החווה הנאצית: היתומים שאולצו לשחק כדורגל

מלחמת העולם השנייה, המלחמה הקשה ביותר שידעה האנושות עם כ-60 מיליון קורבנות, פרצה בראשון בספטמבר 1939 עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין. אדולף היטלר סחף אחריו עשרות מיליוני תומכים אדוקים כדי לנסות ולהשלים את המשימה הזדונית שלו.

היטלר ניצל את כוחו ואת התמיכה הרבה שקיבל כדי לנסות להוציא את התוכנית השטנית שלו לפועל. התמיכה שקיבל היטלר באירופה הייתה אדירה. אבל לצורר הנאצי לא היו "מעריצים" רק ביבשת אירופה, אלא גם ברחבי העולם. מספר התומכים הגדול ביותר של היטלר מחוץ לאירופה היה בברזיל. נראה שעוד לפני שפרצה המלחמה, במדינה החמישית בגודלה בעולם נספרו כ-40 אלף נאצים, שהתרכזו בעיקר סביב העיר הגדולה בברזיל, סאו פאולו.

בזמן המלחמה, התומכים האדוקים של היטלר בברזיל רצו להראות את הערכתם לצורר ורצחו, בזזו וגנבו, בדיוק כמו "אחיהם" האירופים. מקרה אחד, חריג במיוחד יש לומר, נרשם בחווה פסטורלית הממוקמת כ-100 קילומטרים מהעיר סאו פאולו. החווה הזו היא גם הסיפור שלנו.

לפני מספר שנים נמצאו עדויות בחווה על כך שבוצעו בה מעשים מחרידים של אותם נאצים בימים שקדמו למלחמה הנוראה. לפיכך, הוחלט במדינה לבדוק את מה שהתרחש בחווה לעומק, כדי לגלות מה באמת קרה שם. בברזיל לא אהבו את התוצאות.

מסתבר שהחווה הפסטורלית הפכה באותן שנים לבית כלא, בו הוחזקו ילדים שחומי עור, יתומים, שהיו עבדים של אותם נאצים שהתגוררו בחווה. אותם ילדים נאלצו לתחזק את המקום, לעבוד כאחרון הפועלים ולמעשה, כמו ילדים רבים אחרים באותה תקופה, פספסו לגמרי את גיל ההתבגרות. בנוסף, הם גם שימשו ככלי שעשוע. כדי לבדר את אותם אדונים אכזריים.

הבקר בחווה היה מסומן

בעלי החווה אספו את הילדים "והקימו" קבוצת כדורגל נאצית מילדים שחורים כדי שתבדר אותם. אבל עוד לפני, ובשביל להבין קצת יותר טוב את הסיפור, צריך לחזור קצת אחורה. באותן שנים החווה הייתה שייכת, לפחות על הנייר, למשפחת שנקראה רוקה מירנדה. אחרי נבירה ארוכה בפרטים, התגלה כי החווה למעשה הייתה שייכת ל"אינטגרליזם ברזילאי", שהייתה תנועה פשיסטית במדינה אשר נוסדה ב-1932. חברי התנועה ענדו דרגות צבאיות ואף הצדיעו במועל יד.

מממצאים אלו עלה כי משפחת רוקה מירנדה (האב רנאדו ושני בניו אוטביו ואוסבלדו) הייתה תומכת של התנועה הפשיסטית, ויותר מכך: היא החליטה לקחת את הפעולות הקשות של האינטגרליזם צעד אחד קדימה. הם הפכו את החווה לסוג של מחנה עבודה לילדים שחורים יתומים.

אוסבלדו, אחד מבניו של רנאטו לו הייתה שייכת החווה, הגיש בקשה רשמית לרשויות בברזיל כדי לקחת את הילדים היתומים תחת חסותו. האישור התקבל אחרי מספר ימים. למעשה, אוסבלדו עצמו היה דואג להביא את הילדים מבתי יתומים. הוא היה שולח את הנהג שלו לבתי יתומים בריו כדי שיאסוף ילדים ויביא אותם עבורו לחווה, שם הפכו לעבדים של ממש.

הגידור של פיג החזירים שהיה בחווה

לאותם יתומים הובטח הכל. הובטח להם שישחקו כדורגל להנאתם, שילמדו לרכב על סוסים ובעיקר יהנו משהותם. אבל כל זה לא קרה. במקום כדור הם קיבלו חרמש ובמקום אוכף קלשון. כיף? ממש לא. בדיוק ההיפך.

הילדים עבדו בכפייה ועברו התעללות. בכל פעם שלא ביצעו את ההוראות, סבלו מהפלמטוריה (מין מוט מעץ שנועד לגרום לכאב). כמובן, שליתומים לא היו שמות, אלא מספרים. לכל ילד היה מספר שבעצם הפך עם השנים לשמו היחידי.

בסך הכל שלושה ניצולים שרדו את הזוועות בחווה. אחד מהם, סנטוס בן ה-89, נזכר באותן שנים: "כשנכסתי פנימה אני זוכר שראיתי תמונות של היטלר מכל עבר. לא ידעתי מי האיש הזה באותה תקופה. הם גם הכריחו אותנו להצדיע במועל יד, גם כן דבר שלא הכרתי בתור ילד".

סנטוס היום. אחד הניצולים

הדבר הזכור ביותר מבחינתו של סנטוס הוא הרצון של בעלי החווה להפוך את אותם ילדים לשחקני כדורגל. "אני זוכר שהכריחו אותנו לשחק והרביצו לנו כדי שנלמד. למזלי הרב אהבתי מאוד כדורגל ובזמן שהייתי משחק שכחתי מהכל".

המשפחה הנאצית הרכיבה קבוצה מאותם יתומים, כזו שהתחרתה נגד קבוצות ילדים אחרות מהאזור. "היינו טובים מאוד", נזכר סנטוס, "היינו מאומנים ורוב הזמן גם מנצחים". ומה היה קורה במצב של הפסד? את זה אולי עדיף שנחסוך מכם.  

אותו סנטוס החליט שנמאס לו, שהוא לא רוצה להיות עבד ולקבל מכות במשך כל היום ולכן לילה אחד הוא פשוט ברח. "ראיתי פרצה בגדר והחלטתי לנצל אותה. רצתי ולא הסתכלתי לאחור. רצתי עד שלא היה לי כח להזיז את הרגליים ובסופו של דבר הצלחתי. ברחתי מהחווה הארורה".

את רוב הדברים שחווה במקום הנורא ירצה סנטוס לשכוח, חוץ מדבר אחד, שתרם לו רבות בעתיד. בזכות המשטר הקשה והאימונים הכואבים (תרתי משמע) הפך סנטוס לשחקן כדורגל משובח, ולכזה ששיחק בליגה הראשונה בברזיל במועדונים הגדולים ביותר.

"הייתי מצוין", הוא נזכר, "אבל באותן שנים לא היו שחקני כדורגל מקצוענים. כולנו היינו מוכרי עיתונים ומצחצחי נעליים. שיחקתי בעברי בבוטאפוגו, ואשקו דה גאמה ופלומיננזה". תאמינו או לא, אבל סנטוס מתגורר כיום בסמוך לחווה. אמנם עברו הרבה שנים, אבל את אותן זוועות הוא אינו יכול לשכוח. "מי שיגיד שאחרי כל כך הרבה שנים הוא חי חיים טובים משקר. לעולם אי אפשר לברוח ממה שעברנו וזה תמיד יישאר בתוכי".