דייויד בלאט, מאמנה של אולימפיאקוס פיראוס היוונית, התכבד היום (שלישי) להתראיין ולהיות האורח הראשון בפודקאסט The Crossover באתר הרשמי של היורוליג, שם דיבר בין היתר על ההבדלים בין הכדורסל האירופי לאמריקאי וכן על שלל נושאים מרתקים.
בלאט אמר: “גדלתי בבוסטון שבמסצ’וסטס, זו הייתה אחת הערים הגדולות ביותר בארה”ב שהייתי ילד, אבל העולם השתנה. זה היה מקום פעיל מאוד וספורטיבי ואני זוכר את עצמי תמיד עוסק בספורט. שם הושפעתי על ידי פיל ‘סמוקי’ מרייזי, שהיה דמות חשובה מאוד בבגרותי. הוא לימד אותי לאהוב ולכבד את המשחק הזה. הייתי ילד גדול מאוד מבחינה פיזית ורציתי לשחק עם השחקנים שהיו גדולים ממני בגיל. אנשים אמרו שלא כדאי, נבחרתי לקחת חלק במשחק אחד והייתי די טוב, הוא ראה אותי ואמר לי שהוא התרשם והוא הביא אותי לשחק בתיכון שאימן. הייתי קצת מופרע ולא ממושמע, אבל הוא העביר לי מסר שאם אני רוצה להיות חלק מהקבוצה שלו אני צריך להיות קשוב לכללים. הוא לימד אותי שיעורים חשובים מאוד”.
ספאחיה: "כולם פה יודעים מה זה דרבי"החיים כיהודי צעיר בארה”ב: “אני מבית יהודי להורים יהודים ולא היינו דתיים במיוחד. הלכתי לבית ספר יהודי פעמיים בשבוע, זה חלק מהרקע שלי וזה הפך לעמוק יותר במנטליות שלי כשעשיתי ‘עלייה’ לישראל. שיחקתי בכל ענפי הספורט כילד, כל מה שכלל כדור. קיבלתי הרבה הצעות לשחק, אבל בגלל שאמא שלי הייתה מורה בבית ספר, הושפעתי קודם כל להיות הכי טוב בלימודים וחיפשתי מקום שישלב את זה – פרינסטון היה המקום הזה. שני הדברים הכי משמעותיים בחיי מחוץ לכדורסל הם הספרות, כי אהבתי את זה מאוד במיוחד מיתולוגיה יוונית ולצד זה גם גיבורים ספורטיביים כמו ביל ראסל שכיכב בבוסטון, שהיה מודל שלי”.
ההשתתפות במכבייה וההגעה לישראל: “זה האירוע הספורטיבי הרביעי בגודלו בעולם, שנערך אחת לארבע שנים בישראל ומאפשר ליהודים מרחבי העולם להכיר ולחלוק חוויות ואידיאולוגיות. היה לי מזל להשתתף ב-1981 באירוע הזה. זה מדהים שכמה מהשחקנים הגדולים בעולם גם היו שם, שיחקתי במכביה ולאחר מכן עליתי לישראל, כי גם רציתי לפתח את הקריירה הספורטיבית. עשיתי צבא לאחר העליה ואז התחלתי לעבוד על הקריירה הספורטיבית שלי. התואר הראשון שלי היה עם אליצור נתניה נשים בכדורסל, אני רק רציתי לאמן קבוצה וביקשתי כל קבוצה שתהיה. רק רציתי לצבור ניסיון בזמן שאני לא משחק ולא לבזבז את הזמן”.
דייויד בלאט (מערכת ONE)המעורבות המשפחתית: “אשתי כנרת היא אחת הסיבות לכך שיש לי קריירה ארוכה ומוצלחת כמאמן. יש לי מזל שהיא איתי כי היא מבינה מה זה אומר להיות במקצוע הזה. זה לא פשוט לגדל שלוש בנות ובן אחד. היא תמיד הייתה דמות אם חיובית עבורם כשאני עבדתי, הייתי לא פעם רחוק. עד היום אנחנו החברים הכי טובים ויש לנו המון אחריות משותפת לילדים שלנו”.
על בנו תמיר בלאט: “הוא רק בן 21, הוא ישחק עוד שנים רבות. עבדתי איתו המון כשהיה צעיר, כשהיה בן 16 היינו יחד כמעט בכל יום ואז הבנתי שאז הגיע הזמן שאהיה ההורה שלו ולא המאמן. התקרבנו מאוד והוא הצליח להתקדם ולעבוד קשה לבדו, בלעדיי וזה היה הכי טוב בשבילו. הוא מצליח מאוד בשביל הגיל הצעיר שלו ואני שמח מאוד על כך. הוא מלא מוטיבציה, יש לו את היכולת להבין איפה הוא נמצא ומה הוא צריך לעשות. יש לו לב שמניע אותו וזה מה שאתה מצפה מהילד שלך – להיות הגרסה הכי טובה של עצמם”.
תמיר בלאט (עמרי שטיין)החיים בישראל: “הייתי שם כל כך הרבה שנים ועברתי זמנים קשים מאוד יחד עם המדינה. זה מקום קטן שמוקף באויבים שרוצים בהשמדתך וזה ככה גם בימים הללו. הצבא והאזרחים שלנו חזקים מאוד ותמיד שומרים אחד על השני, זו מדינה שפורחת ואני גאה להיות חלק מהתרבות שלה. הייתי רוצה שכולם יסתדרו עם כולם, אבל זה לא מה שרואים בעולם. אני חושב שכל האזרחים בישראל חושבים כמוני. האם רציתי לעזוב? כשיש זמנים פשוטים אתה חושב, כי אתה מתחיל להריץ בראש מחשבות כשאתה במקלט ומופצץ בטילים. אבל לא קמנו ועזבנו, כי במדינה שלנו חושבים איך אפשר להמשיך הלאה. בישראל מתגייסים בגיל 18 לצבא וכל הילדים שירתו ואני גאה בכך. שירתתי רק שנה אחת וילדיי השלימו שירות מלא וזו חוויה גדולה”.
קריירת האימון: “באולימפיאקוס ניצחתי את המשחק ה-800 שלי בקריירה וגיליתי על כך אחרי אחד המשחקים ולא הייתי מודע לכך. זה ציון דרך יפה, אבל גם שאלו אותי ‘כמה הפסדים היו לך?’, אני חושב שבערך אותה הכמות. אם מתחייבים למצוינות יש לך סיכוי להצליח לאורך זמן. אם אני עדיין מאמן זה אומר משהו, עברת 25 שנה ואתה עדיין בטופ, זו הרגשה טובה מאוד. ברוסיה עשיתי צעדים חשובים בקריירה שלי, ההתאחדות האמינה בי ולמרות העבר שלי כילד אמריקאי בימי המלחמה הקרה, הדרכון הישראלי והשורשים היהודיים זה לא היה פשוט. אבל כולם רק רצו לנצח, אז דבר לא הפריע. בשבע שנים הגענו להישגים גדולים ועשינו דברים נפלאים, כל השחקנים היו שם כי הם רצו להיות, לא התחננתי כי מי שרצה להיות שם היה”.
דייויד בלאט נוחת ביוון (אינסטגרם)שחקניו בנבחרת רוסיה: “הם היו נפלאים ותמיד מוכן להכנס בקיר עבורך. כל זה עד שדברים לא הלכו טוב כולם התחילו לדבר, תמיד ציינתי בפניהם שמי שיתפרץ באמצע פסק זמן לא ישחק, זה היה חוק ברזל מבחינתי. שיחקנו מול ברזיל במשחקים האולימפיים ב-2012 בלונדון. כל העולם צפה ולא נראינו טוב. זימנתי פסק זמן וכולם התחילו לדבר. אלכסיי שבד שהוא אולי השחקן הכי טוב התחיל לדבר ואמרתי להם שהם בחוץ והם שאלו מה הם עשו? פשוט העפתי אותם שהתחילו לעבור על החוקים. אפשר להיות חכם ולא צודק וזה מה שהם היו צריכים להבין. בסוף נתתי להם עוד הזדמנות והחזרתי אותם (בצחוק), זו אהבה קשוחה. אלו הדברים שאתה זוכר, מעבר לתארים, מאוד נהניתי שם”.
העבודה עם פיני גרשון: “לא רק עבדנו ביחד, גם שיחקתי בשבילו במכבי חיפה. תמיד אמרתי שהוא אחד המאמנים היצירתיים ובעלי חזון המדהימים שראיתי. הייתה לנו מערכת מקצועית נהדרת שהייתה רווייה הישגים. הוא היה גאון במשחק הזה, הוא מהגדולים אי פעם. קבלת המושכות במכבי תל אביב בפעם הראשונה? זו תקופה ספציפית מאוד והסיבה שנשארתי גם אחרי העונה הזו כשהוא חזר היא כי הוא נתן לי המון אחריות ואיפשר לי להרגיש ממש כמו מאמן ראשי ב-2004. הוא היה שם, הוא בעל חזון ורציתי לעשות את הטוב ביותר עבורו. היה ישר מספיק ואמיץ לתת לי את המושכות. הוא הכין אותי לקריירה שלי. אחר כך ניסיתי לבנות את הדרך העצמאית שלי ועברתי במדינות נוספות ולמדתי דברים חדשים”.
פיני גרשון (נעם מורנו)ההישגים בקריירה: “קשה לדרג מה הרגע הכי גדול, אבל הזכייה ביורוליג ב-2014 עם מכבי ת”א היא רגע מאוד מיוחד. כי הקבוצה שהייתה לנו לא הייתה פייבוריטית בכלל להעפיל לפיינל פור, שלא נדבר על לזכות. גם ברבע הגמר היה לנו קשה מאוד, אבל השחקנים שלנו באמת האמינו שיחד אפשר להוציא קבוצה שגדולה מסך חלקיה. אני גם תמיד האמנתי בעצמנו, אמרתי להם שלהיות מאמן זה דבר אחד, אבל להכיר את חומר השחקנים שלך זה הכי חשוב. מאמן צריך להיות מורה, אך בו זמנית גם אדם והכי חשוב להראות את ההתלהבות שלך תמיד בפני השחקנים. אם גורמים לשחקנים שלך ליהנות ממה שהם עושים, הם רוצים לשחק עבורך וזה כלל חשוב ביותר. אני לא שחקן בנשמה, אבל גם הטקטיקה שלי להלהיב שחקנים עם צעקות ותנועות הן מחושבות. כשהתבגרתי הפסקתי להיות קיצוני ויותר שקול”.
הזכייה ביורוקאפ עם דרושפאקה: “כל החוויה הזו הייתה מיוחדת מאוד. זו קבוצה שלא הייתה על המפה, דוגוש ממנה את המועדון וזה ארגון עשיר מאוד בטורקיה וזה איפשר לנו להרכיב קבוצה מאוד אטרקטיבית. כשהם עזבו הפכנו רק לדרושפאקה והרגשנו כמו יתומים. היינו צריכים לבנות הכל מחדש. סימנו אותנו כאנדרדוג, אבל הפקנו את המירב. אין כמו מחויבות ורצון להשתפר כקבוצה כדי להגיע רחוק וזה מה שהיה לנו להציע. היה לי חוזה לשנתיים ואמרתי שבסיומו אנסה לשוב ל-NBA. לא הסתרתי את זה מאף אחד, סיימתי את השנה השנייה עם אליפות וארבע משרות ב-NBA עמדו בפניי שהייתי מועמד. הייתי מלא בתשוקה, כי רציתי להגיע שם שוב. אבל בסופו של דבר חתמתי באולימפיאקוס שהיא מועדון חשוב עם היסטוריה עשירה בכדורסל האירופי”.
בלאט עם ווילבקין (eurocup) הפרק בקליבלנד: “אני לא מתחרט על רגע שהייתי ב-NBA, הייתי במועדון שבתחילה רצה להיבנות וברגע אחד משלל סיבות הפך למועדון שמועמד לזכות באליפות. לברון ג’יימס הגיע וחבר לקיירי אירווינג וגם קווין לאב הגיע בטרייד שהייתי מעורב בו. במצב הזה הפכנו ממצב של מועדון בבנייה לקונטנדרים. מי לא היה רוצה לאמן שחקנים כאלו ולקבל הזדמנות שכזו. בשנה הראשונה שלי הגענו לגמר בלי קווין וקיירי, בשנה השנייה שוחררתי, אבל אני לא מתחרט לרגע על כך שהייתי שם. ה-NBA הוא סביבה כל כך שונה מהכדורסל האירופי, זה הרבה מעבר למשחק, בשונה מאירופה. זו המציאות ולקח לי זמן להבין אותה, אבל לא הספקתי ללמוד עד הסוף. קיבלתי הזדמנות ואני שמח מאוד, אין לי טענות לרגע. אחרי ההפסד בגמר שאלו אותי אם אנחנו מרוסקים? ועניתי שזה הכי קל אחרי הפסד, אבל החוכמה היא לקום ולהמשיך לנסות, מת’יו דלאבדובה הקריב הכל וסיים בבית החולים ל-48 שעות בשל תשישות, הוא נתן הכל וזה היה פשוט מדהים, זה מה שמגדיר ווינרים אמיתיים”.
קבלת טבעת האליפות מקליבלנד: “לא דחיתי את זה מעולם למרות מה שפורסם, כי דייויד גריפין התקשר אליי ואמר שהם מעוניינים להעניק לי טבעת והוא אמר לי כי הרווחתי אותה ביושר ולא קיבלתי אותה בחסד. זה דיבר אליי, הם הרגישו שיש לי חלק בתואר למרות שלא אני זכיתי בו. אמרתי שזה מספיק בשבילי, זה לא שונה משחקן שפצוע והקבוצה זוכה בלעדיו בתואר. מאוד הערכתי את זה וקיבלתי את הטבעת. אני בטוח שאם לא אוריש אותה לילדיי, אתרום אותה למטרה טובה, הטבעת עצמה עוצרת נשימה ביופיה”.
דייויד בלאט ולברון ג'יימס (רויטרס)אולימפיאקוס: “הייתה לנו הכנה טובה לעונה, למרות המשחקים של רוב השחקנים במוקדמות המונדובאסקט. אנחנו עושים את המיטב כדי להבנות לקראת העתיד. יש לנו המון עבודה ולוקח זמן לחבר את כל החלקים החדשים עם הוותיקים. אני מאושר שיש לי שחקנים ותיקים וחשובים כמו ספאנוליס, מנצריס ופאפאניקולאו. אני לא מוריד מהערך של אף אחד, אבל יקח לנו זמן להבנות בצורה הכי טובה שיש, למרות שלוח הזמנים לא לטובתנו עם זהות היריבות”.