כסף לא, תשוקה כן: על המעבר לדרום אמריקה

הרבה מאוהדי הכדורגל מתנגדים לתהליך הקפיטליסטי אותו הוא הועבר בעשורים האחרונים. ‘מודרן פוטבול’ בעיניהם של רבים לקח את המשחק האהוב בעולם למחוזות ללא ערכים, נאמנות למועדון ואהבת הסמל. אולם, דווקא כששיאי העברות מתנפצים להם מעונה לעונה, חלה מגמה מאוד משונה בקיץ האחרון אשר מפיחה תקווה גדולה לענף כולו.

כשכוכבים גדולים מרחבי העולם מחליטים לסיים את הקריירה בליגות העשירות והפחות איכותיות בארצות הברית (זלאטן איברהימוביץ’), סין (פאוליניו), יפן (אנדרס אינייסטה), וקטאר (צ’אבי וראול), הקיץ הנוכחי שחקנים בולטים מאוד, שהם לאו דווקא בשלהי הקריירה ונמצאים בכושר מצוין, מחליטים לחזור הביתה אל דרום אמריקה או בכלל למצוא הרפתקה חדשה ביבשת הלטינית.

הכסף כאן לא משחק תפקיד. לקבוצות הדרום אמריקניות אין את התקציב בשביל להתמודד עם הצעות אשר השחקנים הללו יכולים לקבל בליגה הסינית לדוגמה, אפילו לא קרוב. גם קבוצות בינוניות באירופה יכולות להציע משכורת משמעותית יותר. אז מה בכל זאת גרם לדניאלה דה רוסי (מעבר מרגש לבוקה ג’וניורס), דני אלבס (עבר לקבוצה אותה אהד מילדות, סאו פאולו), חואנפראן (מאתלטיקו מדריד לסאו פאולו? ושאתה ספרדי בכלל?), פיליפה לואיס (פלמנגו זכתה בכוכב), ראפיניה (מצטיין בבאיירן מינכן לפלמנגו) ועכשיו כנראה שגם מריו באלוטלי (לפלמנגו) לעבור לברזיל וארגנטינה?

לפני הכל – הקהל

מי מהקוראים שאינו היה עדיין בדרום אמריקה ונכנס למשחק ביבשת הזו, לא יבין לעולם באיזה טירוף חושים מדובר. בכל מדינה בה תלכו ובעיקר בברזיל, ארגנטינה ואורוגוואי, הכדורגל נחשב לדת וכשיש משחקים בינלאומיים של הנבחרות – המדינה משותקת. האובססיה והאווירה שיש באצטדיונים לא משתווה לשום דבר אחר וכנראה שלכוכבי אירופה נמאס לפעמים מהתרבות השקטה שיש בחלק מהליגות.

אוהדי בוקה ג'וניורס. טירוף חושים (רויטרס)

דה רוסי, שעזב את רומא בגיל 36 אחרי ששיחק אצל הזאבים במשך כל הקריירה וחתם בבוקה, אמר לאחר החתימה: “אני מתרגש. כילד הערצתי את מראדונה והתאהבתי בקבוצה הזאת. תמיד חלמתי לעלות במדרגות של הבומבונרה ולשחק מול הקהל האדיר הזה של בוקה. לא יכול כבר לחכות לשמוע את שירי האוהדים”.

אוהדי ריבר פלייט מבעירים את מדריד (רויטרס)

גביע הליברטדורס

למרות הנטייה לזלזל במפעל היוקרתי, עבור ילידי דרום אמריקה גביע הליברטדורס הוא קודש הקודשים. הכבוד כאשר אתה מקבל ביבשת הלטינית בעת הזכייה בתואר הזה והסיקור התקשורתי לא דומה לשום דבר. ראו ערך בגמר האחרון של המפעל, שהפגיש לראשונה בהיסטוריה את בוקה וריבר פלייט לקרב עצום, עם סיפור אלימות סורר שבסופו המשחק הועתק לסנטיאגו ברנבאו. 

הליברטדורס הוא גם אחת הסיבות, אותם הודו השחקנים, שבגינם הצטרפו לקבוצותיהן החדשות. דני אלבס אמר במעמד החתימה בסאו פאולו (שם הגיעו 50,000 איש בשביל לראות אותו): “לא קיבלתם שחקן, קיבלתם אוהד. אני ממש לא בסוף הקריירה שלי ואני רוצה לתת פה את הכל על מנת להחזיר את האליפות ואת גביע הליברטדורס למועדון אותו אני אוהב מאז שאני קטן”. 

דני אלבס מוצג בסאו פאולו (רויטרס)

דני אלבס מוצג (רויטרס)

דני אלבס מוצג בסאו פאולו (רויטרס)

הקצב הלטיני

אי אפשר להתעלם ממנו. החיים בברזיל הם בקצב הסלסה, ובארגנטינה לפי הטנגו. בניגוד לאירופה, שם גל הציפיות והביקורת מהם הוא עצום, מלחיץ ולפעמים גם מאכזב, בדרום אמריקה הכוכבים החדשים יזכו לכבוד של מלכים. בעיקר בזכות הבחירה שלהם להגיע למועדונים אליהם הם הגיעו. 

מלבד דה רוסי שחתם בארגנטינה, כל השאר בחרו בברזיל. הסלסאו ידועים כמדינת חופים ושמש נצחית, שמזג האוויר לאורך כל השנה הוא נוח ונעים. גם חיי הלילה והמסיבות בסאו פאולו וריו דה ג’ניירו נחשבים מהטובים בעולם והשחקנים והמשפחות שלהם יכולים ליהנות מאוד מהשלווה והקצב באיזור.

אוהדי ברזיל. קצב אחר (רויטרס)