שגרירנו באסיה: הכירו את הלוחם איליה גראד

מדינת ישראל היא לא מהמדינות האהובות בעולם. להיפך. למעשה, בסקר השנתי של ה-BBC וורלד, נמצא שישראל היא אחת מארבע המדינות השנואות ביותר על הפלנטה (רק איראן, פקיסטן וצפון קוריאה שנואות יותר). בהחלט לא נתון מעודד. אי לכך, למדינת ישראל שגרירים רבים ברחבי העולם (לאו דווקא רשמיים) אשר מנסים לדבר בטובת המדינה ומנסים לגרום לקצת פחות אנשים להרגיש שנאה כלפינו.

התחום שאולי מייצא את השגרירים הלא רשמיים הרבים ביותר הוא תחום הספורט. מעל ל-30 כדורגלנים ישראלים משחקים בליגות השונות באירופה, יש לנו שני כדורסלנים ב-NBA, טניסאים בסבב העולמי, שחיינים, גולשים, שייטים, ספורטאים פראלימפיים ומה לא. כל אחד מהם למעשה, הוא שגריר של המדינה.

אז כמו שציינו, לישראל שגרירים רבים בחלקים גדולים על כדור הארץ שמגיעים מעולם הספורט. חלקם מוכרים יותר, חלקם מוכרים פחות. בחלקים מסוימים בכדור הארץ הייצוג גדול יותר (אירופה, ארצות הברית) ובחלק מהמקומות כמו אסיה או אפריקה הוא קטן יותר.

אך אין זה אומר ששגרירינו במקומות האלו חשובים פחות או לא מועילים. בשקט בשקט, בלי שאף אחד שם לב, ממש מתחת לאור הזרקורים, צמח אחד השגרירים הכי גדולים של ישראל ביבשת הגדולה ביותר בכדור הארץ, אסיה. איליה גראד שמו, וכן, גם הוא ספורטאי.

אתם בוודאי שואלים את עצמכם, איך יכול להיות שלא שמענו על "שגריר" כה גדול? ובטח ובטח שמדובר בספורטאי. איליה הוא לא כדורגלן, לא כדורסלן ולא טניסאי, ולכן זו בוודאי הסיבה שעדיין לא שמעתם עליו.

אז איך הכל התחיל?
איליה גראד בן ה-26 הוא לוחם העוסק באגרוף תאילנדי (נלחם במשקל של עד 72.5 ק"ג) מאז היה בן 16. הוא מתגורר בבירת תאילנד, בנגקוק, ונלחם למחייתו. אבל עוד לפני שנגיע להווה, צריך לחזור קצת אחורה ולהבין איך הכל התחיל.

אז ככה: גראד, שאגב מתנשא לגובה של 192 סנטימטרים, עלה מרוסיה לישראל כשהיה בן שלוש וחצי עם משפחתו. הם התמקמו בירושלים והחלו בניסיון הסתגלות במדינה. כמו רבים אחרים גם לאיליה לא היה קל להסתגל. “הייתי ילד אבוד ובעייתי", אמר גראד ל-ONE, “העיפו אותי משישה תיכונים בתור נער ולכן חיפשתי מסגרת. רציתי להתמיד במשהו. בתור נער, הייתי רב עם אנשים ברחובות ומשתתף בהרבה קטטות".

איליה גראד עם ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת

"אני זוכר שהייתי שותה ומסתובב הרבה בירושלים, עד שיום אחד הגעתי למכון לאגרוף תאילנדי. ברגע שנכנסתי, ידעתי שזה מה שאעשה בחיים. באמת, ביום הראשון שנכנסתי פנימה ידעתי שאהיה מתאגרף. האמת? אפשר להגיד שהגעתי לשם עם קצת ניסיון. למרות שהייתי בן 16, השתתפתי כבר בכמה קטטות והייתי די טוב בזה".

גראד אחרי שהפיל עוד יריב בנוק-אאוט

איליה החל להתאמן במכון של נשיא האיגוד ומאמן נבחרת ישראל, בני קוגן, מי שמשמש כמאמנו מאז היום הראשון בו נכנס למכון ועד לימים אלו. “התאמנתי מספר חודשים עד שקיבלתי הודעה שבקרוב אערוך את הקרב הראשון שלי. הדברים האלו לא קורים, זה מוקדם מדי. אבל אני הרגשתי מוכן".

הקרב הראשון: הנוק-אאוט המהיר בקריירה
את הקרב הראשון שערך, איליה לעולם לא ישכח. הוא התאמן לפני כן מספר חודשים בלבד ולא ידע למה לצפות. הוא אמנם הגיע עם ביטחון ואמונה, אך מעבר לכך, לא הרבה. “אני זוכר שנכנסתי לזירה ושהתחיל הקרב. היריב שלי רץ אליי ופשוט התנפל עליי, אז זזתי הצידה, שלחתי אגרוף שפגע לו בסנטר והוא פשוט נפל. לא הבנתי מה קרה. מסתבר שהכל ארך 12 שניות בלבד. עד היום, זה הנוק-אאוט המהיר בקריירה שלי ומאז ידעתי שאני במקום הנכון. זה היה סוג של סימן".

גראד. לא מצא את עצמו בתור נער

מאז הכל המשיך בצורה מושלמת. איליה זכה באליפות ישראל ארבע פעמים והפך לאחד הלוחמים המובילים בתחום האגרוף התאילנדי. אבל, גם הוא הבין שאם הוא רוצה לעסוק בספורט אותו הוא כל כך אוהב ולהתפרנס ממנו, ישראל היא לא המקום לכך. “היה לי קשה להתחרות בארץ כי אני טוב. אנשים פחדו להתחרות בי. הייתי מתאמן חודשיים, משקיע ונותן הכל, וכמה ימים לפני הקרב היו מודיעים לי שהיריב ביטל".

"אין בישראל כסף", מודה גראד, "שילמתי על תחרויות מהכסף שלי. לא היה לי כסף כדי להוציא רישיון נהיגה כי מימנתי את הכל. מי שמתעסק בענף הזה בארץ לא יכול לקבל מימון. התבאסתי בהתחלה, אבל לאחר מכן הבנתי שזה לא יעזור לי. אני מקבל תמיכה ממספר חברות שעוזרות לי כמו X-wear. היה קשה להסתדר ללא התמיכה הזו".

החיים החדשים בתאילנד
ואז הוא החליט שהוא יוצא לחו"ל: “הגעתי לתאילנד למספר תחרויות והלך לי די טוב. החלטתי שאני לא חוזר כי ידעתי שאם אחזור יהיה לי קשה למצוא יריב כי אף אחד לא מוכן היה להילחם בי. פשוט החלטתי שאני על הטיסה חזרה לא עולה ונשארתי שם לבד. קיבלתי מהמאמן שלי טלפון של בחור צרפתי-יהודי. הוא אמר לי להתקשר אליו ושהוא כבר יעזור לי למצוא מקום להתאמן ולחיות".

איליה גראד מוסיף עוד תואר לארון

ואז, כשהוא לבדו, כבן 20, יצא גראד לחפש את עצמו בתאילנד. הוא התקשר לאיש הקשר, שהכיר לו את מאמנו התאילנדי, גה (GE). ההתחלה לא הייתה קלה. השפה זרה, התרבות שונה ובכל זאת, מדובר היה בצעיר בן 20. אבל איליה לא ויתר. הוא התחיל מלמטה וטיפס לאט לאט.

אז איך הכל התחיל? “ההימורים בתאילנד חזקים מאוד. התאילנדים מארגנים קרבות גדולים ומסביב לזירה מלא באנשים. שיטת ההימורים שלהם שונה. מתחיל קרב ויש יחס שונה על כל מתאגרף. ההבדל הוא שבמהלך הקרב הם משנים את היחסים לפי היכולת של כל אחד מהמתאגרפים. אם מתאגרף אחד לא מפסיק לספוג מכות, היחס עליו יעלה משמעותית".

"המאמן שלי לקח אותי לאירוע כזה. הוא הסביר לי שבתחילת הקרב אני צריך להתאגרף בקצב איטי, בהלוך ראשון. שאני צריך לספוג קצת עד שהוא יסמן לי אחרת. לא הייתי מראה כלום עד שהיחס עליי היה עולה. הוא היה שם את הכסף ברגע הנכון, כשהיחס גבוה, מסמן לי להתעורר ואז פשוט הייתי מנצח. ככה הייתי מתפרנס בשנים הראשונות".

היריב האיראני ותוכנית הריאליטי במלזיה
מאז השתתף איליה בתחרויות רבות. רק לא מזמן הוא לקח חלק במשחקי הקרב העולמיים ברוסיה. הוא הביא כבוד רב למשלחת הישראלית כשזכה במדליית ארד. יכול להיות שקראתם על כך בתקשורת, אך לא בגלל שהוא זכה במדליה, אלא רק בגלל העובדה שלוחם איראני, שגם כן זכה בארד, סירב לעלות לפודיום ולחלוק עם מתאגרף ישראלי את הבמה.

"כמה שאנחנו אוהבים פוליטיקה בארץ", כתב איליה בדף הפייסבוק שלו לאחר שהאירוע פורסם בתקשורת, "אם האיראני לא היה מפספס את הטקס לא היה שום איזכור להישג הספורטיבי. מסכנים הספורטאים האיראניים. מערבים אותם בפוליטיקה בניגוד לרצונם. אחרי טקס המדליות הם באו אליי כדי להתנצל באופן אישי ולהסביר לי שזו מדיניות המשטר, ולא משהו אישי. יצאו גברים אחרי הכל, לא?”.

למרות הסיפור הפיקנטי, צריך להודות: ספורטאי איראני שמחרים ספורטאי ישראלי? נדוש, כבר התרגלנו. אבל מה תגידו על הסיפור הבא?

כמו שכבר צוין בהתחלה, איליה הוא אחד השגרירים הלא רשמיים הבכירים של ישראל באסיה. שמו הולך לפניו, הוא נלחם בקרבות רבים ביבשת וכן עובד בנוסף כדוגמן. בשל עלייתו בענף האגרוף התאילנדי, במלזיה, מדינה בה התחום אהוב במיוחד, הוחלט להזמין את איליה לקחת חלק בתוכנית ריאליטי, בה כולם לוחמי אגרוף תאילנדי, שמתחרים ביניהם בשיטת נוק-אאוט כדי להגיע לגמר.

גראד מתכונן לקרב

רק מה? במלזיה כנראה חשבו, שבגלל שאיליה נולד ברוסיה, הוא יכול לייצג אותה ולא את ישראל. למי שלא יודע, כמחצית מתושבי מלזיה הינם מוסלמים ובין המדינה לבין ישראל לא מתקיימים יחסים דיפלומטיים. בנוסף, לאזרחי ישראל אסור להיכנס למלזיה.

"ביקשו שאעלה להילחם עם דגל רוסיה, אבל לא הסכמתי"
נחזור לסיפורינו. התוכנית עליה סיפרנו לכם נקראת "דה צ'אלנג'ר – מואי תאי". לוקחים בה חלק 16 מתאגרפים מכל העולם שמנסים לזכות בתואר ובפרס הגדול. איליה הוא המתאגרף הראשון שנכנס למלזיה עם דרכון ישראלי. “הכניסו אותי מ'הדלת האחורית'”, הוא נזכר, “לא חתמו לי על הדרכון ועוכבתי בשדה במשך 25 שעות, אבל זה נרגע והגעתי לתחרות. אם היו מגלים שנכנסתי בקלות כזו, לא הייתי יכול לעזוב בשקט".

גראד מככב על הזמנה לאירוע אגרוף תאילנדי בבנגקוק

כשמארגני התחרות קלטו שבכלל מדובר בלוחם ישראלי, הם נבהלו. “ביקשו ממני שאעלה לקרבות עם דגל רוסיה. התוכנית הזו היא אחת המצליחות במדינה. הם לא רצו שמישהו יעלה עם דגל ישראל בפריים-טיים. אמרתי להם שאני לא מוכן. שאני לא רוסי, אני ישראלי. יום לפני הקרב אמרתי להם שאני לא נלחם אם אני לא עולה עם דגל ישראל ולא הייתה להם ברירה".

"אני זוכר את ערב הקרב. נכנסתי למתחם עטוף בדגל ישראל כשכל הקהל שרק לי, קרא לי 'בוז' וקילל אותי. זה דירבן אותי בטירוף, ממש התרגשתי. רציתי להוכיח לכולם. הפגישו אותי עם לוחם צרפתי מצוין, אחד הכוכבים הגדולים בתוכנית. כבר בסיבוב הראשון הכנסתי לו כמה מרפקים טובים במצח והוא נפתח. לאחר הקרב הוא הזדקק לתשעה תפרים. הקרב הלך להכרעת שופטים, בה הפסדתי. היו שלושה שופטים, אחד תאילנדי ושניים מלזים. התאילנדי נתן לי את הניצחון ואילו שני השופטים המקומיים לצרפתי. מעניין למה".

כיום חי איליה בבנגקוק. הוא מתאמן באופן יומיומי ופשוט חי חיים של ספורטאי. הוא מתגורר באסיה כבר חמש וחצי שנים ועד היום קטף תארים רבים, גם בתחרויות לחובבים (אלוף האזור הבאלטי ב-2007, מקום שלישי בעולם ב-2009 ואלוף אסיה ב-2010) וגם בתחרויות למקצוענים (WCK International Champion 2012, I-1 World Champion 2013, WMC World Champion 2013).

אחרי עשר שנים בתחום, גם הוריו למדו לקבל את העובדה שבנם מתגורר באסיה ונלחם למחייתו. “ההורים שלי תומכים", הודה איליה, “הם נורא בעד העובדה שאני מתעסק בספורט. בכלל, הם מאוד שמחים שמצאתי לי מסגרת".

גראד בפעולה: "זוכר איך כל הקהל היה נגדי"

ומה לגבי העתיד? “אני מקווה להישאר בתחום. כרגע אני רוצה להילחם עוד מספר שנים ואז אולי אפנה לקריירת אימון. הייתי נורא רוצה לעזור לילדים בעייתיים כמו שאני הייתי. לעזור להם למצוא כיוון, לאמן אותם ולתמוך בהם. אבל בינתיים אני חושב רק על הקרב הבא".