על אחד מהבניינים בשכונת יוספטל שבחדרה, עדיין כתוב שמו של מנשה זלקה. בגיל עשר הוא ריסס אותו על הקיר, כאילו כדי לסמן על קיומו. מאז השכונה הקטנה והצנועה שינתה פניה, הבניינים שופצו, הרחובות זכו למדרכות חדשות ואפילו מגרש הכדורגל השכונתי זכה לליטוש מיוחד - אבל השם שלו עדיין נשאר שם, כמי ששרד את הכל. והיום, הוא כבר לא צריך את הכתובת הזו כדי שיידעו שהוא קיים. אין אחד בשכונה שלא מכיר את השם מנשה זלקה.
אחד אחרי השני הם עוצרים אותו, לומר שלום או אפילו סתם לזרוק מילה טובה מרחוק. יוספטל היא לא שכונה קלה ולא מהמפוארות שיש בעיר חדרה, אבל כזאת שבה ילדים מעזים לחלום, הרבה בזכות הכדורגלן של הפועל חדרה. סיפורו האישי, על שירותו הקרבי בצנחנים והעובדה שלמרות הקריירה הספורטיבית הוא עדיין מתייצב באופן קבוע למילואים, הפך אותו לסמל הישראליות. לא רק בשכונת יוספטל ולא רק בעיר חדרה - אלא במדינת ישראל כולה. ביום העצמאות ה-71 למדינה, הוא ידליק משואה בטקס שיפתח את החגיגות בהר הרצל בירושלים.
אחד על אחד עם מנשה זלקה"להדליק משואה בהר הרצל זה לא עניין של מה בכך", אמר מנשה זלקה בראיון ל-ONE לרגל האירוע המתקרב. כעת, הוא נזכר בדרך שעבר עד לרגע הזה, מהבית החם, דרך הכדורגל והשירות הצבאי שעשה, ועד לרגע בו כל המדינה תצפה בו. "באתי משכונה קטנה עם אנשים שיש להם לב גדול, ורואים את זה מהחיבוק שאני מקבל מכל עבר. משכונה קטנה אפשר להגיע למקומות גדולים, אתה לא חייב לגדול עם כפית זהב בפה בשביל לזכות בהכרה ולהצליח לעשות את כל מה שאתה רוצה לעשות בחיים".
זלקה בן ה-28 חי עד היום באותו הבית בו גדל כילד, לצד כל אותם החברים שהתבגרו ועכשיו מסתכלים עליו בעיניים מלאות הערצה. הוא גר בקומה החמישית, כשהחלונות פונים לאצטדיון הישן של הפועל חדרה שמעבר לכביש, ומתחת לבניין יש עדיין את מגרש הקטרגל בו הוא בילה רוב הזמן. במקרה שלו, הוא ממש נולד לתוך מגרשי הכדורגל שהקיפו אותו מכל עבר - אבל בבית כל הזמן ניסו לגרום לו לעשות דברים משמעותיים בנוסף לזה.
מנשה זלקה (רדאד ג'בארה)כשהגיע לבגרות, מנשה הפך לכדורגלן שבחר לעצור את החיים ולהתגייס ליחידה קרבית בצבא ההגנה לישראל, דווקא ברגע הכי קריטי לקריירה שלו. כשסיים, בחר לשלב את הכדורגל עם עבודה בבית החולים כסניטר; וגם בעונה זו הוא עדיין הולך למילואים ומפסיד משחקים בליגת העל כדי לשרת את המדינה. אין לזה אח ורע בארץ, בטח שלא ברמות הגבוהות. "מבחינתי אין פה שום דילמה במה לבחור, אני בוחר בהכל", סיפר הקשר.
בכל זאת, זה מנוגד לחלוטין למה שעושה בדרך כלל כדורגלן ששואף להגיע לרמות הגבוהות. הרי כדורגלנים נוטים ללכת לשירות כמה שיותר קל כדי להתקדם בקריירה.
"כשהגעתי לנקודה הזו בגיל 18, המטרה שלי לא הייתה להגיע לרמות הגבוהות בכדורגל, אלא קודם כל לממש את הערכים שקיבלתי בבית שלי, שהם אהבת הארץ והמולדת. רציתי לתרום את חלקי למדינה הזו ולשמור עליה. המדינה הזו קיימת רק בזכות צבא ההגנה לישראל והחיילים שנמצאים בשטח - מלבנון ועד אילת, בלילות ובימים, בקיץ ובחורף - כמו שהאחים הגדולים שלי עשו וכמו שרבים אחרים עושים. כשעמדתי לפני גיוס פשוט חשבתי שהגיע תורי לעשות את זה, אז הפסקתי עם הכדורגל לשלוש שנים, לא שיחקתי, עשיתי שירות קרבי בעורב צנחנים והכרתי הרבה אנשים מדהימים שאיתם אני עושה מילואים עד היום. אחרי שלוש שנים חזרתי לכדורגל".
מנשה זלקה (רדאד ג'בארה)איך חוזרים למגרש אחרי שלוש שנים בצבא? זה אפשרי בכלל?
"מבחינה סטטיסטית, הסיכוי לחזור ולהצליח על המגרש הוא אולי אחד לאלף. האמת? לא תכננתי את זה. כשחזרתי מהצבא, אייל עמר, המאמן שהיה אז בהפועל חדרה, ביקש ממני לבוא לכמה אימונים ואמר לי 'מנש, תבוא ונראה אם אתה מתאים'. הייתי צריך להשלים הרבה פערים, אבל אני שמח שהוא רצה שאחזור ושהחיידק של הכדורגל חזר אליי. זה לא קל לחזור מהשירות למגרש, כי אתה בזמן הזה אתה נפגע מהרבה בחינות, אם זה בטכניקה או בהבנת משחק שנפגעו לי. היה לי הרבה מזל, ולשמחתי אחרי שבע שנים הגעתי גם לליגת העל".
אתה משחק בהפועל חדרה עוד מהימים שהיא הייתה בליגות הנמוכות. האמנת שתגיעו לליגת העל ולחצי גמר גביע המדינה בתוך כמה שנים?
"האמת שלא. לא חלמתי על דבר כזה, אבל מהרגע שהיו"ר הקודם אורן גולן הגיע לקבוצה והציג את החזון שלו בפנינו, ראיתי את עצמי כחלק מהחזון הזה. אני לא אשקר, לרגע לא באמת חשבנו שנגיע לפלייאוף העליון בליגת העל או לחצי גמר הגביע, אבל זה מה שיפה בספורט. אנחנו תמיד שואפים קדימה ואני שמח שהגענו לאן שהגענו".
מנשה זלקה מול פאטוס בצ'יראי (חגי מיכאלי)איך הולכים למילואים כשאתה חלק מסגל של קבוצה מקצוענית בליגת העל?
"מה זאת אומרת? זה מאוד פשוט. כשקוראים, אז הולכים. לא משנה מתי".
וניסו אביטן מסכים לזה?
"כן, ברור. ניסו בחיים לא אמר לי לא. הוא יודע כמה זה חשוב לי וכמה אני לא מוכן לוותר על זה. הוא תמיד תמך ונתן את ברכת הדרך. המילואים יכולים להיות לשבוע או לעשרה ימים, אבל הוא תמיד שלם עם זה".
ניסו אביטן (חגי מיכאלי)כשתעמוד שם בטקס ביום העצמאות, מה תרגיש?
"וואו, קשה לי להגיד. עצם המעמד הוא מדהים. כשאתה עומד שם ואתה יודע שמדינה שלמה עומדת ומסתכלת עליך כשאתה מדליק משואה, במיוחד כשאני, מנשה זלקה, שעלה מאדיס אבבה ב-1991, עושה את זה באימפריה הזאת שנקראת מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, זה משהו מרגש מאוד".
אתה מרגיש שהפכת למודל לחיקוי?
"חד משמעית. קיבלתי הרבה טלפונים והודעות מאנשים ששואלים אותי מה לעשות, אם ללכת לצבא או אם להישאר בכדורגל, ואני מקבל הרבה מחמאות מאנשים ברחוב על ההחלטה שלקחתי ואני שמח על זה".
בקיצור, יש לעדה האתיופית במה להתגאות.
"כן, יש במה להתגאות. בכלל, חוץ ממני יש הרבה דמויות לחיקוי, כמו אמייה טגה שהיה שחקן ענק והוא אישיות חברתית שמשפיעה מאוד, יש חברי כנסת ועוד אנשים טובים נוספים מהעדה".
אמייה טגה (איציק בלניצקי)איך אתה רואה את המדינה הזו, מנקודת המבט שלך?
"תראה, נולדתי באתיופיה ועליתי לפה בגיל שבעה חודשים. כמו כל עלייה, יש חבלי לידה וקשיי קליטה. ההורים שלי באו לפה בגיל 40 וזה לא קל לקום ולעזוב מקום שגדלת בו עם חמישה ילדים. הם עשו את זה מטעמי ציונות כי ארץ ישראל של עם ישראל, וכולם התקבצו לפה. כל אחד בא מהמקום שלו, אם זה ממרוקו או מרוסיה או מאתיופיה. אז כן, יש קשיים, עד היום. וכן, צריך לפתור אותם, במיוחד מול המשטרה, ששם זה אולי הכי בולט. גם המשטרה מודה שיש קשיים ושנוהגים כלפי בני העדה שלנו ביד קשה מידי, אבל מצד שני אני לא אבוא ואגיד שאני זורק את הכל ושבגלל זה לא אלך לתרום למדינה שלי. אנחנו לא נשפוך את התינוק עם המים, זה לא יקרה".
אתה עברת חוויה כזאת פעם?
"לא, אבל יש לי חברים שחוו מקרים כאלה וזה לא נעים. יש דברים שגובלים באלימות לפעמים מצד גורמים כאלה ואחרים, אבל לא נשבור את הכלים. לא נוריד את הראש ונהיה מסכנים. לא, אנחנו לא אנשים כאלה. אנחנו חזקים. המטרה שלי היא לומר לבני הנוער האתיופים - אל תהיו שפופים. תרימו את הראש ותגידו 'למרות הכל, נבוא ונצליח בארץ ישראל'. זו הגישה שלי. לא ניכנס לעימות. יש דברים שצריך לתקן ולשפר, וזה יקרה".
בעצם ההשתתפות שלו בטקס הדלקת המשואות, זלקה יצטרף לרשימה נוצצת של כדורגלנים שעשו זאת בשנים האחרונות, בין היתר כמו אורי מלמיליאן, אלי אוחנה ומוטל'ה שפיגלר. הם זכו לכבוד הזה רק אחרי שסיימו את הקריירה הספורטיבית שלהם, כך שבאותו הרגע בו הדליקו את המשואה אף אחד מהם לא היה כדורגלן פעיל. "קודם כל, אי אפשר להגיד את השם שלי באותה השורה עם השמות האלה, הם שחקנים מהטופ של הטופ בכדורגל שלנו", ציין זלקה והוסיף: "יחד עם זאת, קשה לראות היום כדורגלנים שעושים את הדרך שאני בחרתי לעשות, אז כנראה שבאמת יש בזה משהו מיוחד".
אורי מלמיליאן מדליק משואה (אורן בן חקון)אם נניח שיש כדורגלן שרוצה ללכת לשירות קרבי אבל חושש לקריירה שלו, מה תגיד לו?
"שאני לא מצטער על זה לרגע. אם הייתי צריך לחזור לגיל 18, הייתי חוזר לאותו המקום ולוקח את אותה ההחלטה, גם אם תגיד לי שאני לא אשחק בליגת העל בעתיד. אני יודע שזה כמעט בלתי אפשרי וזה קשה נורא לחזור לכדורגל אחרי שירות כזה, אבל בצבא קיבלתי הרבה כלים כמו אחריות, אהבת הארץ והתמדה, שזה ארגז הכלים הכי טוב שקיבלתי לחיים. אז אתה יכול להיות כוכב ולהרוויח המון כסף בכדורגל, אבל באותה מידה יש מצב שלא תהיה שחקן גדול כי אולי לא יהיה לך מזל - ואז לא הרווחת כלום, לא את הערכים שהצבא נותן ולא את הקריירה בכדורגל. אז מה עדיף? שכל אחד יקבל את ההחלטה שלו. מבחינתי, החוויות שחוויתי בשירות לא יתחלפו בשום דבר אחר, אבל זה לא הוגן שאני אגיד לבנאדם מה לעשות עם החיים שלו".
מה הייתה החוויה הכי משמעותית שהייתה לך בצבא?
"כשאומרים שיש עליך אחריות, זה בין היתר גם אחריות על חיי אדם. כשאתה יוצא למארבים ולמבצעים בצבא ואומרים לך 'זה האזור שאתה שומר עליו ופועל בו', אתה צריך להבין שבכל רגע יכול לצאת מישהו ולפגוע בך או בחייל שמאחוריך. לפעמים אתה מפקיד את הערך הכי חשוב בעולם, שזה חיי אדם, בפני מישהו אחר. ולהיות זה שמקבל על עצמו את האחריות הזו, זה מה שנתן לי חוסן מנטאלי".
מנשה זלקה (רדאד ג'בארה)איפה שירתת?
"בכל האזורים, מצפון עד דרום".
עד לא מזמן עבדת בבית החולים הלל יפה ושילבת בשתי עבודות בשביל להתפרנס. איך הגעת לשם?
"לפני שלוש שנים הגעתי לבית החולים כששיחקתי בליגה א'. הייתי סניטר, ושם קיבלתי פרופורציות לחיים. לפעמים אנשים משתוללים בחיים שלהם כדי להשיג כסף ולרדוף אחרי דברים, אבל שם אתה רואה שכסף לא משחק תפקיד, כי בבית החולים אתה רואה אחד שיש לו שקל ואחד שיש לו מיליונים שוכבים מיטה ליד מיטה. רק אז אתה מבין שצריך לדעת להעריך הכל".
גדלת בשכונה שהיא לא נוצצת, יש שיגידו אפילו שכונה לא קלה.
"זו סטיגמה שנוצרה משנים עברו. לגדול בשכונה כזאת זה כמו לגדול במשפחה אחת גדולה. כולם ביחד, אנשים מכל העדות. יש חיבור בין כולם, קיבוץ גלויות, חום, אהבה וכולם מפרגנים. במקום הזה אנשים באים ומחבקים מהלב, לא מנסים לשים לך רגליים ולא צבועים".
מנשה זלקה (רדאד ג'בארה)אבל אפשר לומר שהיה קשה לגדול פה פעם?
"לא קל. צריך להיות עם אופי חזק ושיעטפו אותך אנשים עם ראש על הכתפיים כדי שלא תיפול לבורות שהחיים מציבים אותך בפניהם. אגב, יש מקרים של אנשים שנפלו לבורות כאלה גם בשכונות טובות יותר, כן? אז זה לא אומר כלום. במקרה שלי, חוץ מכדורגל לא היה לי יותר מידי בילדות. כל החברים שלי שיחקו כדורגל אז לא היה לנו את הקטע הזה של ללכת ולהתעסק בדברים שלא צריך להתעסק בהם. היו מקרים של נרקומנים ואנשים פחות נעימים שאתה נתקל בהם, אבל 99 אחוז מהתושבים בעיר ובשכונה הזאת הם אנשים טובים עם לב זהב. אחים שלי הכווינו אותי והראו לי את הדרך, כל הזמן אמרו לי שצריך להתרחק מהדברים הרעים ולהתקרב לדברים טובים כמו ספורט ולימודים".
ואיך אחים שלך ראו את הבחירה בך להדליק משואה בטקס המרכזי?
"יש לי משפחה שמפרגנת ואוהבת. הם מאוד מאוד גאים בי".
כשקיבלת את הטלפון שהודיע לך על זה, מה עבר לך בראש?
"בקושי הצלחתי לדבר כשהשרה מירי רגב התקשרה. לא מצאתי את המילים. זה מאוד מרגש. לא כל אזרח מקבל טלפון כזה. כשאני מסתכל על כל הדרך שעברתי זה מטורף. משכונת יוספטל, עד להר הרצל".
מירי רגב (נעם מורנו)יש לך איזה חלום שעוד ילד מהשכונה שלך יהפוך להיות כמוך? הילדים בשכונה הרי מסתכלים עליך בהערצה.
"למה רק ילד אחד? יש לי חלום שעוד המון ילדים יצמחו מפה, מהמקומות האלה. ובכל עיר בארץ, אם זה מרחובות, מחיפה או מחדרה, אנשים צריכים לחלום ולהגשים. אם אתה לא חולם זה אומר שאתה לא מציאותי".