זה ייגמר בבכי. כולם יודעים ששיקאגו הרי לא תעבור את מיאמי והמשחק השלישי לפנות בוקר (104:94), רק חידד את ההבחנה הזו. אבל אל תפריעו לאמריקה להתרגש מהקבוצה של טום ת'יבודו, שמצליחה להתגבר על פציעות של חצי מהסגל שלה, כדי לתת פייט לאחת הקבוצות החזקות ביותר שנבנו אי פעם. למרות שהיו יכולים להוות שטיח בדרך של מיאמי לשלב הבא, הבולס, ללא שלושה שחקני חמישייה בדמות דריק רוז, לואול דנג וקירק היינריך, פשוט לא נכנעים.
איך זה עובד בלי כל השמות הנ"ל? זה די פשוט. שיקאגו יודעת שהיא הולכת להזיע בכל התקפה, עם סגל שהוא מוגבל, אבל בעיקר גם קצר כמו שמיכה של תינוק. אבל זה הקטע, אם היא כבר מזיעה, שיקגו גם תגרום ליריבה שלה להזיע בכל התקפה באותה מידה. הסדרה מול מיאמי היא כמו מפגש בלתי נמנע בין דוד לגוליית. ההיט ינצחו ואולי אפילו יביסו את הבולס, אבל את הזיעה שמשאירים השחקנים של טום ת'יבודו, לא תשכחו הרבה זמן. יואקים נואה, נייט רובינסון וכל החבר'ה פשוט לא מכירים את המושג התקפלות.
עזבו הכל, לבולס יש חבורה שתוכל להוות אלטרנטיבה להיט במזרח, אולי עוד יותר מהניקס. מדובר בחבורה לוחמת עם לב גדול, שמזכירה את בוסטון של העונה שעברה, רק עם רגליים יותר טריות ועם עתיד ורוד יותר שיתחיל ברגע שבו רוז יעשה את הצעד הראשון שלו על הפרקט. הפוטנציאל היה שם עוד לפני הפלייאוף, אבל את הניסיון שצברו שחקני הבולס העונה אי אפשר להשוות לשום דבר אחר. מרקו בלינלי התבגר, ג'ימי באטלר התגלה ועם חיזוק נכון פה ושם, אפשר להתחיל לחשוב על החזרת עטרה ליושנה.
מי מתגעגע לרוז?
לפני שמתחילים אני חייב להודות - אף פעם לא אהבתי את שיקאגו של מייקל ג'ורדן. הערכתי את החבורה ההיא מאוד, אבל בכל פעם שמג'יק מייק נגע בכדור, זה פשוט היה נראה לא פייר וקצת ריחמתי על היריבה. רציתי שמישהו ייתן פייט למייקל, אבל אי אפשר היה שלא להתרגש משש אליפויות שונות שכל אחת החביאה בתוכה סיפור אחר. שיקאגו הנוכחית לא מזכירה את זו של פעם, להוציא את הפרצוף המוכר של סקוטי פיפן בשורה הראשונה. אבל היא מרגשת. ועוד איך מרגשת.
 |
| שיקאגו הנוכחית לא מזכירה את זו של ג´ורדן (רויטרס) |
|
| |
נכון לעכשיו, מדובר בקבוצה בלי אף כוכב אמיתי. קרלוס בוזר אמור להיות כזה, אבל הוא לא. יואקים נואה מגדיר מחדש את המושג מלחמה בכל פעולה. לא ברור איך בן של כוכב טניס שגדל עם כפית של זהב בפה, עושה דברים שאי אפשר להגדיר אותם אחרת חוץ מווינריות. הבנאדם פשוט שונא להפסיד. ומה עם ג'ימי באטלר, שמקבל הכי הרבה דקות בבולס בפלייאוף הזה? לילד הזה אין פחד ומי יודע, אולי נבנה כאן שחקן משלים נהדר לרוז, לכשזה יחזור בסופו של דבר.
בכלל, התחושה בסדרה מול מיאמי, היא שאם לבולס היה עוד שחקן כזה שיכול לעשות את ההבדל, או אפילו סתם לשמש עוד גופה בסגל חבוט כל-כך, היא אולי הייתה יכולה לדגדג את הלברונס. אין ספק שדריק רוז הוא אחד כזה. על-פי הדיווחים בחודשים האחרונים, רוז קיבל אור ירוק לחזור להתאמן ובאופן כללי יכול גם לחזור לשחק, אבל הוא לא. דמיינו לכם את הקאמבק המופלא של גופיה מספר 1, אחרי שנה מחוץ למגרשים, דווקא בפלייאוף. דמיינו איך חזרתו מלהיבה את הקהל ומחזירה את שיקאגו לסדרה בדרך, אולי, לסיבוב הבא. אז למה בעצם זה לא קורה?
 |
| ככה נראה בחור שגדל עם כפית זהב בפה? מר ווינר, יואקים נואה (רויטרס) |
|
| |
עדיין אותו רוז?
אז למה באמת שלא יחזור? את השאלה הזו רוז נשאל לא פעם, כולל לפני הסדרה מול מיאמי. "אין תאריך יעד. זה לא עובר בראש כרגע", הוא הקפיד להזכיר שוב ושוב כשהוא לא אומר שיחזור, אבל גם לא ממש סוגר את הדלת בפני קאמבק אפשרי. "הוא לא רוצה לאכזב אף אחד. אנשים רוצים לראות אותו משחק והוא יודע את זה", טוען סם סמית', שכותב עבור האתר הרשמי של הבולס ומכיר מקרוב את חדר ההלבשה בשיקאגו. "אבל אני לא מבין למה בכלל מעלים את הסוגיה הזו כל הזמן".
"מעולם לא ראיתי דבר כזה. מלחיצים בחור שעבר שיקום מלא של הברך. בהתחלה בכלל דיברו על שנה וחצי החלמה ואני לא מבין למה שואלים אותו את השאלה הזו. זה ציד מכשפות. לואול דנג עבר פציעה דומה ב-2009 וחזר כמו שצריך כי נתנו לו זמן. בלייק גריפין החסיר עונה שלמה ואף אחד לא צייץ. גילברט ארינאס חזר מוקדם מדי וכיום הוא משחק בסין. אם דריק אומר שהוא לא מוכן עדיין, זה הכל. אסור לדחוף אתלט לשחק כשהוא לא מוכן. באימונים אין הרי את האינטנסיביות שיש במשחק עצמו, ובטח שבמשחק פלייאוף".
 |
| למה מלחיצים אותו? דריק רוז מתמתח (רויטרס) |
|
| |
סמית' צודק, אבל קשה שלא להתייחס למצב העדין בו שיקאגו נמצאת, בו היא משוועת לכל שחקן אפשרי שייתן מנוחה לאחרים. קשה גם שלא להתייחס לעובדה שרוז יכול להדליק אולם שלם גם אם יעלה לדקה אחת של כדורסל. קשה שלא להתייחס למעמד של רוז כאחד הכוכבים הגדולים שיש לליגה הזו להציע. כולם הרי פוחדים לחזור לשחק אחרי ניתוח כזה, אבל מבחינה פיזית אין מניעה מרוז לחזור לשחק, הכל בראש.
בתחנת רדיו מקומית שמו את הנושא בראש סדר היום בשבועות האחרונים, כשהם דוחפים לשובו של רוז. הטענה היא שהרי לא מעט שחקנים היו במצב דומה. כולם פחדו לחזור, אבל היו חייבים לעשות את זה מתישהו. את נואה הדיבורים האלה ממש מרגיזים. "זה קשה לשמוע את השאלות האלה שוב ושוב", טען הפורוורד של שיקאגו, כשהוא נרגש במיוחד בזמן שיצא להגנת חברו. "מצחיק לראות איך אנשים ממהרים לשפוט, במיוחד אחרי ניתוח ב-ACL. כל מי שלא היה במצב הזה, צריך לשתוק, זה כל כך לא פייר כלפיו וכלפי הקבוצה. מדובר באדם שנתן כל-כך הרבה למועדון וזה פשוט מטורף".
 |
| "מדובר באדם שנתן כל-כך הרבה למועדון" (רויטרס) |
|
| |
פרשן ESPN, קורט רמביס, הוא אחד שעבר הרבה פציעות בעצמו. "לדעתי הוא ייכנס מצוין לעניינים. הוא מכיר את השיטה, הוא מכיר את השחקנים, אבל זה לא בהכרח מספיק. השאלה היא כמה הוא יוכל להוסיף להם במצבו הנוכחי. הוא צריך לעלות על המגרש מבלי לחשוב על הפציעה. מצפה לו דרך ארוכה, לא מדובר בהתאוששות קלה וצריך להתחשב בזה. אסור להחזיר אותו ולסכן את העונה הבאה אם הוא עצמו לא בטוח שהוא מוכן".
השחקן הכי פחות מוערך בפלייאוף
6. נוריס קול - בזמן שלברון קלע באחוזים בינוניים, ווייד כמעט ולא לקח זריקות, מי שנטלו על עצמם אחריות בהיט, היו כריס בוש ונוריס קול. קול אולי השחקן הכי פחות מוכר בסגל הנוצץ מסאות' ביץ', אבל הוא בדיוק מה שקבוצה כזו צריכה. שחקן צעיר, רעב, לא אנוכי, לא פוחד מכלום, לומד מכולם ויודע גם לשחק כדורסל. קול הציל את מיאמי בכל פעם ששיקגו עשתה רעש וקלע 36 נקודות בשני המשחקים האחרונים, לעומת 34 לאורך כל הפלייאוף בשנה שעברה.
 |
| נוריס קול עם לברון ג´יימס. פותח את הרשימה (רויטרס) |
|
| |
5. מאנו ג'ינובילי - אחרי פציעות חוזרות ונשנות וכשהוא כבר בן 35 עם קרחת שתופסת יותר ויותר מקום בקרקפת, כבר חשבנו שהקריירה העשירה שעבר הארגנטיני, מהימים היפים ביורוליג בבולוניה ועד למדליית הזהב האולימפית ושלוש האליפויות עם סן אנטוניו, כבר הרבה מאחוריו. אבל מאנו עדיין כאן. "חשבתי להעביר אותו בטרייד", התבדח מאמנו גרג פופוביץ' אחרי שלשת הניצחון במשחק הראשון מול גולדן סטייט. הידית עדיין בוערת, כמו גם הלב הענק והרצון הבלתי נגמר לנצח. אין ספק, מאנו עדיין כאן.
4. פבלו פריג'יוני - בסיטואציה מסויימת, פריג'יוני, חברו של ג'ינובילי לנבחרת ארגנטינה ומי שזכור לאוהדי מכבי במדים של טאו, היה יכול להתחרות על תואר רוקי העונה. נדמה שבכל פעם שניו יורק מתחילה לאבד את הראש - כמו שקורה הרבה לקבוצה שיש בה את כרמלו אנתוני וג'יי אר סמית' - פריג'יוני נכנס ועושה קצת סדר בעניינים. או אם תרצו, מכניס קצת מוח להתקפת ה'ראש בקיר' שהניקס מציגים לעתים קרובות מדי.
 |
| נייט דה גרייט. על כל ס"מ שחסר לו, הוא מפצה עם לב ענק (רויטרס) |
|
| |
3. ג'ורג' היל - כולם מדברים על פול ג'ורג' באינדיאנה, חלקם גם מהללים את רוי היברט, אבל ג'ורג' היל נותן את האקס פקטור שהופך את הפייסרס לאחת הקבוצות הכי חזקות במזרח. פשוט תענוג לראות אותו משחק.
2. נייט רובינסון - כל אחד בשיקגו יכול להיכנס לסעיף הזה, אבל רובינסון אפילו לא היה אמור לקבל דקות העונה והנה תראו אותו היום. נייט הפך לאחד מהשחקנים האהובים ביותר על-ידי כל חובב ספורט באשר הוא, בעיקר בזכות המשחק הפסיכי ההוא מול ברוקלין. אחד שהתחיל דווקא בפוטבול ואולי בגלל זה, נייט משחק ללא פחד וברגע קסום אחד אפילו חסם את לברון ג'יימס. על כל סנטימטר שחסר לו, הוא מפצה עם לב ענק. אחד שלוקח אחריות בקבוצה שבה כבר לא נשארו שחקנים אחרים שיעשו את זה. נייט דה גרייט התגבר על הדחיות המרגיזות שחווה בניו יורק ובוסטון, כדי לנסות ולעשות את הבלתי ייאמן מול אחת הקבוצות הטובות בהיסטוריה. וזה כבר מעורר הערכה.
 |
| ובמקום הראשון, קבלו את: מייק קונלי (רויטרס) |
|
| |
1. מייק קונלי - ממפיס היא זאק רנדולף ומארק גאסול, נכון? נהההההההה. ממפיס היא מייק קונלי. אחד הרכזים הטובים בליגה, שפשוט לא זוכה להערכה ראויה. תחשבו על כל מדד שהוא, שכל פוינט גארד חייב שיהיה לו ותראו שקונלי מחזיק בו. לא סתם קבע חברו לקבוצה, טוני אלן, כי "קונלי הוא הסיפור עכשיו. תאהבו את זה או לא - מייק הוא אחד מחמשת הגארדים הטובים בליגה". יש בו קצת מדרון וויליאמס וקצת מכריס פול, רק עם ווינריות.