הדברים שיישכחו כאשר ליאו מסי יניף את הגביע

לזיכרון הקולקטיבי יש נטייה לאסוף לחיקו רק אירועים שנצבעים בשחור או לבן. האפור דוהה מהר מאוד והופך לחול במדבר בכמות האינסופית של המידע. בלי הטייטל ״היסטורי״ זה הופך לעוד אירוע של לתייק ולשכוח.

בשריקת הסיום במראקנה, אחרי גמר גביע העולם ה-20 בין ארגנטינה לגרמניה ב-22:00 יוכל ליונל מסי, אם האלביסלסטה יניפו גביע, לשים את שמו בשורה אחת עם פלה ודייגו מראדונה, שני השחקנים הגדולים ביותר שדרכו על המגרש הכדורגל.

בגיל 27 בלבד, מסי ירשום לצד שמו הישגים שלא ישאירו מקום לספק לגבי גדולתו. ארבע זכיות בכדור הזהב, מלך השערים של ברצלונה בכל הזמנים, שלוש זכיות בליגת האלופות ואולי, אם הארגנטינאים יקבלו את מבוקשם, גם אלוף עולם במדי הנבחרת.

אם יקרה, אחרי 28 שנים של מדבר צחיח עבור ארגנטינה, כולנו נשכח את הנתון שאומר כי הוא לא הבקיע באף משחק הכרעה ולא היה מעורב בכיבוש ברבע ובחצי יישכח כלא היה.

העובדה שנבחרת ארגנטינה שיחקה בשלבי ההכרעה כדורגל אנמי שמטרתו העיקרית הייתה לעקר את היריבה בהגנה ובהתקפה למסור למסי ולקוות לטוב, לא תהיה חלק מדיון עתידי וגם לא זו שהיא לא רשמה אף ניצחון מרשים אחד בכל הטורניר. הרי כך היה גם עם ספרד לפני ארבע שנים. כן, אותה לה רוחה שנחשבת לטובה בכל הזמנים בגלל ארון הגביעים המפואר שלה.

אם ארגנטינה תזכה, יישכחו כל השמועות על ה"דיקטטור" מסי, זה שהחליט שקרלוס טבס לא יהיה בסגל, שמדבר עם המאמן אלחנדרו סאבלה דרך מתווכים (חאבייר מסצ׳ראנו, פרננדו גאגו, קון אגוארו) וזה שמחליט על חילופים במהלך המשחק (כמו זה של אגוארו במקום היגוואין מול הולנד), כפי שטענו בתקשורת הספרדית.

חאבייר מסצ´ראנו. לקח פיקוד ברגעי האמת (צילום מסך)

החגיגות בבואנוס איירס יטשטשו את חוסר לקיחת האחריות של הפרעוש ברגעי האמת, כשלמרות שסרט הקפטן לזרועו, השאיר למסצ׳ראנו את תפקיד המנהיג בשיחות הקבוצתיות והאישיות (כמו זו עם רומרו לפני הפנדלים מול הולנד) והשאלות האם אצל מראדונה זה היה קורה יהיו מושלכות הצידה.

ואפילו הנתונים היבשים, אלו שנמצאים בפיהם של כל סניגוריו, אפילו שהם מראים שהוא רץ פחות מכולם ויצא למספר הקטן ביותר של מיאוצים משל היה מדובר במשחק של אדונים ומשרתים, יהפכו ללא רלוונטיים.

מראדונה ברגע הזכייה. מנהיג אמיתי

כי הרי ארגנטינה היא אלופת העולם ומסי הוא המוכשר שבשחקניה, אין עוררין על כך. ובעוד 40 שנים נוכל לספר לנכדינו שראינו את השחקן הטוב בעולם, ומה יכול להיות יותר טוב מזה?