רוק סיטי: הדרבי של מנצ'סטר לא ייגמר על הדשא

הדרבי של מנצ'סטר הוא לא עוד דרבי. כשמנצ'סטר יונייטד ומנצ'סטר סיטי יעלו לדשא של האתיחאד ב-15:30, עם היסטוריה של 131 שנה, קשה להגיד שזה עוד משחק. למרות שאף דרבי הוא לא סתם עוד משחק, הדרבי של העיר מנצ'סטר הוא לרוב מלחמה תרבותית לא פחות מאשר ספורטיבית.

באנגליה, בניגוד להרבה מקומות אחרים, וממש כמו עיתונאי ספורט, כל מוזיקאי הוא בבסיס שלו ספורטאי כושל. חשוב לציין את זה. במדינה שנעה על ציר הכדורגל-מוזיקה-בירה, אין ספק שאצל רוב האנשים השאיפה להיות ג'ורג'י בסט קודמת לרצון להיות פרדי מרקורי.

כי אם האנגלים היו יודעים לשחק כדורגל כמו ברזילאים, סביר להניח שלא היינו רואים אפילו להקה אחת יוצאת מהעיר הכל כך מפורסמת הזו, מנצ'סטר. אואזיס, ג'וי דיוויז'ן, THE VERVE והסמית'ס הן רק חלק מהלהקות המפורסמות שגדלו באותה עיר בה הפכו דייויד בקהאם וכריסטיאנו רונאלדו למפורסמים.

אלא שהמזל הוא, שהאנגלים בבסיס שלהם לא יודעים לשחק כדורגל, לפחות לא כמו הברזילאים, או הארגנטינאים, או הספרדים. ככה יצא שנואל גלאגר וליאם גלאגר, האחים הידועים יותר בתור "אואזיס", הם שני אוהדי סיטי שרופים ותו לא.

באלוטלי חוגג. האחים גלאגר מקווים שיחגוג גם היום (רויטרס)

שרופים ברמה כזו של מנויים למשחקים, ואת הקליפ של נואל גלאגר צופה בסיטי לוקחת אליפות בשנה שעברה מומלץ לכם לראות ביו טיוב. אבל למזלנו כישרון בכדורגל אין להם, ולכן זכינו גם למוזיקה משובחת ממש כמו הכדורגל.

אין ספק שהאחים גלאגר, בדיוק כמו פיט דוהרטי (הסולן של THE LIBERTINES) היו מעדיפים להיות חלוצי פרמייר ליג בינוניים על פני להקות מצוינות. התפנית בדרך כלל מגיעה באיזור גיל 14, בו הם מבינים שכבר לא יהיו גארי ליניקר, ומתנחמים בגיטרה אקוסטית חבוטה על פני הכדור העגול.

וינסנט קומפאני ונואל גלאגר מדגמנים את המדים החדשים של הסיטי

רק לפני קצת פחות מחודשיים, התפרע האח הצעיר מבין השניים, ליאם, ב-3:2 מול ריאל מדריד בסנטיאגו ברנבאו בליגת האלופות. לא ברור למה, אבל המיליונר האנגלי התיישב דווקא בין אוהדי הבלאנקוס ביציע.

בהתחלה הוא חגג בהפגנתיות את היתרון של אדין דזקו. לאחר מכן הגיע השיוויון של מרסלו, והאיש שטען פעם: "משמעת? אני אפילו לא יודע מה המשמעות של זה" קיבל עצבים ועזב את האצטדיון כשהוא מלווה בשוטרים שלא ראו בחן את התפרעותו ביציע. במשחק ליגה אחר של הסיטי שראה בפאב הוא ציין: "מזל שניצחנו, כי היינו מפרקים את המקום לגורמים אם זה לא היה קורה".

ליאם גלאגר מתפרע ביציעי הסנטיאגו ברנבאו

נואל לעומת זאת, לא אוהב בלשון המעטה את גארי נוויל. מגן יונייטד מפרשן עבור סקיי את הפרמייר ליג, ואף גידל שפם. האח הגדול לבית גלאגר לא אהב זאת: "אני אגיע אליו הביתה, אקשור אותו לכיסא, אכריח אותו להאזין לתקליט שלם של סימפלי רד, ואתלוש לו את השפם שערה שערה, ראה הוזהרת".

גם לשדים האדומים יש אוהדים שהם זמרים מפורסמים. או כמו במקרה הבא, רק מפורסמים, בלי הזמרים. אנחנו מדברים על ג'סטין טימברלייק, שמתברר שהוא אוהד מושבע של היונייטד. "אני מאוד אוהב את רונאלדו", חשף פעם טימברלייק, "גם את רוני אני נורא אוהב".  

לכן כששחקני שתי הקבוצות יעלו על הדשא באתיחאד, הם לא יבינו כמה משמעות יש למשחק, שכנראה לא יקבע את גורל האליפות בשלב כה מוקדם של העונה. בשנה שעברה התכולים ניצחו פעמיים, 1:6 מפורסם ו-0:1 קטן שבסופו של דבר קבעו את גורל האליפות שנלקחה בזכות יתרון שערים.

טבס חוגג 100 שערים. הוא דווקא מבין את המשמעות (GettyImages)

גיגס כמשל
בעוד האחים גלאגר הסתפקו בקריירה מוזיקלית ענפה, בחור אחד שדווקא קיבל את הכישרון להיות שחקן מצוין, הוא ראיין גיגס. הקשר הוולשי הוא דוגמה טובה לאחד ההבדלים בין המועדונים. בעוד ביונייטד בונים רבות על מחלקת הנוער, על אף שהתוצר שלה הולך ומלדלדל בשנים האחרונות, אצל הסיטי בנויים כמעט אך ורק על רכש.

גיגס מספר: "זו הייתה יום ההולדת ה-14 שלי, ישבתי בבית כשפתאום הייתה דפיקה בדלת. יש אנשים שמחכים לסנטה קלאוס, אני בסה"כ קיוויתי להגיע לקבוצה שתמיד אהדתי, מנצ'סטר יונייטד, ככה שכאשר אמא שלי פתחה את הדלת ואלכס פרגוסון עמד בכניסה, ידעתי שאת המתנה שלי כבר קיבלתי".

גיגס עם ואן פרסי. פרגוסון רדף אחריו (רויטרס)

גיגס, השחקן המעוטר ביותר בתולדות הפרמייר ליג, הוותיק ביותר, בעל הזיפים שגדלים בקצב הכי מהיר, ובתחילת דרכו גם הכי מהיר באופן כללי, לא חלם על קריירה מוזיקלית אמנם, אבל התחיל דווקא אצל היריבה. הקיצוני הוולשי בכלל שיחק במנצ'סטר סיטי במשך שנתיים, טרם הביקור של סר אלכס, אבל כבר אז הוא ידע טוב מאוד איפה הוא רוצה להיות, והוא תמיד היה אוהד מנצ'סטר יונייטד.

גיגס הוא גם עוד דוגמה לעיר שנחלקת לשניים. לדרבי היסטוריה ארוכה במיוחד, כאשר זה הקרוב יהיה ה-163 במספר, כשיונייטד מוליכה עם 68 ניצחונות, לסיטי 46 ניצחונות ו-50 משחקים הסתיימו בתיקו. הניצחון הכי גדול של הסיטי היה ה-1:6 המפורסם בשנה שעברה, תוצאה שכבר הושגה ב-1926. יונייטד השיגה 1:7 ב-1941, וגם עשתה את זה במגרש של הסיטי, מיין רואד, אחרי שאולד טראפורד הופצץ בזמן המלחמה.

גם חלוץ יונייטד בעבר והמאמן המעוטר של מולדה בהווה, אולה גונאר סולשיאר, מנסה להסביר בצורה לא הכי אובייקטיבית: "יונייטד היא כמו האח הגדול, והאח הקטן תמיד בא ומנסה להציק למרות שהוא לעולם לא יוכל להיות יותר גדול. תחילת השנה לא הייתה מבריקה, אבל היתרון של יונייטד הוא שהיא תמיד משתפרת תוך כדי העונה".

דזקו ולסקוט חוגגים. ה-1:6 יחזור על עצמו? (רויטרס)

איך אנחנו מגיעים לדרבי הזה?
שתי הקבוצות מגיעות לדרבי הזה, כאשר בשום דרבי בעבר לא נראה היה שהשליטה שלהן בפרמייר ליג כל כך גדולה. יונייטד מוליכה את הטבלה עם 36 נקודות, שלוש יותר מהסיטי. מאידך, הסיטיזנס עוד לא הפסידו העונה, בעוד השדים האדומים ירדו מנוצחים כבר שלוש פעמים.

למרות זאת, שתיהן מגיעות למשחק כשהן רחוקות מכושר שיא. ההתקפה של הסיטיזנס לא פוגעת, כאשר סתם לשם השוואה, במחזור המקביל אשתקד הם עמדו על 48 שערים, וכעת הם עם 28 שערים בלבד, כמעט חצי מהתפוקה. יונייטד לעומת זאת ספגה רק 14 שערים בשלב הדומה בעונה שעברה והעונה כבר על 21. שישה מהם אגב היו בהפסד המפורסם לסיטי.

אם יש מישהו אחד שאחראי לכך שיונייטד מוליכה את הפרמייר ליג, הרי שמדובר באלכס פרגוסון. האמת, כשחושבים על זה יש עוד אחראי – ארסן ונגר כמובן, גם על כך שהסכים לתת לרובין ואן פרסי לעזוב את ארסנל ולפרוח ביריבה המרה, וגם על כך שהוא ממשיך להתעקש לא לקנות לארסנל שחקנים ראויים ובכלל לא פקטור במאבק האליפות.

אלכס פרגוסון. קיבל פסל בצדק (רויטרס)

פרגוסון כבר מזמן חורג מתחומי אימון הכדורגל, יש שיטענו שהוא בכלל באגף הקוסמות. ליונייטד הגנה מצחיקה, ולראיה שלושה גולים שהספיקה לספוג במחצית אחת מרדינג, קבוצה שהבקיעה 16 גולים ב-13 המחזורים האחרים שלה.

ריו פרדיננד הוא דוגמא טובה. מדובר בבחור מצחיק - יש לו אפליקציה משלו לסמארט פון, הוא מצייץ באופן קבוע, הייתה לו אפילו תוכנית מתיחות בה הוא הוריד לוויין רוני ולדייויד בקהאם, כמו גם לרבים אחרים, כמה שנים טובות מהחיים. אבל ריו, כמו שאוהבים לצעוק את שמו אוהדי יונייטד, כבר הרבה אחרי השיא.

הבעיה היא שהוא איבד מרבית מהמהירות שלו, ובליגה מהירה כמו הפרמייר ליג, לבלם קשה לתפקד ככה. בניגוד לפאולו מלדיני האגדי למשל, בלם יונייטד נסמך בעיקר על פיזיות ומהירות.

ריו פרדיננד ופטריס אברה מאוכזבים. הרבה אחרי השיא (GettyImages)

מלדיני שיחק כדורגל אחרי גיל 40, ואם הברכיים היו מאפשרות לו, היה משחק גם עד גיל 60. הפנומן האיטלקי היה פשוט גאון כדורגל, וכמו בלמים אחרים, רק ברמה הרבה יותר גבוהה מהם, נסמך בעיקר על חוכמת משחק, מיקום וניסיון כדי להתמודד מול חלוצים מהירים ממנו בהרבה ללא כל קושי.

פרדיננד כאמור הוא לא כזה, וגם האנשים שמסביבו לא עוזרים לו. איבוד המהירות, תוצאה של גובהו (1.89 מ'), גילו (34) ובעיות גב לא מעטות, פגע קשות ביכולת ההגנה שלו. ג'וני אוואנס הוא בלם טוב, אבל לא מתאים לרמות הגבוהות ביותר, ובעיקר משמש בתפקיד שסר אלכס הכי אוהב – סותם חורים.

פרגוסון לא יודה בזה, אבל בנשמה שלו הוא בכלל שיפוצניק. פיל ג'ונס, אנטוניו ולנסיה, אנדרסון, מייקל קאריק, וויין רוני, כריס סמולינג, פרגוסון אוהב את השחקנים שלו רק אם הם יכולים לשחק ביותר מתפקיד אחד.

אלכס פרגוסון. אוהב שחקנים שיכולים לשחק במספר עמדות (GettyImages)

הבעיה שברובם הם שחקנים משלימים, שכל קבוצה צריכה אומנם, אבל ביונייטד נמצאים בשפע. פטריס אברה הוא ממש לא שחקן משלים, אבל נמצא גם הוא אחרי השיא. הוא שווה גול במשחק, רק ליריבה, וכבר לא תומך בהתקפה כמו בעבר. רפאל דווקא התקפי מאוד, ממש בסגנון אביגדור ליברמן, אבל ההגנה אצלו לא קיימת.

אז כשחוליית ההגנה שלך מורכבת מהארבעה הללו, אתה בצרות. לכן אין פלא שלפני קצת יותר משנה זה נגמר ב-6:1 ועוד באולד טראפורד. נמניה וידיץ' עדיין מצוין, אבל מרבה להיפצע. כשהוא לא משחק יונייטד סופגת הרבה יותר משאר כשהוא על הדשא, ואת איבוד האליפות רבים מייחסים לחסרונו.

גם קשר אחורי אחד טוב אין ליונייטד. מייקל קאריק הטוב אך האפור, אנדרסון הלא יציב, טום קלברלי הצעיר, סקולס קשישא, ראיין גיגס לעתים, פיל ג'ונס שגם כן נוטה להיפצע, אין קשר אחד שאפשר באמת לסמוך עליו. כמובן שעל כל זה מחפה ההתקפה, אבל זו לא באמת שיטה. מעולם השדים האדומים לא היו תלויים יותר בחלק ההתקפי שלהם, לא שיטה שבטווח הארוך היא ערובה לתוצאות.

רוני ו-ואן פרסי. יונייטד תלויה בהם יותר מאי פעם (רויטרס)

מנצ'יני דווקא רגוע
עד כמה שזה יכול להישמע מצחיק, דווקא בצד השני של העיר נדמה שהעסק הרבה יותר יציב. מצחיק, כי הכסא של מנצ'יני יציב בערך כמו הסכם הפסקת האש עם החמאס, ועדיין. העובדה שהשייחים שעומדים מאחורי המועדון היו מעדיפים לראות את ז'וזה מוריניו מגיע, או פפ גוארדיולה, לא ממש מפריעה לאיטלקי.

א', כי "האחד והיחיד" כבר החליף את מנצ'יני באינטר, ולפחות לא יהיה צורך בחפיפה. ב', כי סיטי אומנם נתנה קמפיין אירופי די עלוב, אבל לפחות בליגה אין ספק שזה ישחק לטובתה. אחרי שסיים את חובותיו באירופה, המנג'ר האיטלקי יוכל להתרכז בליגה נטו, ולא ייאלץ לראות את שחקניו שוחקים עצמם למוות.

מנצ´יני ומוריניו. העננה לא מפריעה לאיטלקי (רויטרס)

בניגוד ליונייטד, לתכולים יש הגנה יציבה מאוד. ג'ולאון לסקוט ו-וינסנט קומפאני, הבלם הטוב בעולם לדעת מנצ'יני, מהווים חוליית הגנה מצוינת. לראיה – סיטי ספגה 11 שערים בלבד ב-15 משחקי ליגה, 10 פחות מיונייטד. גם פאבלו זבאלטה משלים חוליית הגנה הגנתית בעיקר, בניגוד ליונייטד.

גם בשער לסיטי יש הרבה יותר יציבות. אנדראס לינדגראד ניסה את מזלו בין הקורות של יונייטד וזה נראה רע מאוד. הבעיה היא שגם דוד דה חאה מתקשה לתת יותר מדי ביטחון להגנה, ובצד משחקים טובים, יכול לעשות טעויות מביכות. ג'ו הארט, על אף שגם הוא לא בדיוק אדווין ואן דר סאר בעצמו, הרבה יותר יציב.

הארט. נותן ביטחון להגנה (רויטרס)

חוליית הקישור של סיטי מורכבת מגארת' בארי, לא גאון כדורגל אבל קשר מצוין ובעיקר יציב, ויאיא טורה המצוין. בהתקפה לא חסר כלים, ממש כמו ביונייטד. דוד סילבה יקווה להיות כשיר, וגם בלעדיו יש את סרחיו אגוארו, קרלוס טבס, סמיר נאסרי, מריו באלוטלי ואדין דזקו. מספיק לא?

ומה יקרה במשחק עצמו
עוד דוגמא טובה לשוני בין המועדונים הוא דרך ההכנה למשחק. בעוד שחקני יונייטד התבצרו במלון במרכז העיר ערב המשחק, שחקני הסיטי הלכו לערב הגמר של האקס פאקטור (מעין כוכב נולד הבריטי), כדי להפיג את המתח. למנצ'יני זה לא מפריע, אבל בעוד יומיים כשהוא יגלה מה באלוטלי עשה אחרי זה, הוא יקבל חום.

אצל הסקוטי הוותיק אין דברים כאלה. על אף חיבתו להימורים ולסוסים, המשמעת אצלו קודמת להכול. את יאפ סתאם הוא העיף בגלל קשקושים מיותרים בביוגרפיה, ואף הודה שזו הייתה הטעות הכי גדולה בקריירה שלו.

מנצ´יני ובאלוטלי. איך זה ייגמר הפעם? (GettyImages)

כך או כך, כשהמשחק ייצא לדרך, כל ההיסטוריה כבר לא תשחק תפקיד. זה יהיה ברגליים של 22 השחקנים על כר הדשא, שינסו להוכיח שוב מי שולט בעיר הזו. שירים בטוח ייכתבו על זה.