הרגע ממנו כל כך חששנו מתקרב בצעדי ענק. מונדיאל 2018 עומד להגיע לסיומו הערב (ראשון) ב-18:00 עם רגע השיא, משחק הגמר, בין נבחרת צרפת לנבחרת קרואטיה. כהרגלנו בקודש, גם הפעם החלטנו ב-ONE להכין אתכם למשחק המסקרן מזווית נוספת, הסטטיסטית, עם כל המספרים והנתונים שיכולים להשפיע בקרב על התואר העולמי.
נתחיל כבר מהסוף ולא ממש נגלה לכם את אמריקה (או את רוסיה) - צרפת היא הפייבוריטית במשחק הזה. בבירור, ללא עוררין, ולא צריך להיות בעל תואר בסטטיסטיקה או מומחה עולמי כדי לדעת את זה. אלא שאנחנו ממש לא נסתפק בכתבה זו באמירה סתומה. נגבה אותה, ננסה לנתח את היתרונות כפי שנצפו בטורניר עד כה, וגם נספק את הצד השני ונחפש את היתרונות עליהם אוהדי קרואטיה יכולים להישען.
רק דקה
״הם צריכים להיות עייפים, אבל כשאתה משחק בגמר, אתה לא באמת חושב על זה, גם עם העייפות, הם יהיו שם וימשיכו לרוץ כמו שהם עשו בכל המשחקים שלהם עד עכשיו”. את המשפט הנ״ל אמר סמואל אומטיטי, רגע אחרי שגילה מי תהיה יריבתו בגמר. בגדול, הוא צודק, מדובר בגמר וכל אחד מהשחקנים בשתי הקבוצות ישים את הכל על המגרש. עם זאת, טענת העייפות היא ממש לא עניין של מה בכך. כל השחקנים מגיעים אחרי עונות מתישות, וכשמדובר בטורניר צפוף, עם כל כך הרבה משחקים, על אחת כמה וכמה.
לפיכך, בדקנו עד כמה ההבדלים גדולים באספקט זה בין הנבחרות. סך דקות המשחק של קרואטיה כנבחרת גדול ב-90 מזה של הצרפתים, משחק שלם נוסף (ו-17 אחוזים), את זה קל לחשב, אולם בואו נבדוק זאת על השחקנים כיחידים. ובכן, בצרפת רק שני שחקנים היו על המגרש מעל 500 דקות בטורניר הזה, רפאל וראן ואנגולו קאנטה. זאת לא רק בעקבות היעדר הארכות, אלא גם הודות למנוחה שקיבלו שחקנים רבים במשחק הנעילה של שלב הבתים מול דנמרק. בנוסף לשניים, עוד 8 שחקנים צברו מעל 400 דקות, כולל כל שחקני מרכז הקישור והחלק ההתקפי.
מנגד, בקרואטיה יש לא פחות משמונה שחקנים שצברו מעל 500 דקות, כשאחד מהם, לוקה מודריץ׳, אף חצה את רף 600 הדקות (604 אם ממש תתעקשו). אם נשווה בין שחקני המפתח - פול פוגבה וקיליאן אמבפה מול לוקה מודריץ' ואיבן ראקיטיץ', ההפרש גדול במיוחד - שני הקרואטים שיחקו 1,152 דקות במשותף, בעוד הצרפתים 853 בלבד, הבדל של קרוב ל-30 אחוז. לכך ניתן להוסיף את העובדה שהקפטן, יחד עם ראקיטיץ׳, סובאשיץ׳ ומנדז׳וקיץ׳ כבר חצו את גיל 30, הרי שמדובר בנתון מדאיג אף יותר עבור המדינה מהבלקן.
גלי גיל
אם כבר הזכרנו את פער הגילים, הרי שגם הוא עשוי להשפיע. מבחינת הסגל בכללותו, צרפת היא הנבחרת הצעירה ביותר בטורניר פרט לניגריה, עם ממוצע גיל של 26. רק לניגריה היה סגל צעיר מעט יותר, כאשר לאנגליה ממוצע בדיוק כמו צרפת. הקרואטים, לעומת זאת, ניצבים במקום ה-15 בטורניר בטבלה זו עם ממוצע גיל של 28.
רק שנתיים? ובכן, מדובר בנתון מעט מטעה. שכן, ההסתכלות על הסגל כוללת גם שחקנים שממעטים לשחק. בבחינת ה-11 שפתחו ברוב המשחקים (וצפויים לפתוח גם הערב), הפער גדל ל-3.2 שנים - ממוצע 25.8 לנבחרת צרפת, לעומת 29 לקרואטים. יש שיגידו כי מדובר גם ביתרון, בגרות וניסיון שחשובים לעתים לא פחות במעמדים אלו. אולם בהחלט ייתכן כי זה דווקא יהיה בעוכריהם של הקרואטים הפעם.
היתרון בחיסרון
אם נחזור רק לרגע לכמות הדקות הגדולה ששיחקו הקרואטים לעומת הצרפתים, שווה לחשוב על זה גם מזווית נוספת. שלוש פעמים הקרואטים נכנסו להארכה: פעמיים ניצחו בפנדלים ופעם נוספת בתום 120 דקות. הצרפתים, לעומת זאת, לא הגיעו למעמד זה אף לא פעם אחת בטורניר. יתרה מכך, הפעם האחרונה שהצרפתים הגיעו להארכה, הייתה בדיוק לפני שנתיים בגמר יורו 2016, אז הפסידו לפורטוגל נטולת רונאלדו, גם היא אנדרדוג מובהק.
רבים מהשחקנים ששיחקו אז במדי הטריקולור נמצאים בנבחרת גם היום ונושאים את הנטל הזה על כתפיהם, או כמו שהיטיב לנסח זאת פוגבה במסיבת עיתונאים לקראת הגמר: "התחושות אחרי הגמר ההוא...אני עדיין מרגיש אותן. אני מכיר את הטעם של ההפסד בגמר והוא רע מאוד".
לפיכך, אם המשחק אכן ייכנס להארכה, לא כל שכן לפנדלים, היתרון המנטאלי יהיה בצד הקרואטי. הידיעה כי כבר היו במצב הזה בטורניר יותר מפעם אחת ועברו אותו בהצלחה, בהחלט עשויה להיות גורם מכריע. השאלה העיקרית היא האם אכן נקבל שוויון בתום 90 הדקות, ואם כך יהיה, מה ישפיע יותר, הפסיכולוגיה או הפיזיולוגיה.
פחות אבל כובש
משתי נבחרות ששיחקו כל כך הרבה וכבשו לא מעט גם כן, היה מצופה כי יהיה באמתחתן חלוץ מטרה אחד, או קשר התקפי, אשר יכבוש כמות נכבדה משערי קבוצתו. אולם גם בצרפת וגם בקרואטיה, לא כך הדבר. אף שחקן בשתי הנבחרות לא כבש יותר משלושה שערים, כאשר בצרפת הכובשים המצטיינים הם אמבפה וגריזמן (שלושה שערים כל אחד), ואילו בקרואטיה אלו פרישיץ׳, מודריץ׳ ומנדזוקיץ׳ שחולקים את הבכורה (שני שערים כל אחד).
אולי דווקא הפיזור הזה, כאשר אין שחקן אחד לסגור והשער יכול להגיע מכל אחד על המגרש, הוא סודן של שתי הנבחרות. הרי בצרפת ישנו חלוץ מרכזי, אוליבייה ז׳ירו, שלא מצא את הרשת ולו פעם אחת בטורניר, ואפילו לא בעט פעם אחת למסגרת, אולם עדיין נחשב אחד השחקנים החשובים והמצטיינים של הטריקולור.
מנגד, לקרואטיה יש שמונה כובשים שונים ושבעה מבשלים שונים, כך שאצלם הסכנה יכולה לבוא מכל מקום: סגרת את פרישיץ' בשמאל? מודריץ' וראקיטיץ' מחכים במרכז, כיסית גם אותם? רביץ' ו-ורסאליקו נמצאים בימין. כל אלה מושבתים? תמיד יכול להגיע מהלך אחד של מנדזוקיץ' או נגיחה ממצב נייח של וידה. בקיצור, השפן יכול להגיע מכל כובע, ובכל רגע.
שמאל, ימין, שמאל
אם אתם אחד משני הקוונים במשחק הערב ואתם ממש מתלבטים באיזה צד לבחור, ובכן, במשחק בין שתי הנבחרות הללו התשובה די ברורה. הצרפתים בוחרים ללכת ב-42 אחוזים מההתקפות שלהם על האגף הימני, בו נמצאים פבאר ואמבפה. זאת לעומת 36 אחוזים בלבד מאגף שמאל ו-22 אחוזים מהמרכז.
גם לקרואטיה אגף מועדף. לא פחות מ-45 אחוזים מהתקפות הנבחרת מגיעות מהאגף השמאלי, לעומת 33 אחוזים מהימני ו-22 מהאמצע. מי שמרבה לשחק באגף זה הוא כמובן איבן פרישיץ׳, מהמצטיינים בטורניר עבור הקרואטים ואחד משחקני המפתח שלהם. האם גם כאשר שתי הקבוצות יודעות כי האגפים הדומיננטיים שלהן הפוכים הן עדיין ינווטו לשם את מרבית הכדורים? בהחלט ייתכן, אולם לא מן הנמנע כי דווקא מהסיבה הזאת וממתן תשומת הלב המירבית לאגף ספציפי, נבחרת אשר תדע לשנות את מנהגה זה, תחזיק ביתרון.
מבפנים או מבחוץ?
נקודת דמיון בין שתי הנבחרות (ויש לא מעט כאלה) היא האזורים מהן היא בוחרת לסכן את השער. 45 אחוז מהאיומים של קרואטיה על השער מגיעים מחוץ לרחבה, לעומת 46 אחוז של צרפת. הבדל מזערי וזניח. אלא שהפער בין השתיים נעוץ דווקא במקומות מהם היריבות מאיימות על שעריהן. יריבותיה של קרואטיה ממעטות לסכן אותה מחוץ לרחבה (30 אחוז בלבד, מהנתונים הנמוכים בטורניר), בעוד אלו של צרפת עושות זאת הרבה (50 אחוז, מהנתונים הגבוהים בטורניר).
ניתן להסביר זאת בכך שמרכז ההגנה הקשוח של צרפת, בראשות אומטיטי ו-וראן מקשה על הכניסה של חלוצי היריבות לרחבה ומאלץ אותן לבחור בבעיטות מרובות מרחוק. לא בכדי מדובר בנבחרת ששמרה על שער נקי בארבעה מתוך ששת משחקיה. מנגד, ההסבר האפשרי לכך שיריבותיה של קרואטיה מיעטו לבעוט מחוץ לרחבה, הוא ההבדל היחסי בין מרכז הקישור הקרואטי, בו משחקים מודריץ׳, ברוזוביץ׳ וראקיטיץ׳, למרכז ההגנה, בו ניצבים וידה ולוברן, שמספקים אמנם טורניר טוב מאוד, אך קשה להשוותם ברמה לאלו הניצבים בקישור האחורי.
רק על הקווים
כשמסתכלים על שני המאמנים של הנבחרות, מדובר בהשוואה מעניינת. האחד, דידייה דשאן, הוא כוכב על במדינתו, עטור ניצחונות, תארים וכבוד. מולו, יעמוד זלטקו דאליץ׳, שאפילו בקרואטיה עצמה נחשב די אלמוני, הן ברקורד שלו כשחקן והן כמאמן.
את הסיפור של זלטקו ודאי קראתם בהרחבה, אולם גם מספרית קל לראות את ההבדלים. בעוד דשאן הוא המשתכר הבכיר בטורניר פרט ליוגי לב, עם שכר שנתי של כ-3.5 מיליון יורו, דאליץ׳ מרוויח רק 550 אלף יורו לשנה, במקום ה-23 בטורניר.
לדשאן יש כשחקן זכייה במונדיאל, ביורו, פעמיים בליגת האלופות ועוד שלל תארים, וכמאמן זכייה בגביע הצרפתי, באליפות צרפת והעפלה לגמר ליגת האלופות. לדאליץ׳ לעומתו…אין אף תואר כשחקן, וכמאמן הישג השיא שלו הוא זכייה באליפות בסעודיה ובאיחוד האמירויות. המסקנה המתבקשת, על אף סיפור הפריצה האדיר של דאליץ׳ - גם כאן היתרון, לפחות על הנייר, הוא צרפתי.
אז אחרי כל אלה, ועל אף שהיתרון בצד הצרפתי הוא ברור ומובהק כמעט מכל נתון סטטיסטי שנוציא, זה הזמן לזרוק את הנתונים הצידה, לחכך ידיים בהנאה, ולהבין שמדובר במשחק אחד בלבד על כל הקופה. הסטטיסטיקה תדבר ותישמר? בהחלט ייתכן, אך אל תתפלאו אם דווקא במשחק הגמר של טורניר כזה משוגע ורווי הפתעות, הכל שוב יתהפך.