גרשוני ספורטאי השנה, ההפתעה של ק"ש וזאבי

שנת תשע"ב הייתה שנה ספורטיבית שלא נשכח. שלל אירועים טובים יותר ופחות פקדו את הספורט הישראלי שהוכיח שוב כי הוא אולי לא ברמה הכי גבוהה בעולם, אבל מבחינת העניין - אין שני לו עבורינו.

היכנסו לבחור את נבחרי השנה הבאה

בשנה שבה הייתה האולימפיאדה, לונדון 2012, לא קשה למצוא אירועים מרגשים. הספורטאים שלנו יצאו לאירוע הספורטיבי עם ציפיות גדולות, אך בסופו של דבר גרמו לנו לא אחת לשברון לב. למרות זאת, קיבלנו את הפיצוי במשחקים הפראלימפיים, וכך או כך, היו אין ספור רגעים דרמטיים השנה.

ספורטאי השנה: נועם גרשוני
יש אנשים שפשוט נועדו לגדולה. יש כאלו שבכל מה שלא תיגע ידם הם יצליחו. נועם גרשוני הוא אחד כזה. טייס המסוקים שנפצע במלחמת לבנון השנייה הוכיח שוב שאין גבול לרצון וליכולת האנושית. הוא התגבר על אין ספור מכשולים, ביניהם המוות שארב לו לא מעט מעבר לפינה, ויצא כרגיל עם ידיו מונפות בתנועת ניצחון.

גרשוני הביא לישראל את מדליית הזהב הראשונה שלה במשחקים הפראלימפיים בלונדון לאחר שניצח בגמר טורניר הטניס על כסאות גלגלים (קוואד) את המדורג 1 בעולם, דייויד וגנר האמריקאי, 3:6 ו-1:6 בתוך 56 דקות בלבד.

בתוך זמן קצר מאוד הפך גרשוני לאחד השחקנין המובילים בעולם, וגרם לכולנו להזיל דמעה בלונדון. אם יש סיפור מרגש השנה שגרם לכולנו להחמיץ פעימה, גרשוני הוא ללא ספק הסיפור.

נועם גרשוני ומדליית הזהב. גרם לנו להזיל דמעה (GettyImages)

הרגע ששבר את הלב: אריק זאבי
מה לא נאמר על אריק זאבי. מגדולי הספורטאים האולימפיים של ישראל בכל הזמנים, אם לא הגדול שבהם. בגיל 35 קיווה זאבי לסיים את הפרק האולימפי שלו בצורה טובה ואולי אפילו עם מדליה. הוא הגיע לאולימפיאדה הרביעית שלו (סידני, אתונה, בייג'ין ולונדון) אחרי שזכה באליפות אירופה בפעם הרביעית בקריירה, הישג שיא.

אלא שלגרמני דימיטרי פיטרס היו תוכניות אחרות. 43 שניות לקח לג'ודוקא לנעול בבריח את זאבי ולהשאיר מיליוני ישראלים המומים. אריק ירד נבוך מהמזרון והתראיין כשהוא ממרר בבכי ומתקשה לעכל את הבשורה. למרות ההפסד הצורב, עבורנו הוא יישאר תמיד הג'ודוקא החסון שידע להתגבר על כל המכשולים ואלוף אמיתי.

אריק זאבי. הסוף היה מהיר מהצפוי, תמיד יישאר אלוף עבורנו (לירון לוי)

הריב הגדול:  אלי טביב והאוהדים
כשאלי טביב הגיע להפועל ת"א והביא איתו את הנדוניה מהפועל כפ"ס (ידין, לוז, דה סילבה ויבואה) הכול נראה מצוין. הבסיס הזה היה זה שהתחיל את דור הזהב של הפועל, עם אותה אליפות דרמטית וההעפלה לליגת האלופות. אלא שמהר מאוד החלום הפך לסיוט.

אלי טביב. החלום הפך לסיוט (עמית מצפה)

אוהדי הפועל לא אהבו את דרך התנהלותו של הבעלים והחלו במחאה, והוא בתגובה בחר להתנגח בהם, מה שיצר למעשה קבוצה לא מתפקדת. בשיאו של העימות הקימו האוהדים עמותה שתגייס כספים, גם חיים רמון התגייס ורכש את הקבוצה בחזרה לידיים אדומות. אוהדי הפועל כמובן רואים את עצמם מנצחים, והתוצאה הייתה חיובית מבחינתם, אבל זו הייתה עוד סאגה שהכדורגל הישראלי יעדיף לשכוח.

"לא רוצים טביב בהפועל". ואז הגיע חיים רמון (שי לוי)

הרגע שחימם את הלב: קרית שמונה זוכה באליפות
אומרים שחלומות מתגשמים. גם איזי שירצקי חשב ככה וכאשר קנה את עירוני ק"ש הוא חשב הכי גבוה שיש. אליפויות, ליגת אלופות, ומה לא. בתחילת עונת 2011/2012 כשאיזי האמין שהשנה הצלחת יכולה להגיע לצפון הסתכלו עליו כעל משוגע. אבל מסתבר, שוב, שאין דבר העומד בפני הרצון.

רן בן שמעון בנה סגל מלוכד ללא כוכבים גדולים, ולאט לאט התחילה ק"ש להוכיח שזה אכן יכול לקרות. קבוצה קטנה, גם תקציב לא גדול, ובלי אלפי אוהדים בכל משחק, אבל אלופה. חלומות אכן מתגשמים, ועם קצת אמונה, הכול אפשרי בחיים. מעולם לא היו אוהדי הגדולות כל כך מאוחדים בשמחה עבור הקבוצה הקטנה מהצפון, שחגגה תואר היסטורי.

שחקני עירוני ק"ש מניפים את הצלחת. שירצקי תמיד האמין (משה חרמון)

שגריר השנה: ביברס נאתכו
כשביברס נתאכו עזב את הפועל ת"א על מנת לשחק ברובין קאזאן הרוסית במרץ 2010 היו לא מעט אנשים שהרימו גבה. אמרו שהליגה הרוסית פיזית מדי עבורו, שהקור יהיה קשה מדי, שהמנטליות הישראלית תשבור אותו. אלא ששנתיים אחרי אפשר להגיד בפה מלא שהוא הצליח מעבר לכל ציפייה.

נאתכו הפך לבאנקר בהרכב של קורבאן ברדייב, לבועט הפנדלים והבעיטות החופשיות, ולאחד הקשרים המוערכים ואולי אפילו הזר הטוב ביותר בליגה הרוסית. על הדרך הוא גם הפך לבאנקר בהרכב של אלי גוטמן בנבחרת, והעונה כבר הבקיע שישה שערי ליגה בשמונה משחקים. בזמן שרוב השגרירים שלנו מחממים ספסלים, טוב לדעת שיש לפחות אחד שמשאיר את חותמו על הכדורגל האירופי.

ביברס נאתכו חוגג. השגריר מספר 1

רגע השפל: הקטטה בין הפועל חיפה למכבי פ"ת
הכדורגל הישראלי יורד ברמתו מדי עונה. קשה להגיד את זה, אבל זה נכון. בצל הרבה משחקים של 0:0 ובריחת השחקנים לאירופה, לפחות בסעיף ההתנהגות קיווינו לשמור על ציון גבוה. אלא שאז הגיע המחזור ה-32 ואיתו המהומה במושבה שהחזירה אותנו עשרות שנים אחורה.

שחקנים הלכו מכות על המגרש, עלי חטיב ספג נגיחה מעובד מכבי פ"ת, עמי גניש, ואיבד את ההכרה וטופל במשך עשרים דקות על ידי אנשי מגן דוד אדום עד שפונה לביה"ח לקבלת טיפול. נדמה היה שאי אפשר להגיע נמוך יותר. מאותה נקודה עצרו כולם לעשות חושבים, אלא שלא הרבה לאחר מכן גם בני לוד והפועל ר"ג הצטרפו לחגיגה. לא סיום עונה שרנצה לזכור.

עלי חטיב על הדשא. עוד רגע שפל לכדורגל הישראלי (משה חרמון)

יציאת השנה: אבי לוזון -  אני לא סופר אתכם
בדיוק שחשבנו שאי אפשר לרדת נמוך יותר, הגיע יו"ר ההתאחדות, אבי לוזון, והראה לנו שזה דווקא אפשרי. מכבי פתח תקווה נפרדה מליגת העל לאחר 20 שנה. אבל מה שהכדורגל הישראלי יזכור מאותו ערב הזה הוא את ההתקפה חסרת התקדים של יו"ר ההתאחדות לעבר כל עבר.

לוזון התלונן על ירידת קבוצתו, ואז התפנה לפינאלה, רגע לפני שאיציק לוזון הרגיע אותו: "לא יכול להיות שמגישים ערעור בגלל שבני לוד הלכה מכות עם הפועל ר"ג. עשו הכל, אבל יאללה תיהנו מזה. שיהיה להם לבריאות. כולם שונאים כוח. כולם שונאים את זה שיש מישהו שלא סופר אף אחד. שונאים אותי כי אני לא סופר אף אחד. אני לא סופר את התקשורת. את מי אני לא סופר? את התקשורת! שיהיה לכולם שבוע טוב ושנה טובה".

אבי לוזון. לא סופר אף אחד (שי לוי)