לא משנה אם מדובר בכדורגלן מקצועי שמרוויח מיליונים או סתם ילדון שמשחק בשכונה בשביל הכיף, כל אחד שתשאלו בוודאי ישיב לכם כי הבקעת שער היא אחד הרגעים המרגשים בעולמנו. עם כל הכבוד לתיקול מושלם או לזינוק מרהיב, התחושה שגופך מקבל כשאתה רואה את הכדור טס באוויר ונעצר ברכות ברשת, שווה לעיתים רבות יותר מכל רגע שקיים.
כמו כל דבר, גם משחק הכדורגל אותו אנו כה אוהבים, התקדם והשתכלל בחלוף השנים. שוערים החלו ללבוש כפפות, חוקים חדשים נוספו עם הזמן וכמובן הכסף הגדול נכנס לכל חלקה טובה והפך את מה שהחל כמשחק תמים, לתצוגת ההמונים הגדולה והמפוארת בעולם.
נשאלת השאלה האם גם חגיגות השערים השתכללו מאז המצאת הדבר העגול ששינה את חיינו? התשובה היא חד משמעית, כן. אם בעבר כובשי השערים היו רצים כמו סוסים עיוורים ושיא היצירתיות מבחינתם הייתה לחגוג "בערימת ילדים" עם חבריהם לקבוצה. היום כל הבקעת שער פותחת בפנינו עולם חדש של יצירתיות ותכנון.
ישנם כאלו שבוכים, כאלו שרוקדים, כאלו שמתפללים וכאלו "שעשו לעצמם שם" בזכות תנועות החגיגה המקוריות. הגיע הזמן שנעשה לכם סדר בחגיגות השערים הגדולות של כל הזמנים.
 |
| סלטה, לב, בכי. איך אתם הייתם חוגגים שער? |
|
| |
המפורסמים: עשו לעצמם שם
נתחיל את פרוייקט חגיגות השערים הגדול באלו שעשו לעצמם שם בזכות סגנונם הייחודי. נכון שגארת' בייל וארתורו וידאל שחקנים אדירים, אך תנועת הלב הלא כל כך מקורית שבה הם בחרו לחגוג את שעריהם, לא בדיוק תכניס אותם לקטגוריה יוקרתית זאת. גם רונאלדיניו הברזילאי שנוהג לפזז אחרי כיבושים בקצב הסמבה צריך משהו הרבה יותר מיוחד כדי לקבל מאיתנו קרדיט. יחידי סגולה שהצליחו להיכנס לקטגוריה זו הם לואיס סוארס ואדינסון קבאני שזכו לכינוי בזכות סגנון החגיגה הייחודי. כולם יודעים כי בדרום אמריקה נוהגים להדביק תווית לכל נער שקורע לראשונה זוג נעליים. חלוץ ליברפול קיבל את כינויו הראשון "El Pistolero" (האקדוחן) בזכות חגיגתו הראשונה של ירי דמיוני באקדחים. גם שותפו לחוד הסלסטה "El Matador" קיבל את הכינוי בגלל אותה סיבה בדיוק.
 |
| עשו לעצמם שם. האקדוחן והמטאדור |
|
| |
כמובן שאי אפשר לחתום קטגוריה זאת בלי אחד משלנו. אנו מתכוונים כמובן למלך שערי ישראל בכל הזמנים. "האווירון", אלון מזרחי שהמריא בכל אחד מ-206 כיבושיו. מזרחי אימץ את התנועה מאליל נעוריו קארקה, אך הפך למותג בפני עצמו בזכות אותה חגיגה שזיכתה אותו בכינוי הקליט ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי.
המנשקים: סמלים OUT, טבעות ושרשראות IN
החגיגה שתפתח את תוכנית הכיבוש שלנו היא אחת התנועות הנפוצות בכדורגל המודרני, אנו מתכוונים כמובן לתנועת הנשיקה. נכון שעם הזמן הנשיקה לסמל כבר מזמן איבדה משמעות, הרי ישנם לא מעט "נאמנים" שכבר הספיקו לעבור בין היריבות הגדולות ביותר ולנשק ללא בושה את סמלן של כל אחת מהקבוצות. למרות זאת ישנם כאלו שלקחו את עניין זה צעד קדימה.
 |
| נשיקה לטבעת. בניון חוגג בצורה אופיינית (GettyImages) |
|
| |
התלתלים והאגדה ראובן עטר היה חוגג את שעריו המהפנטים עם הדבקת השפתיים לטבעת הנישואין הנוצצת. אקס חיפאי נוסף, יוסי בניון, עדיין חוגג עם מתן נשיקה לטבעת, אך לפני נישואיו לבחירת ליבו מירית, הוא היה שולף מתוך חולצתו שרשרת אותה קיבל מאהובת נעוריו ומראה לבנות המין היפה כי גם אנחנו, הגברים הברברים, מסוגלים להיות רומנטיים, אפילו על כר הדשא.
הדתיים: בשם השם נעשה ונבקיע
לא משנה אם מדובר ביהודים, נוצרים או מוסלמים בסופו של דבר כל אחד יכול להודות ליושב במרומים לאחר שיגור מוצלח לחיבורים. מוחמד סאלח המצרי נוהג להשתחוות על כר הדשא, מסי וקאקה נושאים מבטם למעלה ושולחים ברכה חמה להוא שבשמיים.
 |
| כובש ומשתחווה. מוחמד סאלח באקט דתי |
|
| |
לאחרונה גם אצלנו החל האקט הדתי לתפוס תאוצה. ה"צדיק" הראשון היה כמובן איתי שכטר שסיקרן את כל אירופה כששלף כיפה אדומה על אדמת אוסטריה לאחר שערו מול רד בול זלצבורג ונשא ברכה חרישית לשמיים.
שחקן נוסף שלא שוכח להודות לאבינו שבשמיים הוא גיא דיין שמוציא כיפה מגרביו לאחר שערים ומוסיף על הדרך גם "שמע ישראל". אז מה אם הוא מקבל כרטיס צהוב על אקט זה, גם ככה הכול מלמעלה.
 |
| האיש והכיפה. גיא דיין חוגג (משה חרמון) |
|
| |
האקרובטים: זיכרונות מתומאס ברולין
כפי שציינו בפתיח, גם חגיגות השערים השתדרגו עם השנים, במיוחד החגיגות האקרובטיות. אם בעבר גלגלון צנוע של הוגו סאנצ'ס המקסיקני או קפיצת בורג של תומאס ברולין השבדי היו גורמים לנו להתרגש, כיום ישנם לא מעט מעופפים שבקלות יכולים להתברג באולימפיאדה.
לואיס נאני הפורטוגלי למשל, עיצבן פעמים רבות את סר אלכס פרגוסון לאחר חגיגותיו הווירטואזיות שעל פי הסקוטי מתאימות יותר לקרקס מאשר למגרש הכדורגל. קווין פרינס בואטנג כבר התפרסם באנגליה, איטליה וגרמניה ולא רק בגלל חברתו הנוצצת, מליסה סאטה, אלא גם בזכות הסלטות מרשימות אותן הוא מבצע לאחר שעריו.
 |
| ציון 10. לואיס נאני בעוד ביצוע וירטואוזי |
|
| |
עם כל הכבוד לנאני ובואטנג, הזוכים הגדולים של קטגוריה זאת הם כמובן השחקנים האפריקאים. סלסטין בביארו, קאלו אוצ'ה ואובפמי מרטינס הם רק חלק קטן מאותם לוליינים שמתגלגלים באוויר באותה קלות שבה אנו צועדים על הקרקע.
למקרה שתהיתם מיהו החוגג האקרובטי מכולם, מדובר בג'וליוס אגאהוואה הניגרי שהיה חוגג עם חמישה גלגלונים ומקנח בסלטה כפולה שהיתה מותירה את הקהל עם פה פעור.
 |
| בסופו של דבר הוא ינחת. אגאהוואה בדרך למעלה |
|
| |
מופעי סטרפטיז: לא רק חולצות
חגיגה פופולארית נוספת היא כמובן הורדת החולצה המפורסמת. ברוב הפעמים מדובר באקט של טירוף לאחר שער דרמטי בדקות ההכרעה. ישנם גם כאלו שסתם רוצים לחשוף ברכה לבבית על החולצה התחתונה, אם תשאלו את כריסטיאנו רונאלדו הורדת החולצה היא סתם תירוץ לחשוף את גופו החטוב.
כמו בחגיגת הכיפה של דיין, גם במקרה זה החוקה מחייבת להעניש את "העבריינים" בכרטיס צהוב, כנראה שעובדה זאת לא מבהילה את המונטנגרי המשוגע שלוקח את חגיגות הסטרפטיז צעד אחד יותר מדי. אנו מתכוונים כמובן למירקו ווציניץ' שמעדיף להשאיר את חולצתו על גופו ולהיפטר דווקא מביגוד יותר נחוץ, מכנסיו כמובן.
 |
| סטרפטיז נוסח מונטנגרו. הפוך ווצ'ה הפוך |
|
| |
מזילי הדמעה: אם אני , אני בוכה, זה לא אומר שרע לי
אין עוררין על כך שמשחק הכדורגל הוא אחד המשחקים האמוציונלים ביותר הקיימים בכדור הארץ. הרי אינספור פעמים ראינו את השחקנים השקולים ביותר מאבדים את שפיות דעתם. לעיתים נדירות, נוכל גם למצוא חגיגות שערים שמסתיימות בדמעות. מי לא זוכר את דמעותיו של יוסי בניון לאחר שער הניצחון העצוב ביותר בחייו מול מכבי חיפה במדי הפועל ב"ש ואת הדמעות של חזי שירזי, כשנשא את עיניו לשמיים, במשחק ההישרדות של בני יהודה מול צפרירים חולון.
לא רק דמעות של עצב ותחנונים ניתן למצוא על כר הדשא. עד היום במדינת המגף מתרגשים כשרואים את דמעותיו של מרקו טארדלי האיטלקי לאחר שרץ בטירוף והחל לבכות לאחר אותו שער מפורסם מול מערב גרמניה במונדיאל ב-1982. גם האוהדים הניגרים לעולם לא יוכלו לשכוח את דמותו של החלוץ המנוח, ראשידי יקיני אוחז את הרשת במונדיאל בארה"ב ומפזר על הדשא דמעות של שמחה.
 |
| הניגרים לעולם לא ישכחו את תמונה זאת. ראשידי יאקיני ברגע מרגש |
|
| |
המיוחדים: מתנה לרך הנולד או התנצלות פומבית
כמו שכבר הספקתם ללמוד עד עתה, אין סיבה למסיבה גדולה יותר מחגיגת שער, לפעמים אותה חגיגה מספקת תירוץ לדבר האמיתי. בבטו לדוגמא חגג את הולדת בנו בריקוד העריסה המיוחד ביחד עם רומאריו ומאזיניו לאחר שכבש מול הולנד במונדיאל 1994 והפך למודל לחיקוי. |
| החגיגה שהפכה לפולחן. בבטו וחברים בריקוד העריסה |
|
| |
קרייג בלאמי רדף אחרי ג'ון ארנה ריסה עם מקל גולף בתקופה שהשניים שיחקו יחדיו בליברפול. אולי בגלל סיבה זאת הוא בחר לחגוג את שערו מול ברצלונה יום לאחר מכן בדיוק באותה צורה.
 |
| בלאמי ומקל הגולף |
|
| |
שחקן עבר נוסף של ליברפול - רובי פאולר, בחר לנצל חגיגת שער תמימה כדי לסגור חשבון עם עיתונאים שהאשימו אותו בניהול חיים בלתי ספורטיבים שכוללים אלכוהול וסמים. החלוץ האנגלי שכבש בדרבי העירוני מול אברטון, לא שכח את הלינץ' התקשורתי ורץ "להסניף" את קווי האורך של המגרש .
אגדת דשא נוספת שסגרה חשבון עם מבקריו ועל הדרך ניפחה את חשבון הבנק הוא כמובן יורגן קלינסמן הגרמני. החלוץ המחונן שהואשם על ידי התקשורת פעמים רבות בתיאטרליות יתר, אימץ לעצמו את חגיגת הצלילה המפורסמת. חגיגה שגם זיכתה אותו בחוזה שמן עם חברת הנעלה ששילמה ל"צוללן" הון תועפות כדי שיצטלם בפוזה המדוברת על ערימת נעליים.
 |
| יורגן קלינסמן בעוד צלילה שיגרתית |
|
| |
המרגשים: פשוט, הכי טוב
רגע לפני שנסיים את סריקת חגיגות השערים, הגענו לקטגוריה המרגשת ביותר. כפי שראינו בכתבה זאת. נדמה כי חגיגת כיבוש כיום היא דבר די מסובך בימינו: צריך לבצע תרגילים אוויריים מסובכים, לאמץ תנועה קבועה ומעניינת או לפתוח במופע סטרפטיז ססגוני. לעיתים אנו שוכחים שלפעמים החגיגה הפשוטה ביותר היא גם החגיגה הטובה ביותר.שלושה שחקנים שקטגוריה זאת נוצרה בדיוק עבורם הם הרנן קרספו ופיליפו אינזאגי שפרשו וכמובן דוד טרזגה שעדיין מככב במדיה של ניואלס אולד בויס הארגנטינית.
 |
| פיפו באקזסטזה אחרי שער |
|
| |
לא משנה אם הארגנטיני, האיטלקי או הצרפתי כבשו בגיל נוער או בגיל 35, במשחק מול הנוער או בגמר הצ'מפיונס ליג. תמיד, אבל תמיד אחרי הבקעת שער הם היו פורצים בריצת עמוק ובמבט של טירוף מחזירים אותנו לילדות, מזכירים לכולנו למה אנו כל כך אוהבים את משחק כדורגל.
 |
| כמה רגש בתמונה אחת. טרזגה בפוזה אופיינית |
|
| |