אוהד הפועל ב"ש שפיקד על טנק ונפל בלבנון

27 בנובמבר 1998. רכב נושא גייסות משוריין של צה"ל ובו לוחמי נח"ל יצא למשימה מבצעית בגזרה המרכזית של דרום לבנון. הנגמ"ח עלה על מטען שמנע ממנו להמשיך בדרך ונזקק לחילוץ מיידי כשלמקום הוזעקו שני טנקים מחיל השריון, על אחד מהם פיקד סמ"ר אייל כהן מבאר שבע.

"אייל היה בטנק המוביל והקצין היה מאחור. אמרו לי שזו הייתה ההוראה בגלל הניסיון העשיר שהיה לאייל והעובדה שהקצין היה צעיר", סיפר משה כהן, אביו של אייל. משימת החילוץ הייתה קשה ומורכבת, החשיכה והחשש ממטענים נוספים גרמו לעיכוב בתמרון הכוחות בשטח.

כהן הוסיף: "בהפעלת המטען הראשון לא היו נפגעים, אבל כשחזרו לחלץ את הנגמ"ח, היה צריך לרדת כדי לקשור את השרשרת ואז הופעל מטען נוסף בשלט רחוק שהוסתר על עץ סמוך וגרם לפיצוץ עז".

שני מפקדי הטנק שהיו חשופים בצריח נפגעו אנושות מהדף ורסיסים כשאייל כהן נפצע בצווארו ואיבד דם רב. "אייל נפצע קשה, אבל מסוק לא יכול היה לנחות כי היה ירי מאסיבי. אפשר היה להציל אותם, אבל לא היה רופא במקום", הוסיפה בכאב נעמי כהן, אימו של אייל.

שני מסוקי חילוץ של חיל האוויר הוזנקו לשטח, אך נתקלו באש עזה שנורתה מהכפרים הסמוכים ובשל כך נמשך פינוי הפצועים זמן רב ועד שהגיעו המסוקים לבית החולים רמב"ם בחיפה כבר נקבע מותם של אייל כהן ומפקד נגמ"ש הנח"ל.

"כל אימא בעולם הייתה רוצה ילד כזה: מבריק, חכם ועם ערכים"
"כל אימא בעולם הייתה רוצה ילד כזה, כי הוא היה ילד חכם, מבריק והיו לו ערכים", מוסיפה נעמי, "הייתי שואלת אותו אם הוא יכול לזרוק את הזבל ולא היה בא לו או שהוא היה עייף, הוא היה אומר אולי אחר כך אבל אף פעם הוא לא היה אומר לא".

אייל נולד וגדל בבאר שבע, בן למשה ונעמי ואח קטן לשאול וגלית. בילדותו אהב אייל להגיע לעיתים קרובות לקולנוע המיתולוגי "חן" שהיה בבעלות סבו. "כמעט כל יום הוא היה מגיע לקולנוע ואהב לאכול שם את הנקניקייה עם החרדל. בשבילו זו הייתה ארוחת הערב הכי טעימה", סיפרה נעמי.

אייל כהן ז"ל. ויתר על קורס טיס (משה כהן)

נעמי ממשיכה לספר על בנה, שהיה תלמיד מצטיין בתיכון מקיף ח' בבאר שבע. "בשנה האחרונה שלו בתיכון הוא עשה פסיכומטרי, 35 יחידות בגרות ומתוכם 15 יחידות מחשבים והוציא רישיון נהיגה. לא היו לו נכשלים והמורה אמרה שהיה לו זיכרון צילומי".

"אייל רצה להיות במאי קולנוע, אבל כשהתחיל עידן המחשבים הוא פתאום רצה להיות מתכנת והוא היה טוב מאוד בזה. תמיד קראו לו לתקן מחשבים והוא הרגיש גאווה שהוא הבין בזה", הוסיפה האם.

האהבה שלו לספורט החלה כבר בצעירותו וגם שם הוא התבלט. "אייל זכה במקום ראשון באליפות ארצית בשחמט, אהב כדורגל, כדורסל ובזכותו יש לנו מגרש כדורסל בגינה וזה הדבר הראשון שעשינו כשעברנו דירה. הוא היה משחק שם אחר הצהריים", המשיכה נעמי.

"היינו חוזרים בלי קול מהמגרש, 'אם לא צועקים זה לא שווה'"
נעמי ומשה החליטו להנציח את זכרו של אייל בתרומה למועדון הכדורסל בית"ר באר שבע וגם הוקמה לזכרו מעבדת חקר ובה 12 עמדות מחשב בתיכון מקיף ח' בו למד ונסגר לאחרונה. "פתחנו שם ספר זיכרון שכל מבקר חתם בו", הזכירה נעמי.

ההורים שמרו עד לאחרונה את ארונו של אייל בדיוק כפי שעזב אותו. "אני לא נגעתי בארון שלו עד לפני שבועיים ולא העזתי לפתוח אותו במשך 15 שנה. רק לאחרונה רוקנתי את הארון ואם הוא יבוא ממילא כל מה שנמצא שם כבר לא אופנתי", סיכמה נעמי.

משפחת כהן (משה כהן)

האהבה שלו להפועל באר שבע עברה לו בירושה מאביו משה, שלא היה מפספס את משחקי הקבוצה בצעירותו. "אני הייתי לוקח אותו למשחקים והיינו חוזרים צרודים ובלי קול. אשתי שאלה אותנו למה אתם צרודים, אז הוא היה עונה 'אם לא צועקים זה לא שווה'.

"אני ליוויתי את הפועל באר שבע מאז ששיחקו במגרש החול בעיר ומאז נשארתי אוהד שרוף של הקבוצה", סיפר משה על הקשר שלו לקבוצה האדומה. אשתו נעמי הוסיפה: "ביום שילדתי את בני הבכור, שאול, בעלי היה במשחק וקראו לו להגיע לחדר הלידה".

משה הוסיף: "אייל אהב לקחת איתו פופקורן לאצטדיון והיינו יושבים בשער 2. אני זוכר שבעונת הזכייה בגביע ב-1997 הייתה שמחה אדירה בבית ויוסי אורה, שהוא אח של אשתי, היה המנכ"ל של הקבוצה דאז, אבל האהבה שלו לכדורגל התחילה עוד הרבה לפני".

אייל כהן ז"ל בשירותו הצבאי

"הפרופיל של אייל היה גבוה מאוד והקב"א שלו הכי גבוהה בצה"ל. אני רציתי שהוא יהיה עתודאי, אבל הוא רצה לקחת הפוגה מהלימודים ואמר שאף אחד מהכיתה שלו לא הלך", סיפרה נעמי על הגיוס של אייל לצבא, "הוא רצה ללכת לממר"ם, אבל לא רצו לקבל אותו בגלל הפרופיל שלו".

לחיל השריון הגיע אייל די במקרה. "רצו לקחת אותו לקורס טיס והוא נמצא מתאים, אבל הוא לא רצה וגם אימא שלו לא רצתה שהוא ישרת יותר משלוש שנים ורצתה אותו בבית", סיפר משה והוסיף: "האופציה של השריון הייתה האפשרות השלישית והאחרונה שלו אבל לשם לקחו אותו".

ההורים לא ידעו שאייל בלבנון: "הוא ידע שלא הייתי מסכימה"
בשנתיים הראשונות שירת אייל באגף ההדרכה עד שהחליט לעבור לפלוגה מבצעית. "תחילה הוא היה מדריך צמ"פ והדריך שלושה או ארבעה מחזורים. רצו לתת לו עוד מחזור, אבל הוא אמר שזה מתיש אז סיפחו אותו לפלוגה מבצעית ולקחו אותו ללבנון".

חודש וחצי שירת אייל בדרום לבנון בזמן שההורים שלו כלל לא ידעו שהוא החליף תפקיד. נעמי ומשה נזכרים בשיחות עם אייל שסיפר להם שהוא נוסע לשיחה בצפון ולא יכול לחזור הביתה לעיתים קרובות יותר כי אין מי שיחליף אותו. "הוא ידע שאני לא הייתי מסכימה לזה", אמרה נעמי.

אייל ונעמי כהן (משה כהן)

כשהגיעה אותה דפיקה ארורה בדלת של משפחת כהן, משה ונעמי סירבו להאמין שמדובר בבן שלהם. "בשלוש לפנות בוקר החל הכלב שלו לאקי, שהוא מאוד אהב, לנבוח נביחות עזות שגררו דפיקה בדלת כשמצידה השני עמדו קצינים".

נעמי המשיכה: "הייתי בטוחה שהוא נפצע והם אמרו לי בקרירות שהוא נהרג, אז אמרתי זה לא יכול להיות, כי זה לא הבן שלי והוא לא בלבנון. זה בטח מישהו אחר ואתם טעיתם בכתובת ואני אומרת לכם שהוא לא בלבנון. אמרתי שאני רוצה לבוא לראות ואני באה לצפון כי הוא לא היה משקר לי".

שמונת הנכדים של נעמי ומשה נולדו אחרי נפילתו של אייל והם יכירו את הדוד שלהם רק מתמונות וסרטונים. "אנחנו משתדלים לא להראות את זה לילדים ולנכדים, אבל הם מרגישים ושואלים שאלות וגם יש לנו נכד בן 3 וחצי שקרוי עם שמו", סיפרו ההורים.