הלב פועם בחוזקה, מסרב להירגע, מתקשה להכיל את מה שקרה כרגע. ניסים, כך אומרים, קורים פעם כן ופעם לא והיום - לא. ובכן, אמש (רביעי) זה קרה ולא בפעם הראשונה או השנייה עבור מכבי ת"א.
מאפירי השיער שבינינו בוודאי יכולים לספר על נס בדאלונה, אותו קאמבק היסטורי מול הקבוצה הספרדית ב-1967 שהחל לבנות את האתוס ששמו מכבי ת"א, אבל הטרי ביותר בזיכרון קרה לפני 10 שנים, וגם הוא היה על מקום בפיינל פור.
לא מעט נקודות השקה יש בין אותו נס בהיכל נוקיה שבנה שושלת צהובה, אבל גם הבדלים ברורים. איזה מהם היה יותר מרגש? מי היה הנוול? מי הגיבור? השוואה שתעלה חיוך בפנים של האוהדים הצהובים.
רקע
בעונת 2003/4 היו צריכים הצהובים לסיים במקום הראשון בבית הטופ 16 כדי להעפיל לפיינל פור בתל אביב, המגרש הביתי שלהם. היכל נוקיה היה מבצר באותה עונה והקבוצה הפסידה בו פעמיים בשלב המוקדם. המשחק מול ז'לגיריס היה על כל הקופה. ניצחון והיא בין ארבע הגדולות, הפסד והעונה נגמרה.
עשר שנים לאחר מכן, הפעם מדובר בשלב הצלבה, סדרת הטוב מ-5, כאשר זהו המשחק הראשון בסדרה. מארחת הפיינל פור הפעם היא היריבה של מכבי וכל הלחץ עליה. מילאנו, כמו מכבי, הפסידה רק פעם אחת כל העונה בבית עד המשחק, בשלב המוקדם לריאל מדריד.
מהלך המשחק
בנס ז'לגיריס המשחק נפתח בשליטה צהובה (22:30 אחרי הרבע הראשון). הליטאים הראו הרבה נחישות ובהנהגתו של ארבידאס סאבוניס נשארו צמודים עד היום הדרמטי. אמש זה היה סיפור אחד ב-38 הדקות הראשונות וסיפור חדש בשבע הדקות עד הסיום (כולל הארכה). מילאנו שלטה ביד רמה עד שהגיעו האלים של הכדורסל והחליטו להטות את הכף.
צפו: מכבי בקאמבק הגדול אי פעם
נקודת מפנה (או הרגע בו הגיבור לקח פיקוד)
ב-2004 ניתן היה לציין נקודת מפנה אחת - השלשה של דריק שארפ בשניית הסיום. עד אותה שנייה קסומה, זה היה נראה כמו אסון שמחכה להתרחש. שאראס כבר בירך את הליטאים על הניצחון ורק שורת מקרים יוצאת דופן בסופו של דבר הזיזה את המטוטלת.
 |
| דריק שארפ בוכה. הגיבור מול ז'לגיריס (דרור עינב) |
|
| |
גם במילאנו את האמונה החזירה שלשה, אבל היא לא התרחשה בשניית הסיום. היה זה ריקי היקמן, שיחד עם טייריס רייס לקח פיקוד בסיום, עם שלשה מטורפת שצימק ל-84:80 כשנותרו 30 שניות על השעון והפך את הקאמבק לאפשרי. דרך אגב, כשהיקמן חתם במכבי ציינו את הדימיון החיצוני של לשארפ. עכשיו הוא דומה לא ביותר מדרך אחת.
קצת עזרה מהיריבה (הסעיף על שם טאנוקה בירד)
לא ברור מה גרם לניקולו מלי להתנפל על רייס בחמת זעם כשכל מה שהוא היה צריך לעשות זה עבירה פשוטה שהייתה גומרת את המשחק ונותנת את הניצחון לאיטלקים, אבל הפורוורד השכיב את הגארד האמריקאי במהלך שלא היה מבייש לוחם UFC והעניק לצהובים החזקת כדור נוספת בדיוק כשהיא הייתה צריכה. אליו הצטרף קית' לנגפורד, שלבש צהוב בעבר והיה יכול לסגור סיפור עם קליעת עונשין 0.7 שניות לסיום, אבל החטיא.
 |
| לנגפורד. החטאה שהשאירה סיכוי (GettyImages) |
|
| |
לפני 10 שנים, היו אלה שניים שעשו את מעשה מלי ולנגפורד. קודם כל גידריוס גוסטאס, שניגש לקו כשנותרו 2.2 שניות לסיום והחטיא פעמיים, כשלפני כן הוא לא החטיא אפילו פעם אחת כל העונה. השני הוא הסנטר טאנוקה בירד, שנכנס לקו שנייה אחת מוקדם מדי, עצר את השעון ואיפשר לשלף להוציא כדור ולמסור את אותה מסירת קווטרבק לשארפ. דרך אגב, השופטים היו יכולים להתעלם מהכניסה המוקדמת של בירד, כפי שעושים שופטים ברוב הפעמים, אבל דווקא באותה נקודה הם החליטו להקפיד.
משמעות היסטורית
מובן שניצחון במשחק מכריע על פיינל פור בתל אביב, ועוד אחרי קליעה בשנייה האחרונה אינו שקול לניצחון במשחק מספר 1 בסדרה שעוד עשויה לספק לנו הרבה רגעים מטורפים. בדיעבד, אפשר להגיע שהפסד מול ז'לגיריס היה גורם להתפטרותו של פיני גרשון ולפירוק אחת השושלות הגדולות ביותר בתולדות הצהובים. עוד חזון למועד לגבי הסגל הנוכחי של הצהובים, אבל את מה שעשו שאראס, אנתוני פארקר, ניקולה וויצ'יץ', מייסאו באסטון, טל בורשטיין, דריק שארפ, דייויד בלו (היה בשני הניסים) ואחרים, החבורה הנוכחית כנראה כבר לא תצליח לשחזר, גם מבחינת התארים וגם בסוג הכדורסל שהם שיחקו. מה שנותר הוא רק להתרפק על העבר.
 |
| טאנוקה בירד. חזר לארץ והגיע עד חולון |
|
| |