כשספורטאי עומד על הפודיום עם המדליה על הצוואר, באותו הרגע רואים רק אותו ואת הדרך שעבר, אלא שמאחוריו עומדים לא מעט אנשים שעזרו לו להגיע לרגע הזה. ובמקרה הצלחה של ענף שלם? גם שם מסתתרים גורמים רבים שעובדים מאחורי הקלעים. אחד מהם הוא שגיא גור, מנכ"ל איגוד הג'ודו, שיסיים השבוע את עבודתו ויעזוב אחרי שבע שנים בדיוק. שבע שנים שבהן הוא לקח חלק פעיל בהתפתחות המרשימה של הענף.
הוא היה שם בזמן המשבר של האיגוד הקודם שהתפרק, הוא היה מאלה שהתחילו לעבוד על הקמת הענף מחדש, הוא הפיק את התחרויות הבינלאומיות הגדולות שהגיעו לארץ והוא תרם חלק משמעותי וגדול בפיתוח המעמד של הג'ודו הישראלי. ב-30 במאי הוא ישים את המפתחות ויעביר את שרביט הניהול לנועם גרינברג מחליפו, שיכנס לנעליים גדולות.
"אני מסיים את התפקיד עם הרבה גאווה", אמר שגיא גור בראיון פרידה ל-ONE. "הג'ודו קידם גם אותי במהלך השנים האחרונות ואני גם התפתחתי לצידו. אני אוהב את הג'ודו הישראלי ואני בטוח שאהיה בקשר עם האיגוד והענף בארץ. אני עוזב עם צביטה בלב, אבל לפעמים צריך לעשות גם את זה ולהתחיל פרק חדש".
שגיא גור (שחר גרוס)גור, בן 44, היה בעברו מנהל מחלקת הספורט במיתר במשך ארבע שנים, הקים בית ספר לג'ודו עם כ-450 חניכים בדרום, למד כלכלה ומינהל עסקים, והיה לו עסק פרטי של תוכניות העשרה לבתי ספר. מה שלא עשה, וכמה שלא ניסה ללכת לתחומים אחרים - תמיד היא מצא את עצמו סביב הג'ודו, המקום שהיה הכי טבעי עבורו. גם כשהתגייס לשירות בסטי"לים בחיל הים, דאג שיהיה מי שיחליף אותו, וממש במקרה זו הייתה יהודית, אחותו של המאמן אורן סמדג'ה, שלקחה על עצמה את ניהול המועדון שלו בהיעדרו. כיום יש לו שלושה ילדים, אחד מהם השתחרר מהצבא זה עתה ועוד בת חיילת.
"לא הייתי ספורטאי טוב. אפשר לומר שהייתי אפילו ספורטאי בינוני ומטה, אבל מאוד אהבתי לאמן ג'ודו ולעסוק בזה. גם כשעברתי ללמוד באוניברסיטה, הכל היה מסביב לג'ודו כי זה חיידק", הוא מציין.
ב-10 ביוני שגיא גור יארוז את כל רכושו ויטוס לעבוד בארצות הברית. גם שם הוא צפוי לעסוק בעבודה שקשורה בספורט, ובמקביל ינסה לפתח את הקשר בין האיגוד הישראלי לאמריקאים. רק לאחרונה האיגוד הקים עמותה משותפת, במטרה להוביל לשיתופי פעולה בין הג'ודאים הישראלים ליהודים שחיים בניו ג'רזי שבניו יורק. "באזור הזה, ברדיוס אחד של 15 קילומטר יש מיליוני יהודים. אומנם בארצות הברית ג'ודו זה לא ענף ספורט חזק יחסית, אבל הג'ודו שלנו והאנשים שלנו מחברים אותם לישראליות. אתה צריך לראות אותם כשאורי ששון ושגיא מוקי מגיעים לבקר שם".
משה פונטי נואם (שחר גרוס)שגיא גור עבד בשנים האחרונות לצידו של יו"ר האיגוד משה פונטי וביחד הם רקמו את הפרויקטים הללו ובנו את האיגוד מחדש. זאת, למרות שההתחלה ביניהם לא הייתה קלה. "ההיכרות שלי עם פונטי הייתה כמה שנים לפני שנכנסתי לאיגוד", משחזר גור. "ניהלתי שקילה לפני תחרות ודקה לפני שהשקילה הייתה אמורה להתחיל אישרתי לספורטאים להיכנס להישקל. הוא צרח עליי ואמר 'זמן זה זמן, אתה מזייף. שקילה צריכה להתחיל בדיוק בזמן שנקבע'. בחלוף השנים, למדתי להעריך את המקצועיות שלו והירידה לפרטים הקטנים".
כמה שנים לאחר אותו המפגש, מפרק האיגוד עו"ד נמרוד טפר בחר להציב את שגיא גור בוועדת תחרויות ושיפוט. שם, פונטי, שנבחר לתפקיד היו"ר, זיהה את הפוטנציאל שלו ומינה אותו למנכ"ל האיגוד זמן קצר לאחר מכן. "התחלנו עם תקציב שנתי של ארבעה מיליון שקלים, כשהיינו צריכים להחזיר 1.6 מיליון שקל בהסדר חובות. בכל האיגוד היו רק שתי מזכירות ומנכ"ל בשכר. כיום, מחזור הפעילות של האיגוד עומד על כ-25 מיליון שקלים לשנה ואפשר לומר שבנינו אימפריה של ממש. רק בנבחרות עצמן יש היום 12 מאמנים בשכר, לא כולל פיזיותרפיסטים ופסיכולוג שהאיגוד מעסיק. גדלנו משמעותית בשבע השנים האלה".
מעבר לזה, בשנים האחרונות האיגוד אירח את אליפות אירופה עד גיל 23, אליפות אירופה לבוגרים וחתם אפילו על הסכם לאירוח גראנד פרי תל אביב למשך ארבע שנים. גם באירועים מקומיים האיגוד חווה גדילה משמעותית. "לפני כמה שנים חשבנו לקיים אירוע פיילוט של ג'ודו לצעירים באילת. בפיילוט היו 70 מתחרים, והשנה הגענו כבר ל-1,300 משתתפים. די ברור שההצלחה בריו 2016 הובילה לזה, כי בלי ההישגים הספורטיביים לא היה כלום. אלה דברים שמפרים האחד את השני - גם הניהול וגם ההצלחות, הכל התפתח ביחד".
טוהר בוטבול (חגי מיכאלי)צריך לומר, גם בעבר הענף הזה רשם הישגים משמעותיים. מה השתנה?
"נכון, תמיד הג'ודו היה ענף טוב ומוביל בספורט האולימפי. תמיד גם היו מדליות, אבל פעם זה היה תלוי בעיקר בספורטאי אחד או שניים בכל סבב אולימפי - והיום יש עומק, ככה שבכל תחרות יש כמה וכמה ג'ודאים שיכולים לזכות במדליה, גם ברמות הגבוהות ביותר. עובדה, כשחזרנו לאחרונה בלי מדליה מאליפות העולם כולם אמרו שזה חריג, והם אמרו את זה כי לאורך כל הקמפיין לריו 2016 הייתה רק תחרות אחת שחזרנו ממנה בלי מדליה, והיא הייתה תחרות בוגרים במרוקו. עשינו שינוי גדול".
קיבלתם מחמאות גדולות על התחרויות הבינלאומיות שהבאתם לארץ. איך זה קרה לדעתך?
"עשינו תחרויות גדולות בארץ כי רצינו להתמקצע בזה. עשינו את זה בצורה מקצועית ביותר, כולל ברישומים ובהתנהלות. בנוסף, עשינו שינוי גם במידע שיש לאגודות, כך שגם איגודים אחרים וארגונים אחרים בעולם מסתכלים על זה ואומרים לעצמם 'ככה צריך לעשות'. רצינו להתמקצע בכל דבר שעשינו ובגלל זה הכל נראה ככה".
איך זה לעבוד עם יושב-ראש כמו משה פונטי כל כך הרבה שנים?
"בהתחלה היה לי קצת קשה לעבוד איתו כי צורת המחשבה שלו שונה מהרגיל. הוא תמיד חושב מחוץ לקופסה, ונוכחתי לדעת שפיו וליבו תמיד שווים. הוא באמת מתכוון לכל מה שהוא אומר ובאמת אכפת לו מהענף. מתחת לכל החזות המחוספסת שלו, מדובר באדם אכפתי עם לב זהב. הוא הביא את החזון לאיגוד וביחד נבנתה האימפריה הזו. מהרגע הראשון הוא נתן בי ובמאמנים שלו אמון מלא, וכל מה שעברנו ביחד לא היה מובן מאליו. גם נועם המחליף שלי הוא בחור שהבאתי לפני שנתיים וחצי לאיגוד כמנהל תחרויות ופונטי בהתחלה קצת התנגד, אבל בסוף החליט ללכת על זה, וכשנועם קיבל את השרביט בעצם נוצרה פה גם הבעת אמון מלאה בי ובדרך שלי".
משה פונטי ואורן סמדג'ה (חגי מיכאלי)כן, אבל פונטי הוא טיפוס שלא שומר בבטן ואתה עובד קצת יותר בשקט מאחורי הקלעים. איך הסתדרתם?
"אני ההפך המוחלט שלו, זה נכון, אבל אנחנו משלימים אחד את השני. היינו כמו זוג נשוי אני ופונטי, וזה נבנה לאורך השנים. בשנים האחרונות כבר ידעתי מה הוא רוצה להגיד עוד לפני שהיה אומר את זה".
לצד ההצלחות והמחמאות, היו גם מקרים לא נעימים ולא פשוטים בקנדציה שלך, כמו הסיפור עם אליס שלזינגר למשל.
"תראה, הרבה פעמים פונטי לקח החלטות לא נעימות לאנשים שהיו דווקא קרובים אליו כביכול. הוא דורש מהאנשים שלו הרבה יותר מאנשים אחרים, במיוחד כשלנגד עיניו עומדת מטרה שבה אנחנו אמורים להצליח. בנושא של אליס, הפרשה אכן העסיקה את האיגוד זמן רב אבל במבחן התוצאה הדרך שלנו הצליחה".
לאן האיגוד הולך מכאן? הוא עוד יכול לגדול לדעתך?
"ברור. הענף פה עדיין מתפתח. יש גדילה באיגוד גם בעקבות הפרויקט החדש של בתי ספר שהתחלנו, שהוא פוטנציאלית יכול להגדיל את הענף. נכנסנו לעבוד ב-47 רשויות מקומיות, שם במסגרת לימודי בית הספר אנחנו עושים גם אימוני ג'ודו. הכל זה מהתקציב שלנו, של מינהל הספורט ושל האיגוד העולמי. זה יכול לפתח את הענף באפיק נוסף".
שגיא מוקי (שחר גרוס)בעוד כמה שנים אפשר יהיה לומר שהג'ודו יהפוך לענף המוביל ביותר בארץ?
"עם כל הכבוד לפופולריות שגדלה, אנחנו עדיין לא כדורסל או כדורגל, ואנחנו גם לא רוצים להיות שם. הג'ודו זה ענף מורכב יותר, למרות השינויים שנעשו לאחרונה בחוקה במטרה להקל על הצופים. זה ספורט מצ'ואיסטי ויש בו יתרונות, כענף אישי שנותן ערכים שאין בשום ענף קבוצתי אחר, גדול ככל שיהיה. מצד שני, יש פה את הקטע של הנבחרת, ששם כולם עוזרים אחד לשני, לפי השיטה התחרותית שהנחלנו באיגוד - וזה שואב פנימה עוד ספורטאים. בשורה התחתונה, גם בארץ ובתוך הענף העולמי יש עוד לאן להתפתח ואני מקווה שזה יקרה".
מבחינת מתקנים, עדיין עושה רושם שחסר לכם איזה אולם משלכם שבו תוכלו להתאמן כמו שצריך וגם לקיים תחרויות, לא?
"היתרון של הג'ודו זה שאתה יכול לעשות אותו בכל מקום כמעט, אבל הבעיה היותר גדולה היא שאין אולמות מספיק גדולים לתחרויות. בגלל זה אירחנו את אליפות אירופה לבוגרים בביתן 2 בגני התערוכה ונאלצנו לשאת בהוצאות שהן מעבר להקמת תחרות רגילה, רק כדי להסב מתקן שהוא לא-ספורטיבי לכזה שיכול לארח תחרות שתעמוד בתנאים הבינלאומיים עם ארבעה משטחים. לצערי, אין היום שום אולם שמותאם לצורך הזה בישראל. בשביל להביא תחרות בסדר גודל רציני, אני צריך אולם שיהיו בו שטחים תפעוליים, אזורים לשופטים, חדרים לתקשורת וכדומה. כואב לי שאין עדיין אולם בינלאומי לג'ודו בארץ וזה הדבר היחיד שמפריע לנו בקטע הזה".
פיטר פלצ'יק, אורי ששון, אורן סמדג'ה וגיא פוגל (באדיבות איגוד הג'ודו) (מערכת ONE)ולא הגיע הזמן שהמדינה תרים את הכפפה ותבנה מתקן ראוי שכזה?
"הגיע הזמן שיהיה אולם רב-תכליתי אחד גדול ואמיתי, גם כדי שנוכל לארח אירוע בינלאומי וגם כדי שזה יאפשר לנו לגדול. לא פעם אנחנו עושים סבב תחרויות ברעננה ובכל סוף שבוע שכזה יש בערך 1,500 מתחרים. לצערי אחרי הספורטאי ה-1,500 אנחנו סוגרים את ההרשמה, גם אם יש אליה ביקוש. זה קורה משיקולים של חוסר מקום ואנחנו בעצם מונעים מאחרים להשתתף. אם היה לנו מתקן שהוא שלנו, אז הג'ודו היה עושה עשרה אירועים בשנה והיינו מנצלים אותו אולי אפילו לטובת ענפים נוספים כמו ההתעמלות".
כל הזמן שואלים האם הכסף שהספורטאי הישראלי מקבל מספיק לו כדי להתקיים בכבוד. מה דעתך על זה?
"בג'ודו, לספורטאים בדרג א' לא חסר כלום. בקרב אלה שנמצאים בדרג ב' ובקרב הצעירים לא תמיד יש את כל תנאים, שזה טיסות או כיסוי הוצאות - וזה חבל כי אנחנו יכולים לפספס עוד ספורטאים טובים שעלולים לנשור בדרך. הדבר הכי בעייתי לדעתי הוא הנושא של השירות הצבאי. זה משהו שצריך לפתור אותו. הרבה ג'ודאים שלנו הלכו ליחידות קרביות בצבא, אבל היו כאלה שגם רצו להמשיך בקריירה ספורטיבית, שהתפספסה רק בגלל שהם לא קיבלו מעמד של ספורטאי מצטיין או שנתקלו בבעיות עם שלטונות הצבא. תאמין לי, הם תורמים למדינה כשגרירים של הספורט הישראלי לא פחות מהשירות שלהם. המתכונת שיש היום בשירות הצבאי היא לא משמעותית וחבל. עם קצת שינויים, אפשר להפוך את הספורט הישראלי לשם דבר בעולם".