ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כל המדינה מתאחדת וחולקת כבוד לנופלים, אבל מדובר עדיין, בכל זאת, ביום אחד בשנה. אין שום צל של ספק שעבור המשפחות השכולות הכאב הוא אינסופי וחלק משגרת היום-יום, אבל גם ביום הזיכרון, המשפחות יכולות להתרגש ולמצוא, ולו לרגע, נחמה קטנה.
אחת כזאת, התרחשה בשנה שעברה בבית העלמין בקריית טבעון, כשמשפחת גבאי ששכלה את אילן ז"ל במלחמת לבנון השנייה, פגשה לפתע בשחקני הפועל תל אביב באמצע האזכרה ביום הזיכרון 2018. זה קרה, כששחר הירש, שי אליאס, דור חוגי ועדן הרשקוביץ הגיעו לכבד את זכרו של אילן לאחר שבמתחם חודורוב התרגשו עד דמעות מהסיפור של משפחת גבאי.
אילן ז"ל, בן 22 בנפלו ב-1 באוגוסט 2006, היה אוהד מושבע של האדומים מת"א. בזמן שמספרים עליו שהיה ילד שקט ו"נחבא אל הכלים" בבית הספר ובבית, בבלומפילד ובאוסישקין היה מעודד בלהט, צועק ומשתולל, לבוש חולצה אדומה כמובן. אוהד הפועל קלאסי. חלק ממערכת היחסים "המורכבת" בינו לבין חבריו הצהובים אוהדי מכבי ת"א, מונצח בספר הזיכרון שחובר לכבודו וכולל מילים שכתב בעצמו על האהבה להפועל, כמו מכתבים ששלח מהצבא וכדומה.
ששחר הירש, שי אליאס, דור חוגי ועדן הרשקוביץ מגיעים לכבד את זכרו של אילן גבאי (הפועל ת"א)"בהתקרב מועד הגיוס כבר ידע אילן כי ברצונו להיות חייל קרבי - למרות המגבלות הרפואיות (אסטמה בילדות, מ.ר), ולא היה מאושר ממנו כאשר נקבע לו פרופיל רפואי 97", נכתב עליו באתר גלעד רעננה לזכר בני רעננה שנפלו במלחמות ישראל, כשחלק ממשפחתו מתגוררת בשרון. "הוא החל להתאמן ולהכשיר את עצמו מתוך שאיפה להגיע ליחידה מובחרת, אך לאכזבתו הדבר לא הסתייע. אילן התגייס לצה"ל בסוף חודש מרץ 2003 והוצב בגדוד 101 של הצנחנים. תקופת שירותו הראשונה התאפיינה בקושי להשלים עם שיבוצו, אך משעה שהתרצה - הפך להיות לוחם למופת, חייל ומפקד המהווה דוגמה".
גבאי ז"ל אכן שימש דוגמה אישית לחייליו מדי יום כשהיה בסופו של דבר מפקד מחלקת הפטרול של פלוגת החוד של גדוד 101 של הצנחנים. בשיאה של המלחמה שהחלה לאחר חטיפתם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב על ידי חיזבאללה, הוא נפל באותו כפר שממנו יצאו חוטפי החיילים, כך לפי תיאור האירוע באתר הספרייה ומרכז ההנצחה קריית טבעון:
"לאחר הליכה קשה שנמשכה כל הלילה, לקראת בוקר יום שלישי ה-1.8.2006, נכנסה פלוגת החוד של גדוד הצנחנים אל הכפר עיטא א-שעב שבדרום לבנון, שממנו יצאו חוטפי שני החיילים השבויים, לפעילות מבצעית נגד אנשי חיזבאללה. בעוד חיילי הפלוגה משתלטים על בתי הכפר, נורו לעברם טילי נ.ט. אילן, מפקד מחלקת הפטרול, מזהיר את חייליו ומורה להם לתפוס מחסה, תוך כדי כך חדר טיל נ.ט. לבית שבו היו ופגע ישירות באילן. חילופי אש כבדים נמשכו כל הלילה במהלך קרב החילוץ, כשכוחות שריון, הנדסה ואוויר פעלו יחד עם גדוד הצנחנים נגד כוח החיזבאללה והרגה כ-30 מאנשיה. בקרב נהרגו אילן גבאי ויונתן אינהורן ו- 25 חיילים נפצעו באורח קל".
סיפורו של אילן גבאי ז"ל (באדיבות המשפחה) משפחתו סיפרה כי בעודו בתוך הבית בו התרחש האירוע הקשה, אילו ז"ל קיבל התראה של כ-30 שניות על אותו פצמ"ר שהתפוצץ, אולם לרוע הגורל הפיצוץ התרחש תוך מספר שניות ולא הותיר סיכוי. הוא ספג פגיעה ישירה והלך לעולמו בטרם עת.
“המשחק האחרון שלנו ביחד היה באצטדיון ר”ג, מאז לא חזרתי לשם”
"אני הייתי 'הפועל' לפניו עם כל הכבוד, אני גדול ממנו ב-4 שנים", מספר ל-ONE אחיו הגדול של אילן ז"ל, אלון. "בהתחלה הוא היה מגיע איתי למשחקים מגיל 12-13. כשאני התגייסתי הוא היה הולך יותר ממני ואז זה היה במוניות, מוניות שירות, אוטובוסים, מה שיוצא. כל אותה עונה לפני שהוא נפל, הוא לא היה הולך למשחקים, בקושי היה יוצא הביתה ובתור מ"מ גם כשיצא לא תמיד היה לו כוח לבוא”.
"היינו מגיעים בעיקר לשער 5 בבלומפילד ולאוסישקין, כדורגל קצת פחות היה יוצא לנו בגלל שהרוב היה בשבת והיה קשה להגיע, אבל יותר אהבנו לראות כדורגל. כשהייתי בחו"ל בטיול אחרי הצבא הוא היה בן 15-16 ועושה הכל לבד, מגיע לבד לטבעון איכשהו. אותי תמיד היו מקפיצים והוא היה עושה הכל כדי להגיע והכל כדי שלא אפסיד משחקים בעצמי.
"אני זוכר את הדרבי כדורסל שניצחנו ב-25 הפרש, הייתי בסין והוא היה בארץ, לא היה סטרימינג ודברים כאלה. הוא כיוון את המצלמה בסקייפ לטלוויזיה וככה ראיתי משם. את כל השאר הוא כבר פספס. את ההריסה של אוסישקין הוא לא ראה ואולי עדיף. זה היה די קרוב, שנה אחרי מלחמה, לא היה לי ראש לצרות של אחרים. זה עבר לי מעל הראש".
סיפורו של אילן גבאי ז"ל (באדיבות המשפחה)"המשחק האחרון שלנו ביחד היה גמר הגביע מול בני יהודה ב-2006", שיתף אלון. "זה היה המשחק האחרון של הפועל לפני המלחמה, שלושה חודשים לפני שהתחילה. כבר היו לי כרטיסים, היה לי בכלל מבחן בטכניון, התלבטתי אם לנסוע או לא. הוא התקשר אליי בצהריים ואמר שחילקו לו כרטיס בצבא ואישרו לו לצאת לכמה שעות לגמר, החלטתי שנלך על מועד ב' ונסעתי לאסוף אותו מהתחנה המרכזית בת"א. בקו של חברון צריך אישור כדי להוריד נעליים ופתאום לקבל אישור לנסוע למשחק זה חלום. הוא כל הזמן היה אומר לי תודה, תודה על הטרטור ולי זה היה מובן מאליו”.
"לא מצאנו איפה לשים את הנשק מחוץ לאצטדיון ר"ג אז נסענו לדודה שלי לרעננה וחזרנו, הכל בלחץ בפקקים, בסוף הגענו. 0:0 כל המשחק, הפועל טובה יותר מבני יהודה אבל לא מצליחה לכבוש. אם הייתה הארכה הוא היה מפספס את האוטובוס בחזרה לחברון, וממש לא רציתי להסיע אותו לשם (צוחק). היה לנו ממש מזל שאיליה יבוריאן כבש שער ניצחון בדקה ה-87 וזכינו. הספקנו אפילו לראות את ההנפה, רגע לפני שהיינו חייבים לצאת, חגגנו כמה דקות ונסענו”.
סיפורו של אילן גבאי ז"ל (באדיבות המשפחה) אלון המשיך: "זה היה המשחק האחרון שלנו ביחד ומאז לא חזרתי לאצטדיון לר"ג. היינו אחרי בעוד שלושה גמרים בר"ג (2010-2012, מ.ר) וזכינו בשלושתם, לאותה סיטואציה כבר לא רציתי לחזור ולהיות. הזיכרונות היו חזקים מדי, היה לי קשה. לא ראיתי את השער ההוא של יבוריאן מאז באף תקציר. לא התבאסתי גם שאני לא שם כשהפועל זוכה בגביעים, רק התבאסתי שאילן לא רואה את זה. כל פעם שמנצחים דרבי, או את בית"ר ירושלים או מכבי חיפה, זו פחות או יותר אותה הרגשה".
"אחרי שהוא נפל הפועל שיחקה נגד בית"ר בגביע הטוטו, שמעון גרשון שהניף את הגביע אצלנו כבר היה בבית"ר, הבכורה שלו מול הפועל וזה כבר היה בשבעה של אילן. אני זוכר שבאמצע השבעה עזבתי הכל והלכתי לראות את המשחק. לקח לי זמן לחזור ליציע, לרמת גן לא חזרתי עד היום, אבל לבלומפילד כן".
אלון גבאי ושלושת ילדיו (שחר גרוס)אלון בן ה-39 מספר כי עם ילדיו, דניאל (10), דוד (10) ונתנאלה (8) הוא מקפיד ללכת למשחקים של הפועל ת"א, ולהנציח את אחיו בצורה יותר מוחשית. "זה עושה את זה הרבה יותר קל, ילדים", אמר אילן. "אם יש גמר בר"ג אני לוקח אותם בגדול, זה משנה את הכל. אתה לא יכול להרשות לעצמך שהילדים שלך יפסידו חוויות בחיים, אתה רוצה שהם יחוו את מה שאני חוויתי עם אילן. בכלל ילדים זאת נחמה גדולה. זה מנחם וזה עוזר, גם בכדורגל, זה לא שונה מכל דבר אחר. כמו בליל הסדר, ככה גם בכדורגל. קשה להסביר, זה ממלא את החסר. לא עד הסוף, אבל ממלא".
את המסורת המשפחתית אלון ממשיך עם ילדיו, עם אותה חולצה שאילן ז"ל היה הולך למשחקים ושאותה קיבל במתנה כשרכש מנוי בתחילת שנות ה-2000, וזאת למרות שהם שומרים שבת. לראייה, את משחק הלפני אחרון של עונת הירידה האחרונה של הפועל ת"א, מול הפועל אשקלון במושבה, ילדיו לא היו מוכנים להפסיד למרות שהוא נערך בזמן השבת. כדי לצפות במשחק, הם לנו בבית מלון בת"א והלכו ברגל שלוש שעות עד אצטדיון המושבה בפתח תקווה כדי להגיע בזמן.
אצטדיון רמת גן (מערכת ONE)באחד הטקסטים שהוכנסו לספר הזיכרון על שמו, כתב אילו ז"ל: "תהליך הזרימה של העיניים לכדורגל שרואים בן מעין דת, באמת מזכיר לי את הדת: אנשים, ברגעים של מצוקה, פונים אל הדת. כך גם אל הכדורגל. העניים, החלשים בחברה שהגיעו למצוקה קשה, פונים אל הכדורגל בתקווה לשינוי או לפחות ל-90 דקות של הנאה".
"יש קשר בין אילן ז"ל לשמירת שבת", מספר אלון על העובדה שאילן ז"ל היה מפקד של בני ישיבות דתיים והיה נחשב לאדם מאמין, דבר שהשפיע בסופו של דבר גם על אורח חייו. "אני התחזקתי קצת בגלל זה, לא נוסע למשחקים. ביום כיפור פעם היינו אוכלים כרגיל, הוא היה צם ומתעקש. אחרי שאתה חוטף כזאת מכה דברים משתנים לך בראש ובבטן. היום הילדים שלי מתבאסים שלא הולכים לראות את הפועל בשבת".
אלון גבאי ושלושת ילדיו (שחר גרוס)הירש: “הדבר הכי קדוש שאנו יכולים לעשות”, אלון: “תחושה של משפחה”
"לא ידענו שהם עומדים להגיע לאזכרה, הסיטואציה הייתה מאוד מרשימה", סיפר אלון. "פתאום מגיעים חבר'ה צעירים וגבוהים, בולטים, כל בית העלמין סובב אליהם את הראש. ככה לי זה היה נראה. זה נתן לנו תחושה של משפחה, גם לגבי אנשים שלא מחוברים להפועל או לכדורגל בכלל, ההורים שלי כמובן, כל מי שהיה מסביב – זאת הייתה סיטואציה מאוד חזקה לכולם. בדיעבד הילדים שלי התבאסו שהם הלכו לבית הספר ולא באו לבית העלמין כדי להצטלם עם השחקנים של הפועל".
מסתבר כי הקשר בין המועדון למשפחת גבאי החל בצורה מקרית לחלוטין, כשמדריכת טיולים הגיעה עם קבוצת מטיילים לשביל על שם אילן ז"ל בטבעון והתעניינה בסיפור שלו. אותה מדריכת טיולים היא לא אחרת מאשר חמותו של רובי רגב, מנכ"ל הפועל ת"א עד אמצע העונה הנוכחית. גם עבורה יום הזיכרון הוא יום טעון במיוחד, כאשר היא חברה בעמותת "אלמנות צה"ל" בעוד בנה, גיסו של רגב, הוא הילד הראשון שנולד לחלל צה"ל אחרי מלחמת יום כיפור, שבועיים אחרי המלחמה, כשנולד למעשה אף אחד במשפחה לא ידע שאביו נפל בקרב.
שחר הירש (רדאד ג'בארה)היא התאהבה בדמותו וקיבלה מבתיה גבאי את הספר שהוציאה המשפחה לזכרו של אילן ז"ל. כשקראה, הבינה שהוא אוהד הפועל ת"א, הסיפור שלו נגע ללבה, כמו גם המכתבים האישיים שכתב לחבריו, והעבירה את הספר לרגב. המנכ"ל דאז, בימי הליגה הלאומית אשתקד, שהתרגש בעצמו ויזם את המפגש ביחד עם הדובר ארז נעמן, שבדק מתי מתקיים טקס האזכרה ושלח לשם את השחקנים בהפתעה וללא התראה מוקדמת במסגרת השתתפות של שחקני המועדון בשלל מוקדים של אוהדי הקבוצה שנפלו במרוצת השנים.
"שלחו אותנו והם לא ידעו מכלום", אמר הירש ל-ONE על האירוע המרגש בשנה שעברה. "עבורי זאת הייתה הפעם הראשונה בבית העלמין בטבעון. הגעתי עם שי אליאס, עדן הרשקוביץ ודור חוגי ופשוט נעמדנו מסביב לקבר של אילן ז"ל, היה שם טקס והרב הראשי של האזור. אלון ראה אותנו עם חולצות של הפועל ולא הבין מה הסיפור, מה קרה. נעמדנו וסיפרתי לו שארז מקבל המון בקשות כל שנה ועוקב אחרי סיפורים כאלה ואחרים, הוא התרגש ברמה מדהימה ואחר כך עשינו איתו סיבוב לאנדרטה לזכרו של אילן ז"ל".
מדובר באתר ההנצחה "בשביל אילן" שהוקם ב-2007 ביוזמת המשפחה השכולה ובהסכמת קק"ל והפך להיות חלק מהנוף המקומי. האתר הוא מעין גן תחום בתוך הטבע מסביב לעץ אלון התבור העתיק ביותר בארץ ביער אלונים-טבעון, שמוצבים בו מספר ספסלי ישיבה וליד העץ מוצבת אבן זיכרון המסמנת שורשיות והינטעות במקום.
שחר הירש בועט (שחר גרוס)"עברנו 'דרך פרך' כדי להגיע לשם", הוסיף הירש. "הדרך לוקחת חמש דקות ברגל, אבל צריך להיכנס ליער ואתה הולך דרך קוצים. אלון הראה את הדרך שבה הם בחרו להנציח אותו, הוא סיפר לנו קצת על אילן ז"ל והיה מאוד מרגש בשבילנו. אתה אף פעם לא יודע איך משפחה שכולה תגיב לזה שאתה מגיע לכבד אותם את הנופלים, בכל פעם אני הולך בתמימות לאירועים כאלה ורק אחר כך אני מבין מה זה עושה למשפחות וכמה זה יכול לחמם את הלב לאנשים. אי אפשר לתאר במילים מה זה עושה להם, מבחינתי זה הדבר הכי קדוש שאנחנו יכולים לעשות".
בחיבור לדבריו של הירש, אילן גבאי ז"ל עצמו "תיאר" את הרגע המכונן באזכרה שלו: "קשה להסביר את סוד הקסם של הכדורגל. אולי הפשטות שבו, אולי הסיכוי הגדול להפתעה, אולי העובדה שכולם שווים". אילן ז"ל, דאג גם "לסכם" את הסיפור המרגש של חייו, להנצחה של אלון וילדיו וכמעטפת לכל המשחק הזה שכל כך משמעותי בין אחים, בני משפחה וחברים בכל רחבי העולם, כל כך הרבה שנים, כשציטט את ביל שאנקלי וכתב: "יש אנשים שסבורים שכדורגל אינו עניין של חיים ומוות – אני יכול להבטיח לכם שהוא הרבה יותר מכך".