| |
| | מלאי המזון הלך ונגמר וירדנו במשקל. גווענו ברעב. הלכנו ונחלשנו משעה לשעה. לא הייתה לנו כל ברירה, אלא לאכול את אלו שלא שרדו. לעולם לא אשכח את ההרגשה באותם רגעים, כשהבנתי שאני הולך להכניס לפי חתיכה מגופתו של אביו של חברי הטוב רק כדי לשרוד יום נוסף | |
| |
| |
| |
השבוע, לפני 42 שנה, ב-13 באוקטובר 1972, טיסה 571 של חיל האוויר של אורוגוואי, שהייתה טיסת שכר ועליה 45 נוסעים ואנשי צוות שיצאו מהבירה מונטבידאו לכיוון סנטיאגו, צ'ילה, התרסקה ברכס ההרים הארוך ביותר בעולם - הרי האנדים המושלגים.
נוסעיה של אותה טיסה היו שחקני קבוצת הרוגבי, "הנוצרים הישנים" (Old Christians Club), שעשו את דרכם יחד עם בני משפחותיהם ומספר אוהדים לכיוון בירת צ'ילה, כדי לקחת חלק במשחק ראווה מול קבוצה מקומית.
בשל תנאי מזג אוויר קשים מנשוא, נחת המטוס יום קודם לכן בארגנטינה, ורק בבוקר ה-13 באוקטובר הוחלט על המשך הטיסה לצ'ילה, זאת למרות התנאים הקשים. הטיסה מעל רכס האנדים אמורה הייתה להימשך כ-11 דקות בלבד, אך כבר לאחר שלוש דקות באוויר, בשל ראות לקויה וטעות קשה בניווט שתתברר כקריטית בהמשך, דיווח הטייס למגדל הפיקוח על סיום הטיסה במעבר האנדים.
הטייס קיבל אישור להנמיך גובה, אך לא ידע שלמעשה הוא נמצא עמוק בתוך רכס ההרים. למרות תנאי מזג אוויר קיצוניים, הטייס לא הבין את הטעות, עד שכבר היה מאוחר מדי ואחת הכנפיים ניתקה ממקומה. לאחר עוד מספר רגעים גם הכנף השנייה נקרעה מגוף המטוס, וכך צלל לו גוף המטוס ללא כנפיים ישירות אל הקרקע.
מסע ההישרדות של הניצולים מדהים וטומן בחובו ניסים רבים, אך אלמלא הראשון שבהם, הסיפור שלפניכם כלל לא היה נכתב.
 |
| אתר ההתרסקות כיום |
|
| |
נחזור למטוס. למזלם של הנוסעים המסכנים, שבאותה שעה הבינו שהם צונחים אל מותם, גוף המטוס ירד בזווית מושלמת, כך שגחונו פגע בצורה נוחה באחד ההרים המושלגים, והנוסעים למעשה "גלשו" בתוך הגוף עד שזה נעצר בשלג.
12 נוסעים נהרגו כבר בהתרסקות, לאחר שחלק מגוף המטוס התנתק באוויר. וכך, בבוקר קריר, ב-13 באוקטובר 1972, מצאו עצמם 33 נוסעים ואנשי צוות על הר מושלג, בגפם, ללא כל ציוד רפואי, ללא כל מזון או בגדים חמים, באחד המקומות המבודדים והקשים על הפלנטה.
הימים הראשונים
קשה מאוד לתאר מה עבר על הניצולים ברגעים הראשונים של ההתרסקות; בני משפחותיהם וחבריהם הקרובים ביותר היו קרועים לחתיכות ממש לידם. רוב הנוסעים היו פצועים, חלקם בצורה קשה, אך נאלצו להתמודד עם הכאבים הנוראיים למרות הכל.
חמישה מהניצולים לא שרדו את הלילה הראשון. אחד הניצולים, נאנדו פראדו, שלימים העלה את דבריו על הכתב, היה מחוסר הכרה במשך שלושה ימים וחבריו היו משוכנעים שהוא כבר לא בין החיים. אך פראדו, שסבל משברים פנימיים חמורים בגולגולת, התעורר כנגד כל הסיכויים ואף יותר מזה (על כך בהמשך). 27 הנוסעים ששרדו היו צעירים מאוד. חלק בני 18-19, חלק בשנות ה-20 המוקדמות.
 |
| חברי קבוצת הרוגבי לפני ההתרסקות |
|
| |
מיד לאחר שהבינו את מצבם, מיהרו חלק מהנוסעים אל תא הטייס, כדי לגרד מידע על מקום ההתרסקות. הטייס, שגסס ומת לאחר מכן, הבהיר להם שהם בשטחה של צ'ילה, כשלמעשה הם היו בתוך שטחה של ארגנטינה, ולא ידעו שלא רחוק מהם, ממש מספר בודד של קילומטרים, נמצא מלון נטוש שיכול היה לשמש להם כמכסה מפני הקור הקיצוני.
27 הנוסעים שנותרו, נאלצו להילחם מול איתני הטבע; הקור היה קיצוני, האוויר היה דליל בחמצן בשל הגובה הרב, והמזון הלך ואזל. הם אספו את כל המזוודות שהצליחו למצוא וחילצו מהם בגדים, חטיפים ומשקאות, לצורך המשך ההישרדות באנדים.
על המטוס היה רופא, אך הוא נהרג בהתרסקות, מה שהשאיר שני סטודנטים לרפואה (אחד מהם היה בשנתו הראשונה ללימודים, השני בשנייה) לאחראיים על המצב הרפואי של כל הנוסעים.
"איך נאכל את גופות חברינו?"
הניצולים היו בטוחים שמדובר בעניין של זמן עד שצוותי חילוץ יגלו את מקומם. ואכן, שלוש מדינות המקיפות את האנדים לקחו חלק בחיפושים; הבעיה הייתה שצבעו של גוף המטוס היה לבן, בדיוק כמו השלג, מה שהקשה מאוד את מציאתו.
| |
| | מדובר בחדשות טובות. עכשיו נצא מכאן בכוחות עצמנו | |
| |
| |
| |
אחרי שמונה ימים נפסקו החיפושים. בחלוף שלושה ימים, ביום ה-11 להתרסקות, ולאחר לילות נוראיים של קור, מצאו הנוסעים טרנזיסטור ודרכו שמעו את החדשות הנוראיות, על סיום החיפושים. הלם שרר באותם רגעים סביב הניצולים, אך למזלם, אחד מהם הצליח להרים את השאר כשאמר: "מדובר בחדשות טובות. עכשיו נצא מכאן בכוחות עצמנו".
הניצולים הבינו שכדי להישאר בחיים הם צריכים לשרוד בגפם, ללא כל עזרה חיצונית. החטיפים שהצליחו לגרד מהמזוודות הלכו ונגמרו, בקבוקי היין שנמצאו אזלו, וכל מה שנותר להם הוא השלג, אותו המיסו למי שתייה.
| |
| | לא הייתה כל תקווה למצוא מזון. לא ויתרנו. ניסינו לאכול את העור מהמזוודות הקרועות. עשינו פשוט הכל | |
| |
| |
| |
לא היה מסביב צמחייה ולא כל בעל חיים; "גווענו ברעב", מתאר פראדו בספרו 'נס באנדים', המגולל את סיפור ההישרדות מנקודת מבטו, "לא הייתה כל תקווה למצוא מזון, והרעב שלנו הלך וגבר. לא הסכמנו לוותר. חיפשנו וחיפשנו. ניסינו לאכול את העור מהמזוודות קרועות, קרענו את המושבים בתקווה למצוא שם שאריות מזון. עשינו פשוט הכל".
לאחר מספר ימים הבינו הניצולים שאין ברירה, שהדבר היחיד שנותר לאכול הוא את הגופות של חבריהם הקרובים ביותר שלא שרדו את ההתרסקות. מדובר היה בחבריהם לקבוצה ואף בבני משפחותיהם. זה היה קשה מאוד, חלק מהנוסעים התנגדו נחרצות ("איך נאכל את גופות חברינו", שאלו), אך בסופו של דבר התקבלה ההחלטה שאין ברירה, ובשביל לחיות, זה מה שצריך לעשות.
 |
| נאנדו פארדו (עם הז´קט הלבן) עם חבריו באתר ההתרסקות |
|
| |
לשלג האינסופי היו חסרונות רבים. הקור הקיצוני כמובן, האיום המתמיד מפוטוקרטיטיס (עיוורון שלג), המחסור במזון וצמחייה ועוד. אך היה לו יתרון גדול אחד – בזכותו, הגופות לא נרקבו, והנוסעים יכלו לשרוד במשך זמן ממושך.
אם כל זה לא הספיק, אחרי ששרדו במשך 16 ימים ארוכים בתנאים הכה קשים, מפולת שלגים אכזרית קברה את גוף המטוס שבו שהו. שמונה נוסעים נהרגו במפולת. במשך שלושה ימים ארוכים הם שהו מתחת לשלג, שכמעט וקבר אותם חיים, עד שפראדו, בעזרת תושייה רבה, הצליח לחפור מעל לפני השלג ולסדר לו ולחבריו מעט חמצן.
לא ברור מה נתן לאותם ניצולים את הכוחות לשרוד כל כך הרבה תלאות – גילם הצעיר, היותם ספורטאים מקצוענים, או שפשוט מדובר בכוח רצון, אבל השורדים פשוט לא ויתרו. אחרי אותה מפולת שלגים הם הגיעו למסקנה ברורה: הגיע הזמן לצאת מפה.
החיפושים הבלתי אפשריים אחר עזרה
בשל דבריו של הטייס רגע לפני שמת מפצעיו, הניצולים היו בטוחים שהם נמצאים ליד צ'ילה, כשלמעשה היו עמוק בתוך רכס האנדים, בגובה רב מאוד; הם החליטו לצאת למסע אחר עזרה, אך ידעו שבשל התנאים הקשים – המזון המתוקצב, הקור הקיצוני, עיוורון השלג והגובה הרב, יהיה קשה מאוד לצלוח מסע שכזה. ולכן, הם החליטו לבחור ארבעה נציגים, ביניהם פארדו, שייצאו למסע הקשה מנשוא. אותם ארבעה שנבחרו בקפידה היו פטורים מהעבודות היומיות, אכלו מעט יותר, קיבלו את הבגדים החמים ביותר ובעיקר נחו לקראת היציאה למסע הגורלי.
 |
| הניצולים באתר ההתרסקות מרוצים |
|
| |
הם חיכו כמעט שבעה שבועות לפני שיצאו לדרכם, מאחר וידעו שהקיץ קרוב מאוד. לאחר שהמתינו בסבלנות, הם יצאו למסעם. ארבעת הניצולים היו משוכנעים שהם קרובים לצ'ילה, והלכו כביכול לכיוונה. לאחר מספר שעות של צעידה בתוך השלג הגבוה, הם נתקלו בדרך נס בחלק השני של המטוס, שניתק במהלך ההתרסקות. הם מצאו בזנב המטוס מזוודות, ובהן ממתקים, סיגריות ובגדים נקיים. הם ישנו שם לילה אחד, לפני שהמשיכו במסעם. בלילה השני למסע, אותו בילו תחת כיפת השמיים וכמעט קפאו למוות, הבינו הארבעה שאין להם סיכוי לשרוד, ושעוד לילה כזה יביא למותם.
הם חזרו עם הציוד החדש אל שאר חבריהם בגוף המטוס, ובישרו להם הן על מציאתו של זנב המטוס והן על האכזבה הקשה שחשו לאחר שהבינו שהמשימה פשוט אינה ניתנת לביצוע. הניצולים חשבו יחדיו מה אפשר לעשות על מנת לשרוד את הקור הנורא של הלילה, שהיה לבעיה העיקרית שלהם בחיפוש אחר עזרה.
ואז נמצא הפיתרון: הם החליטו לאסוף יחדיו כל פיסת בד שמצאו, תפרו אותן יחדיו, ויצרו שק שינה גדול דיו כדי להכיל שלושה אנשים. הם הסיקו, שאם יכסו עצמם עם שק השינה המאולתר, וייצמדו האחד לשני, חום הגוף יישמר בפנים ואז אולי ניתן יהיה לשרוד את הקור המחריד שמביאה עימה החשיכה.
 |
| הנוסעים מתרגשים כשההצלה מגיעה |
|
| |
פארדו, הניצול שהוציא ספר על סיפורו, נבחר למשימה יחד עם עוד שניים מהניצולים. ב-12 בדצמבר, כחודשיים לאחר ההתרסקות, יצאו השלושה, ביחד עם שק השינה המאולתר, להזעיק עזרה. הם החלו במסעם אל עבר הלא נודע, אותו עשו עקב בצד אגודל בשל הקושי לנשום בהרים הגבוהים.
את הימים הם העבירו בהליכה בלתי פוסקת בשלג, ואת הלילות בשק השינה המאולתר, בניסיון לשרוד עוד לילה קפוא כדי להמשיך ללכת ביום למחרת. בחלוף שלושה ימים, פארדו הגיע לפסגת ההר שעליו טיפסו. הוא נחרד לגלות עוד ועוד פסגות מושלגות. הוא הבין שהטיפוס המתיש היה מיותר, ושצ'ילה כלל לא קרובה כפי שחשבו.
פארדו וחברו רוברטו קאנסה, הבינו שמסע ארוך לפניהם ומלאי המזון שהיה להם (שהיה למעשה חבריהם המתים) הלך ואזל. ביחד הם לקחו החלטה להורות לחבריהם אנטוניו ויסינטין לחזור למקום ההתרסקות, ויחד הם המשיכו בצעדה האינסופית.
 |
| האיש על הסוס עם שני הניצולים |
|
| |
"אני רואה איש על סוס!"
כשהיו בפסגה, פארדו זיהה עמק קטן, שלעברו צעדו. לאחר מספר ימים של הליכה שכמעט והביאה למותם, בתנאים הקשים של האנדים, הם הגיעו לקצה של נהר. "אחרי חודשיים של סבל, האם סוף כל סוף הם הצליחו להינצל?", חשבו לעצמם. הם החליטו ללכת במקביל לנהר, וביום התשיעי למסעם זיהו עוד ועוד סימנים לציביליזציה, עד שזיהו עדר פרות. הם נשכבו לנוח לאחר ההליכה המרובה, וקאנסה, שהיה כבר תשוש מאוד, לא יכול היה להמשיך יותר. פארדו, שנפצע קשה בראשו בהתרסקות, ניסה לשכנע את חברו להמשיך עוד קצת, אך זה היה בשלו.
רגע אחד, כשפארדו פנה לאסוף קרשים למדורה, צעק קאנסה: "אני רואה איש על סוס", כשהוא מצביע לעבר הגדה השנייה של הנהר. פארדו, בשארית כוחותיו, רץ לכיוון האיש וניסה לצעוק לעברו. הוא זיהה שלושה אנשים וכמעט התעלף מרוב התרגשות. הרעש של הזרימה היה כל כך חזק, שאף אחד מהם לא שמע דבר.
שלושת האנשים ניסו לצעוק, אך זה היה לשווא. הדבר היחיד ששני הניצולים שמעו היה "מניאנה" (מחר בספרדית). השלושה ניסו להבין מה פשר הדבר שראו, ונזכרו ששמעו על מטוס שהתרסק בהרים. מיד הם הבינו שמדובר בניצולים. פארדו וקאנסה התמקמו ליד הנהר כדי לנוח מעט, בידיעה שמחר יגיעו האנשים עם עזרה. הם ידעו שסוף כל סוף, אחרי יותר מחודשיים של מאבק ממושך, הם ניצלו.
בבוקר שלמחרת הגיע האיש על הסוס לנהר, וראה את הניצולים. הוא זרק לעברם לחם, אותו טרפו תוך מספר שניות. הוא גם זרק לעברם אבן, אליה נקשרו דף ועיפרון. פארדו מיהר לכתוב על ההתרסקות ועל חבריו שעדיין מחכים לישועה אי שם בהרים.
האיש על הסוס אישר כי הוא מבין, ומיהר לצאת להזעיק עזרה. הוא רכב מספר שעות עד שהגיע לתחנת משטרה, שם דיווח על הבשורה. שני הניצולים, שחיכו בסבלנות ליד גדת הנהר, טופלו בינתיים על ידי מספר מקומיים, אכלו וישנו, עד שהגיעה התגבורת הצבאית, שכללה שני מסוקים למציאת שאר הניצולים.
 |
| נאנדו פארדו (משמאל) ורוברטו קאנסה ביום שנמצאו |
|
| |
הרגע הגיע. פארדו וחברו הבינו שזהו, הם ניצלו. רגע לפני שעזבו את המקום, כוחות הצבא ביקשו מפארדו ללוות אותם במסוק אל עבר אתר ההתרסקות כדי לזהות את חבריו. למרות שחודשיים קודם לכן הוא ניצל מהתרסקות קטלנית, שגבתה גם את אימו ואחותו, הוא נענה לבקשה, ויצא לחפש את המטוס המרוסק.
ב-22 בדצמבר 1972, יותר מחודשיים לאחר ההתרסקות, עשו המסוקים את דרכם, יחד עם פארדו, אל עבר שאר הניצולים; תנאי מזג האוויר היו קשים, מה שהקשה עליהם לזהות את שרידי המטוס. כעבור זמן מה זיהו המסוקים את המטוס, וטסו לעברו, דבר שגרם לניצולים להתרגשות עצומה. בשל התנאים הקשים, המסוקים יכלו לשאת רק חלק מהניצולים, כשחלק אחר נשאר עם מספר אנשי צבא מיומנים, שהביאו עימם ציוד מתאים. הם חולצו ביום שלאחר מכן.
וכך, מתוך 45 נוסעים ואנשי צוות שיצאו למסע, 16 בחורים צעירים, רובם שחקני רוגבי מקצוענים, ניצלו לאחר 72 ימים של מאבק אינסופי באיתני הטבע הקשים ביותר. הם הועברו לקבלת טיפול בבית החולים, ובסופו של דבר כולם התאוששו. לאחר מספר שמועות על כך שהניצולים אכלו את חבריהם על מנת לשרוד, כשבוע לאחר החילוץ, כינסו אותם 16 גיבורים מסיבת עיתונאים, במהלכה גוללו את סיפורם הקשה.
 |
| נאנדו פארדו (מימין) ורוברטו קאנסה מקבלים טיפול |
|
| |
קבוצת "הנוצרים הישנים" קיימת עד לימים אלו ונחשבת לאחת הקבוצות הבכירות באורוגוואי. חלק גדול מ-16 הניצולים עדיין מעורבים בנעשה במועדון ומכהנים בתפקידי הנהלה שונים.
סיפור ההישרדות המדהים הזה, הנקרא גם "נס באנדים", כשם ספרו של פארדו, משמש השראה לרבים בעולם, ששואבים ממנו כוח רצון ולומדים את הרצון להישרדות. חלק גדול מהניצולים מספרים את סיפורם ברחבי העולם וסרט הוליוודי על המקרה יצא לאקרנים לפני כ-20 שנה.
השברים, הפציעות הקשות והצלקות אמנם עברו, אך מה שעברו 16 הניצולים במסע יישאר עימם ככל הנראה לכל החיים.