כאלף אוהדי טורונטו לבושים באדום נשארו לחגוג הרבה אחרי שהבאזר נשמע באורקל ארנה. משהו מוזר קורה כאן והאמריקאים מגלים לפתע את קנדה. בהתחלה הם לא ידעו איך לאכול את ג'וראסיק פארק והטירוף מסביב לאצטדיון בטורונטו, או אפילו את הטריקים של דרייק. לפנות בוקר העיתונאים המקומיים לא הפסיקו לצייץ על התדהמה מכמות האוהדים שהגיעו מקנדה ועשו בית ספר ליציעים המפורסמים מאוקלנד. גם במהלך המשחק עצמו אפשר היה לשמוע אותם דרך הים הצהוב ביציע, בעיקר כשטורונטו התחילה לרוץ
"האוהדים שלנו מגיעים לכל מקום גם בעונה הרגילה", אמר מאמן טורונטו, ניק נרס. "אני לא מופתע מזה שהם מגיעים למשחקים, אבל קצת מופתע שהם כאן בשלב הזה כי לא קל להשיג כרטיסים לגמר", הוא הוסיף בחיוך. לנארד אגב, הודה שהוא לא התגורר בקנדה מספיק זמן כדי לדעת כיצד האוהדים יגיבו במקרה של אליפות, אבל הוסיף כי מאוהדים שהגיבו בטירוף להגעה לגמר, קשה לדמיין מה יקרה לאחריו. נו, ככה זה כנראה כשקהל שהתרגל לאכזבות במשך שנים, פתאום מקבל קבוצה מנצחת. באמת קצת מוזר.
טורונטו הגיעה לאולם שהפך העונה לסוג של אולם ביתי עבורה (גם בעונה הרגילה הראפטורס ניצחו בקלות באוקלנד). רגע לפני המעבר למגרש החדש בסן פרנסיסקו, בהחלט ייתכן שקיבלנו את המשחק האחרון אי פעם באורקל ארנה המפורסם. ואיזה משחק זה היה. הקבוצה המקומית שהתרגלה להצלחות, בעיקר מאז הגיע לעיר קווין דוראנט, קיבלה יריבה חזקה בהרבה מזו שראתה בפעמים האחרונות בהן פגשה את קליבלנד של לברון ג'יימס. יריבה עם סגל מאוזן וממושמע שיודעת לשחק בשני צדי המגרש, עם מאמן שקדן וקהל גדול ותומך.
סרג' "איי בלוק יו"
לנארד נותן פלייאוף ענק עם 14 משחקים בהם קלע 30 נקודות ומעלה. הוא קולע זריקות חשובות, חצי מרחק, שלשלות, חדירות, הטבעות, מה שתרצו. שתי השלשות הרצופות שלו בתחילת הרבע השלישי התחילו את הריצה של הראפטורס ונתנו לחברים שלו ביטחון. אבל לידו הוא תמיד חייב עוד שחקן שיתעלה והפעם זה היה סרג' איבקה, שקלע 20 נקודות ב-9 מ-12 מהשדה, ועשה דברים שגם הוא לא ידע שהוא מסוגל לעשות.
אם במשחק הקודם הוא חסם 6 פעמים וזכה לכינוי סרג' "איי בלוק יו" בעיתונות הקנדית, הפעם הוא הסתפק בשתי חסימות בלבד, אבל כל כך הרבה יעילות וחכמה שהזכירה את הניסיון שצבר בקריירת ה-NBA העשירה שלו. כשחושבים על זה, הראפטורס לא הפסידו משחק בו איבקה קלע בספרות כפולות וזה לא קרה גם הפעם. והיו גם אחרים כמו פרד ואןפליט האנרגטי שתמיד תורם מהספסל דקות משמעותיות, אבל הפעם נפצע דווקא בדקות קריטיות לקראת הסיום.
פרדי נלחם בשן ועין, תרתי משמע. הוא רשם את הפלוס-מינוס הכי גבוה עד לפציעה, נתן הרבה בהגנה ובהתקפה והיה אחד האחראים למהפך של הראפטורס. הפציעה שלו מהמרפק הלא מכוון משהגיע מכיוונו של שון ליבינגסטון הייתה קצת מבהילה בהילוכים החוזרים ואמורה הייתה להרעיד קבוצה רגילה. אבל אז נכנס במקומו דני גרין, ששכח את ההחטאות הקודמות שלו, קלע שלשה חשובה כמעט מיד ונתן הגנה גדולה. כאילו כלום לא קרה. להיפך. טורונטו אפילו השתפרה ובסופו של דבר סגרה את המשחק גם בלי ואןפליט.
ומה עוד יש לומר על האלפא דוג, הוא קייל לאורי. כשהוא טוב, הקבוצה מנצחת וכשהתרגילים שהוא אוהב, עם חסימות בסגנון פיק אנד רול מבוצעים כמו שצריך, היריבות נשארות ללא מענה. לאורי, הרבה מעבר לנקודות, נתן כמה אסיסטים גאוניים והצדיק את התדמית שנוצרה לו, של אחד שפורח דווקא במשחקי חוץ. "אני נהנה הרבה יותר לשחק מחוץ לבית. זה מכניס בי מוטיבציה אחרת". ואכן, אפשר לראות בעיניים שלו את הרעב הזה שהביא לו את הכינוי בולדוג. אה כן, ועל הדרך הוא הצליח לגרום לסילוקו של אחד מהבעלים של הווריורס. באורקל ארנה. כבוד.
הסיפור לא גמור
דברים שעבדו עבור הווריירס בשנים קודמות, שהספיקו כדי להכריע יריבות אחרות, פשוט לא עובדים עד עכשיו מול הראפטורס. טורונטו הצליחה להיכנס מתחת לעור של ענקים כמו סטף קרי, קליי תומפסון ובעיקר דריימונד גרין. האלופה שנחשבת עדיין לאחת הקבוצות הטובות בהיסטוריה, נותרה ללא מענה במחצית השנייה. ניק נרס, בשנתו הראשונה כמאמן ראשי, מנצח בינתיים בקרב מול מי שנחשב אולי לאחד המאמנים הטובים אי פעם, סטיב קר.
טורונטו של נרס שיחקה ממושמע גם הפעם וכשזה קורה, קשה לעצור אותה. 47 נקודות של קרי? זה לא מעניין. שום דבר לא השתנה בגישה כלפיו, להוציא אולי את כמות העבירות ששלחו אותו לקו העונשין. תומפסון חזר? החניכים של נרס הצליחו להתמודד גם איתו יפה. גם עם גרין, אנדרה איגודלה ודמרקוס קאזינס טורונטו הסתדרה הפעם. זה לא היה נראה ככה בהתחלה, כשהדאבס פתחו עם בליץ מתוכנן שתיזמן קר. בליץ שבדרך כלל היה מספיק כדי לגמור את המשחק מהר.
אז מה היה לנו? רבע ראשון קשה מול הגנה לוחצת והתאמות של הווריירס? אין בעיה. טורונטו, בהשפעת צוות אימון שמסרב להתלהב מניצחונות ולהתבאס מהפסדים, התעשתה מהר, המשיכה במשחק ההגנה היעיל שלה, וניסתה להישאר עד כמה שאפשר במשחק ולא לתת ליריבה לברוח. לאט לאט הסלים ייכנסו, היה המסר של נרס לשחקניו. זה גם מה שקרה בפועל. גולדן סטייט, שהתפרסמה בזכות הריצות שלה ברבע השלישי, טעמה קצת מהמתכון שלה.
"נשארנו מרוכזים בעבודה על סטף וקליי", סיכם לנארד את הרבע השלישי המצוין של קבוצתו. "היינו חייבים להמשיך לוודא שהם לא ייכנסו לקצב, ולעשות להם חיים קשים בכל זריקה. בצד השני התמקדנו בהנעת כדור, באמונה ובביטחון בזריקה שלנו".
אז הראפטורס קלעו רק 17 נקודות ברבע הראשון, אבל גולדן סטייט הסתפקה ב-23 נקודות צנועות משלה. היא המשיכה ל-23 ברבע שני ופיגור 4 בלבד, במה שאמור היה להסתיים במחצית מוחצת לטובת גולדן סטייט הישנה והטובה. אחר כך הגיעו 21 ברבע השלישי ו-25 ברביעי. סגנון המשחק של נרס לא השתנה יותר מדי, גם בהגנה אם כן. האלופה הגאה סיימה עם 92 נקודות בלבד? בבית? במשחק בו היא הייתה חייבת לנצח? נשמע דמיוני כמעט כמו העבודה שהראפטורס הפסידו בעצם רק שלושה רביעים מתוך 16 במהלך הסדרה. לך תתווכח עם מספרים.
האם דוראנט יהפוך את הסדרה?
"המשחק שסוגר הוא עדיין המשחק הקשה ביותר. בטח מול האלופה", טען שאקיל אוניל האגדי בסיום. "אתה לא יכול לקוות להעיף את לנוקס לואיס בהחלטת שופטים בסיום הסיבוב ה-12, אתה חייב לתת לו נוק אאוט. זה מה שטורונטו יצטרכו לעשות ביום שני". גם כריס בוש, שפירשן את המשחק עבור ערוץ הטלוויזיה הקנדי, נזכר במצב דומה בה הייתה מיאמי שלו בסדרה מול אוקלהומה סיטי. "כל המדינה מוכנה ו-48 השעות הקרובות יהיו ארוכות. אבל השחקנים צריכים להמשיך לעשות את מה שהם עשו כל העונה. לשחק את המשחק שלהם, לא להתלהב יותר מדי ולא להיסחף. למרות הכל, צריך לזכור. הם עדיין לא זכו בכלום והם יודעים את זה".
מבינת אוהדי הווריירס ישנו תסריט לא ממש דמיוני, שמחזיר אותם לעניינים ומהר. תסריט על פיו קווין דוראנט חוזר, גולדן סטייט מצליחה איכשהו לסחוט משחק שישי ומשם, כשדוראנט הופך בריא יותר ויותר, הסיכויים בעצם משתווים. "היינו במצבים האלה בעבר. זה לא משהו חדש עבורנו", טען סטיב קר. "אנחנו לא חושבים על כמה משחקים נצטרך לנצח, אלא רק על משחק אחד. החבר'ה האלה שלנו כבר בגמר החמישי שלהם והם יילחמו עד הסוף. זה מה שעשינו לפני כמה שנים מול אוקלהומה. ננסה לנצח משחק אחד ונראה איך מתקדמים משם. ניצחנו הרבה משחקים בשנים האחרונות וננסה לנצח עוד אחד".
סטיבן איי סמית', פרשן ESPN שלפעמים נוטה לתיאטרליות יתרה, דווקא סיכם זאת בצורה המדוייקת ביותר. "טורונטו נראית כקבוצה הדומיננטית, המתואמת ובטח הבריאה יותר, וכתוצאה מכך הם רחוקים משחק אחד מהבאת אליפות לקנדה. אם אתה גולדן סטייט יש לך סיכוי אחד. קליי חזר וקלע 28, וזה לא הספיק. סטף קלע 47 במשחק 3, וזה לא הספיק. נחשו מה עשוי להספיק? שובו של קווין דוראנט. הם לא פוסלים את זה וגם הוא לא. דוראנט חייב לחזור על מנת שגולדן סטייט תוכל להציל את העונה הזאת. אחרת, הכל נגמר. טורונטו ראפטורס תהיה אלופת ה-NBA. זה הסיכוי היחיד שלהם".