יודע ששחקן קטוע יד זה לא משהו שרואים בדרך כלל. גם אני לא ידעתי איך יקבלו את זה ולא ידעתי אם הוא יכול לשחק, אבל ביררתי בהתאחדות ולא הייתה שום בעיה להוציא לו כרטיס שחקן”, סיפר המאמן.
“אור חלק מהקבוצה שלנו”, הוסיף כהן שטען כי בהתחלה היו תגובות מיוחדות לנוכחות של הרשקוביץ’. “אני יכול לומר שאין הרבה שחקנים עם טכניקה כמו שלו והוא בהחלט מפתיע. במשחק הראשון שהוא עלה לשחק בו, השופט לא ידע באמת אם זה תקין. ליגה ג’ זו ליגה מאוד קשוחה ואתה רואה שמשתדלים לא להיכנס בו חזק מדי, אבל הוא מבחינתו, בתור ג'ינג'י אמיתי, משחק בצורה הכי חזקה שהוא יכול".
כשהוא עם הכדור, קשה לפספס את האושר והאופטימיות שאופפים אותו. קשה לדעת לאן הייתה יכולה להגיע הקריירה שלו לולא אותה רשלנות רפואית כל כך מכעיסה, אבל כשחוזרים מבאר שבע האופטימיות דבקה בכל אדם שפגש את אור. הכדורגלן בלי היד שהתגבר על הכל וחזר לעשות מה את שהוא אוהב. גם אם זה קורה רק בליגות הנמוכות, אין ספק שלכדורגל יש כוח מיוחד.