אחד השחקנים הגדולים ששיחק בשני העשורים האחרונים בכדורגל הישראלי, מיכאל זנדברג, הודיע היום (רביעי) על פרישה דרך סרטון מיוחד שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו, ובגיל 38 המסע שלו בכדורגל המקומי, הסתיים.
זנדברג, שחתם את פוסט הפרידה שלו במשפט “תודה לך כדורגל”, כפי שקובי בראיינט נפרד מהכדורסל בסרט הקצר שלו שאף זכה באוסקר, סיים קריירה ארוכה שבשיאה זכה בחמש אליפות, שלוש עם מכבי חיפה ושתיים עם בית”ר ירושלים, וזכייה בשלושה גביעי מדינה – שניים עם בית”ר ירושלים ואחד עם הפועל רמת גן. מאחוריו גם 20 הופעות בנבחרת ישראל וארבעה שערים.
את הקריירה שלו החל בהפועל פתח תקווה, ממנה עבר למכבי חיפה ומשם לבית”ר ירושלים, לה הוא עזר להפוך למעצמה בעידן ארקדי גאידמק. בהמשך שיחק גם בהפועל תל אביב, בני יהודה, מכבי פתח תקווה, הפועל חיפה, הפועל רמת גן, הפועל רמת השרון והפועל ראשון לציון. עונתו האחרונה בקריירה הייתה בר”ג.
מיכאל זנדברג בתחנה האחרונה בעונה שעברה בהפועל רמת גן (עמרי שטיין)בסרטון הפרידה שלו אומר זנדברג על רקע רגעים בולטים מהקריירה: “אני רוצה להודיע שאני לא פורש מכדורגל. אני לא יכול לפרוש מכדורגל. אני פורש מהשנייה שהקהל מבין שהיה גול. אני פורש מהסאונד של הפס, גם אם הוא לא סופר מדויק. אני פורש מה-5 על 2 באימונים, מהטירוף במשחקונים. פורש מלשבת בסוף משחק עם שתי שקיות אפונה קפואות על הרגליים, וחיוך על הפנים. אני פורש מהשיחות בחדר ההלבשה על המשחק של אתמול, על החברה החדשה של זה, או על מה שלובש ההוא. אני פורש מההרגשה הנוראית שבאה יום אחרי הפסד, מכניסה חזקה, או החמצה נוראית שאני מריץ שוב ושוב בראש כאילו שזה יעזור. פורש מההרגשה שהכדור משתחרר מהרגל, ואתה כבר יודע לפני כולם, שמשהו טוב הולך לקרות”.
“אף פעם לא הייתי שייך לקבוצות, לא הייתי בית"ר, מכבי או הפועל, לא נישקתי סמל של שום קבוצה במשך כל הקריירה. לא היה מספר ששייך לי, הייתי שייך לכדורגל. לא חלמתי על לשחק בנבחרת או לשחק באולד טראפורד, אלא רק לשחק. רק תנו לי. אני אוהב את הכדורגל מול 20 אלף איש, אבל לא פחות את הכדורגל של יום שישי בצהריים, כשאפשר לשמוע אפילו את מוכר הגרעינים ברקע. אף פעם לא אפרוש מכדורגל, זה חלק ממני. ובכל זאת מרגיש שהגיע הזמן שאפסיק לשחק כדורגל מקצועני. תודה לאוהדים, לשחקנים, למאמנים, לאוהדים ולמשפחה שלי שלקחה איתי חלק במסע הזה. ובעיקר תודה לך-הכדורגל”.
מעט אחרי הודעת הפרישה, סיכם זנדברג ל-ONE את התחושות: “מרגיש טוב. כמובן שאני עדיין בתוך כל הסיפור, ואחרי שאני רואה את כל התגובות שקיבלתי ועדיין מקבל, אני יכול להגיד שאני שלם עם זה. כמובן שזה עצוב ומרגש, אך כל פרק צריך להסתיים מתישהו. תמיד לפני משחקים ראיינו אותי, והייתי אומר להם ‘נעשה את המקסימום, ונקווה שזה יספיק’. אז עשיתי את המקסימום שלי, ואני מקווה שזה הספיק. אני מסתכל בסיפוק אחורה".
זנדברג במדי בית"ר (אור שפונדר) הרגע שאותו זכר יותר מכולם: “אני יכול לשבת איתך שעות ולהעלות מיליון זיכרונות, אבל אין באמת רגע אחד. נהניתי מהכדורגל ומהקריירה שלי, ואין משהו שאני זוכר אותו במיוחד. כשאני מסתכל אחורה – הכל רץ לנגד עיניי”.
הרגע שירצה לשכוח: “גם כזה אני לא מוצא. כמובן שבקריירה של 21 שנים יש רגעים לא טובים, אבל אני לא מצטער או מתחרט על אף אחד מהם. זו חלק מהקריירה של שחקן כדורגל, ואני שמח שעברתי אותם, הם עיצבו את האישיות ואת הקריירה שלי ואני מחבק אותם בדיוק כמו את הרגעים הטובים”.
הפספוס בקריירה: “כמובן שהתשובה המתבקשת היא לשחק באירופה. אמרתי לכל הדרך שזה משהו שפספסתי, אבל באותו זמן נתון שהאופציה הזו הייתה פתוחה בפניי, היא הייתה ההחלטה הלא נכונה. לכן אני מתחרט, אבל לא מצטער”.
מאמן או שחקן שהשפיעו עליו: “שיחקתי עם כל כך הרבה שחקנים גדולים ותחת מאמנים גדולים וגם לא גדולים, ולקחתי מכל אחד מהם משהו. לכן לציין אחד או שניים לא יהיה הוגן כלפי השאר. כמו שאמרתי, אני רוצה להודות לכל מי שלקח חלק במסע הזה ולמי שהשפיע עליי בצורה כזו או אחרת, והפך את הקריירה שלי למה שהיא הייתה. אם כבר, הכי גדול ששיחקתי נגדו - על זה אין בכלל ספק, זינדין זידאן”.
ומה הלאה: “כרגע לא יודע, אבל כנראה שאשאר בכדורגל”.
חברת הכנסת תמר זנדברג: “אחי מיכאל זנדברג הודיע עכשיו על פרישה אחרי יותר מעשרים שנה בכדורגל מקצועני. אני זוכרת אותו בתור תינוק מכדרר וכל השכונה באה להסתכל, ואחר כך זה באמת הביא אליפויות, גביעים, גולים, בישולים, ליגת האלופות, נבחרת, אינסוף שיאים והצלחות וגם לא מעט הפסדים ודמעות. אני בטח לא אובייקטיבית, אבל באמת שהוא אחד הגדולים. סרטון הפרישה שלו הוא צפיית חובה לכל מי שאוהב כדורגל. אני פשוט אוהבת את אחי הקטן”.