יומנו של אוהד בית"ר: על החוויה המפוקפקת בדוחא

שנים שאוהדי בית"ר י-ם טוענים לקיפוח. הטענה המרכזית היא שהתקשורת מתעלמת מהם, מסקרת אותם בצורה מוטה ותמיד מציגה אותם באור שלילי.

אחרי האירועים בדוחא אתמול החליט ע', אוהד בית"ר בן 29 מראשון לציון, לפנות ישירות לתקשורת ולספר מה עבר עליו ועל מאות אוהדי הקבוצה לפני, במהלך ואחרי המשחק של הקבוצה הירושלמית מול הקבוצה של גיא לוי.

"תקשורת יקרה שלום רב", כתב האוהד בתחילת מכתבו והוסיף: "אני אוהד בית"ר ירושלים מגיל 0 ומנוי מגיל 10 למשחקי הקבוצה".

האוהד המשיך: "ברור לי ששמעתם אין ספור על הבעיות, התקלות ועוגמת הנפש שנגרמה לאוהדי בית"ר, אך לפי הכותרות מהבוקר כנגד אוהדי בית"ר, כנראה לא שמעתם מספיק".

האוהד הוסיף: "אני מאמין שרק אוהד שעבר את החוויה על בשרו יכול להבין את מה שעברנו. אנסה לתת לכם תמונת מבט אותנטית, אובייקטיבית ואמיתית על אירועי אתמול ולהלן האירועים כפי שהתרחשו בדיוק".

סוגר את העסק ב-14:30 ונכנס למשחק באיחור
14:30 – אני סוגר את העסק, מוותר על הפרנסה ליום זה, מתדלק את הרכב ב-250 שקלים, אוסף חברים ומתחילים את המסע אל אצטדיון דוחא.

16:30 – פקקים בכביש 6 ומתקדמים עוד קצת אל עבר היעד.

18:00 – מגיע לפארק אוסטרליה. השעה רק 18:00 אבל המקום מלא באוהדי בית"ר שנדחקים ומנסים להשיג לעצמם את הכרטיס המיוחל. אמרו לפני כמה ימים שרק 400 אוהדי בית"ר יורשו להיכנס לאצטדיון, אבל לא הייתה לי שום דרך לדעת האם אני האוהד ה-401 מכיוון שאת הכרטיסים אי אפשר היה לרכוש מראש. הגענו בסה"כ 650-700 אוהדים. אני נדחק ונדחף מתוך מחשבה שאם לא אשיג את הכרטיס ולא אהיה בין 400 האוהדים, לא אכנס לאצטדיון.

אוהדי בית"ר. חוו דוחק בפארק אוסטרליה (נעם מורנו)

בסופו של דבר אני מצליח וקונה כרטיס ב-80 שקלים, עובר בידוק ביטחוני ראשוני אקראי ומוזר ע"י אחד השוטרים באזור שמחליט שמשהו בי שונה וממתין בקוצר רוח לאוטובוסים.

19:00 – 3 אוטובוסים ראשונים מגיעים לפארק אוסטרליה והלחץ מתחיל. הסתערות לגיטימית של האוהדים בכדי לעלות ראשונים ולהגיע לאצטדיון לפני שריקת הפתיחה. 150 אוהדים ברי מזל מצליחים לפלס את הדרך, עם הרבה מרפקים ומגיעים לאצטדיון בסביבות השעה 19:20.

19:30 – 2 אוטובוסים נוספים מתמלאים באוהדי בית"ר ויוצאים לדרך מלאים עד אפס מקום (מיותר לציין שכולם דחוסים, עומדים, יושבים אחד על השני וכל זה שלא כחוק ובחסות משטרת ישראל), בו בזמן 3 האוטובוסים שהגיעו קודם לכן לדוחא עושים את דרכם חזרה לפארק אוסטרליה לאסוף את 300 האוהדים הנותרים וביניהם אני וחבריי.

אוהדי בית"ר על האוטובוס. לא היו מספיק הסעות (נעם מורנו)

המשמעות היא שישנם בסה"כ 5 אוטובוסים שעושים "נגלות" הלוך חזור בדרך לא דרך ובתנאים לא תנאים. אני חושב לעצמי באותם רגעים, איך אותו מפכ"ל ואותו מפקד מחוז שהיו אחראים על האירוע הזה, חשבו שנגיע לאצטדיון בזמן ואיך לעזאזל כולם מדברים על זה שהמשחק הזה הוא רק כדורגל אבל לא איכפת להם שאני וחברים שלי עדיין בפארק אוסטרליה ולא מצליחים להגיע ולראות את המשחק כמו שראוי בכדורגל.

19:50 – (דקה 5 של המשחק). הדם בגוף שלי כבר בוער. לא מאמין ששוב, בפעם המי יודע כמה, אני נמצא בסכנין, המשחק כבר התחיל ואני אפילו לא יצאתי לכיוון האצטדיון. אני מקבל הודעות מחברים שנמצאים בתוך האצטדיון והם מעדכנים מה קורה על המגרש. במקביל מדליק את האייפון ורואה שידור ישיר למכשיר שלי (הייתם מאמינים שאני במרחק של קילומטר מהאצטדיון ורואה את המשחק באייפון?)

באותם רגעים אני תופס את הראש ולא מאמין על המזוכיסטיות שבי ואיך אני מעז לבוא כל פעם למקום המקולל הזה. אני שונא את כולם, אני שונא את הנהג, אני שונא את המשטרה, אני שונא את אוהדי סכנין והגוף שלי כבר בוער מעצבים.

שוטרים מתכוננים למפגש (עמרי שטיין)

20:30 – השופט שורק למחצית, אני ביציע אבל חברים שלי עדיין לא הגיעו, עם כמה שאני עצבני, אני לא רוצה לחשוב מה עובר עליהם בדקות הללו.

20:50 – החברים שהיו באוטובוס האחרון נכנסים רק עכשיו ליציע, אני רואה את הפנים שלהם והם לא צריכים לדבר, הורידים במצח שלהם מדברים במקומם והם לא רותחים על זה שאוהדי סכנין הדליקו וזרקו אבוקות לדשא או על זה שהמשחק גרוע, הם גם לא כועסים על דגלי פלסטין, או על הכדורים שנזרקו מיציעי סכנין והפריעו להתקפות של בית"ר, הם לא כעסו בגלל שהם פספסו את כל זה, הם כועסים בגלל הבלאגן שעברו ובגלל שמדובר כבר בדקה ה-50!.

אוהדי בית"ר ירושלים ביציע. לא יכולים היו לחשוב על כדורגל (עמרי שטיין)

הם נכנסים בסערת רוחות ומי יכול בכלל לחשוב במצב כזה על כדורגל ועל מה שקורה בדשא? אני לא אורי גלר אבל אני מצליח לקרוא את המחשבות שלהם, הם רק רוצים לפרוק את העצבים, המילים החזקות ביציע בדקות אלו הן לא "מוות לערבים" ושלא יעבדו עליכם, המילים הן "ביזיון" ו"שערורייה" ולהרגשה הזאת היו שותפים כל חבריי ליציע.

21:35 – המשחק מסתיים ומתחיל קצת לחץ ביציע. המשטרה דוחקת ואוהדים רבים רוצים לרדת ולצאת מהאצטדיון ובין השאר גם להתחמם קצת ואולי גם להשתין אבל לא מאפשרים לנו. נועלים אותנו ביציע. הרוחות מתלהטות שוב, דחיפות, אוהדים מתעלפים ומד"א, כמו תמיד רק אחרי שקורה משהו, מחליטים לשנות החלטה ופותחים את המעבר וכולנו זולגים לאזור שמתחת ליציע. גם הפסדנו וגם לא ראינו חצי משחקץ

22:30 – חלק מהאוהדים (להערכתי כ-300) כבר עושים את דרכם חזרה לפארק אוסטרליה ומכיוון שמדובר באוטובוסים שנוסעים וחוזרים, אני וחבריי היינו בין ה-300 שנשארו באצטדיון, בלי יכולת לעלות ליציע לשבת, בלי אוכל ובלי שתיה כבר שעה אחרי שהמשחק נגמר ואנחנו עדיין כאן, מחכים כפי שזה נראה לאוטובוסים שיחזרו ויאספו אותנו.

אוהדי בית"ר. בלי שתייה ואוכל שעה אחרי שהמשחק נגמר (נעם מורנו)

23:30 – אנחנו עדיין כאן ואני רואה אוהדים שמחפשים על מה לפרוק את הזעם. אני כל כך מבין אותם, לא ברור לי כרגע שמחר הכותרות יהיו על ה"פוגרום" שעשו אוהדי בית"ר, לא ברור לי בכלל שאף אחד לא יזכיר את מה שעברנו ולא יעשו מזה רעש.

לא ברור לי ששחקן של סכנין כובש גול, משתחווה ומנשק את הדשא מול אוהדי בית"ר וכולם מתעלמים וכשערן זהבי עושה פיו פיו מול אוהדי מכבי כל המדינה עומדת על הרגליים. לא חשבתי שלמחרת ידברו על עיתונאי שהסתנן להסעות שהאוהדים שלנו מימנו מכיסם הפרטים והועף לאחר כבוד מהאוטובוס שלנו, אלא ידברו על זה שאלי טביב לא הגיע לאירוע לפני המשחק.

03:00 – אני מגיע הביתה בראשון לציון אחרי מסע ארוך ומייגע ושואל את עצמי למה לעזאזל אני עושה את זה לעצמי בכל פעם מחדש, אני משחזר את האירועים ובליבי מבין באופן מוחלט את האגרסיות של האוהדים שלנו, את הזעם, את העצבים, את הכעס וכן גם את הפירוק של האסלות, הכיורים והאוטובוסים! אני עדיין בוער ועברו כמה שעות טובות. אני חושב שכל תיאור מפורט ככל שיהיה, לא יתקרב למה שעברנו במציאות. כולי תקווה שבמשחק הבא, בעל הבית שלנו יחליט שאם אין אוהדים, אין משחק, ומצידי להפסיד טכני והעיקר שכל האוהדים יגיעו לאצטדיון ובזמן.

אוהד בית"ר. חלק מהאוהדים התעלפו (נעם מורנו)

המשחקים בסכנין כבר מזמן לא רק כדורגל כמו שמנסים לצייר ולמרות בלאגן, "באש ובמים" זו לא רק סיסמה מבחינתי, זו דרך חיים!. למרות התסכול והמרורים שאכלתי היום (זה היה הדבר היחידי שאכלתי, אני מת מרעב!) אני אמשיך להגיע ולתמוך בקבוצה שלי בכל מקום במדינה שלי והכי חשוב – לא מפחד מאף אחד, רק מקווה שמישהו יעשה סוף לסאגה הזאת כבר.