פורש כמו חמור: סיפור נפילתו של אריאל אורטגה

אריאל אורטגה היה הראשון מיני רבים שקיבל את הכינוי "דייגו הבא". למען האמת, אם בוחנים את רמת הכישרון הטמונה ברגליו של החמורון הקטן, הוא בהחלט יכל להיות אחד השחקנים הגדולים ביותר שידע אי פעם עולם הכדורגל. לצערו ולצערנו, האינדיאני שגדל במדבריות חוחוי ייזכר תמיד בגלל הפוטנציאל המבוזבז ולא בזכות ניצוצות הגאונות.

סיפורו של "אל בוריטו" (החמורון) החל הרחק הרחק מאור הזרקורים אי שם בעיירה הנידחת לדסמה הממוקמת דרומית למדבריות של פרובינציית חוחוי, סמוך לגבול המשותף של ארגנטינה עם צ'ילה ובוליביה. כמו רוב תושבי לדסמה, גם משפחתו של אורטגה היא נצר לשבט קצ'ואה האינדיאני שהתמקם באזור שבוודאי יזכיר לכולנו סרטי מערבונים ישנים. למקרה ותהיתם מהיכן הקשר המוכשר קיבל את הכינוי הדי מעליב, ישנם מספר הסברים שכל אחד נשמע יותר הזוי מהשני.

ישנם כאלו הטוענים שאורטגיטו קיבל את השם בגלל פניו הארוכות שמשום מה מזכירות לארגנטינאים חמור. חבריו לחדרי ההלבשה יעידו כי הכינו הודבק לו בעקבות "רגלו השלישית" אך ההסבר ההגיוני ביותר הגיע כמחווה לאביו, כדורגלן עבר שהיה משחק בסגנון רוץ ובעט ולשם כך קיבל את הכינוי "אל בורו" (החמור).

כבר בגיל צעיר "אל בורו" זיהה את הכישרון העצום שמתרוצץ לו בבית ושלח אותו לעיר הבירה הנוצצת, בואנוס איירס לקבוצת הפאר של ריבר פלייט. בגיל 17 נכנס אורטגה להרכבם של המיליונרים וביחד עם אנצו פרנצ'סקולי והרנן קרספו יצר את משולש הזהב שסיפק ליושבי המונומנטל את גביע הליברטדורס ועוד 3 אליפויות.

כדרכו של כל כדורגלן צעיר ומצליח בארגנטינה, גם הקשר ההתקפי הנפלא יצא לאירופה כשהתחנה הראשונה במסעו הייתה ולנסיה הספרדית. למרות לא מעט מבצעים עוצרי נשימה, האופי הבעייתי והטמפרמנט החם הביאו למכירתו לסמפדוריה לאחר עונה אחת בלבד. גם בקבוצה מגנואה החמורון לא הצליח לשרוד יותר מעונה אחת והתחנה הבאה במדינת המגף היתה פארמה. בוודאי לא תופתעו לשמוע שגם שם סיפור האהבה הסתיים אחרי פחות משנה.

אורטגה בפארמה (GettyImages)

לאחר הקדנציה האירופאית הכושלת, הבן האובד החליט לחזור לארגנטינה ושוב הציג את היכולת האדירה שגרפה אליפות נוספת לרשימת התארים של קבוצת נעוריו, ריבר פלייט. לא חלף הרבה זמן עד שאורטגה שוב חזר על הטעות האיומה וחזר לאירופה, הפעם לפנרבחצ'ה הטורקית וחתם עימה על חוזה ל-4 שנים תמורת סכום עתק של 9 מיליון דולר. גם בפנר סיפור האהבה הסתיים מהר מהמתוכנן כש"אל בוריטו" סירב לחזור מחופשת מולדת, סירוב שעלה לו בקנס של 11 מיליון דולר (!) והשעיה של 4 חודשים מהמגרשים.

באתי לעזרת חבר
השעיה זאת הייתה אחת מנקודות השפל בקריירה המבוזבזת של אורטגה, משחקן מוכשר שכל קבוצה חושקת, הפך החמורון לשחקן מצורע שכמעט כל מועדון מפחד להחתים בגלל אופיו הבעייתי והחשש לתשלום הקנס הכבד לקבוצה הטורקית. למזלו, מי שנחלץ לעזרתו היה חברו הטוב אמריקו גאלגו שאימן את קבוצת ניואלס אולד בויס. "אל בוריטו" הבין שאין לו סיכוי של ממש מחוץ לארגנטינה, חזר לפרוח במדי הקבוצה הקטנה ואפילו לקח עימה אליפות נוספת.

היכולת האדירה ושעריו עוצרי הנשימה הביאו אותו בפעם השלישית והאחרונה לחיקה של קבוצת נעוריו, ריבר, היישר אל ידיו החמות של דניאל פסארלה. "הקפטן הענק" אמנם הסתכסך עם לא מעט כוכבים ששיחקו תחתיו (קחו לדוגמא את גבריאל בטיסטוטה, פרננדו רדונדו וקלאודיו קניג'ה אותם השעה מנבחרת ארגנטינה בגלל שסירבו להסתפר), אך על החמורון שמר בכפפות משי.

אורטגה וסביולה חוגגים במדי ריבר (רויטרס)

האמון של פסארלה בחמורון הוכיח את עצמו ובגיל 33 חזר אורטגה להיות יקיר המונומנטל. למרות הכישרון העצום, ראיית המשחק האדירה והשליטה האבסולוטית בכדור, המעלה הגדולה ביותר של החמורון היא היכולת להקפיץ באלגנטיות את הכדור מעל השוער כמעט מכל מצב.

אם תתבוננו במבצעיו של אורטגה, תגלו שכמעט כל שער הסתיים בצ'יפ מלוטש שנחת עמוק עמוק בתור רשת היריבה. לא משנה אם ההקפצה נעשתה מרחוק או מקרוב, ברגל ימין או בשמאל, איכשהו החמורון תמיד ידע לסיים בצורה אלגנטית שגרמה שוב ושוב לאקסטזה ביציעים השונים.

אדם נוסף שלא נשאר אדיש לביצועיו המחודשים של אורטגה היה לא אחר מאשר מאמן ארגנטינה באותם ימים, דייגו ארמנדו מראדונה שהזמין את הקשר בן ה-35 לסגל הנבחרת הלאומית. כשדייגיטו נשאל לגבי ההחלטה ההזויה הוא השיב: "אף אחד לא יגיד לי מה לעשות, לא הסכמתי לכך בגיל 15 ובטח שלא אסכים לזה עכשיו".

אורטגה עם פסארלה בריבר (רויטרס)

הסוף העצוב וההתמכרות לטיפה המרה
די סמלי שדווקא דייגו הגדול היה זה שהעניק למי שהיה אמור להיות יורשו את הופעת הפרידה באלביסלסטה. היה זה במשחק אימון נגד נבחרת האיטי החלשה שחתם 87 הופעות לזכותו של החמורון.

אורטגה שהיה הראשון שקיבל את החולצה מספר 10 בנבחרת וגם היה זה שנכנס לנעליו של מראדונה במונדיאל 94 לאחר שהאחרון הושעה בעקבות שימוש בסמים. אמנם אחריו עוד רבים וטובים כגון איימאר, טבס, אגוארו וכמובן מסי זכו להיות "היורשים" הטבעיים של דייגו אך אין ספק שמבחינת אופי בעייתי והטמפרמנט החם, "אל בוריטו" היה היורש המושלם.

דוגמא מובהקת לפיוז הקצר ניתן היה לראות במשחק רבע הגמר במונדיאל בצרפת ב-1998 שהפגיש את נבחרות ארגנטינה והולנד. דקות מעטות לסיום, התוצאה בין התכולים-לבנים לכתומים הייתה 1:1 כאשר הארגנטינאים תקפו בחמת זעם. אז התחזה "אל בוריטו" ברחבה ודרש משופט המשחק כדור עונשין מ-11 מטרים. מי שבא לנזוף ולאיים היה השוער העצום אדווין ואן דר סאר שגבוה מאורטגה ב-27 ס"מ. למרות הבדלי המשקל והגובה, הגמד הארגנטינאי התרומם ובנגיחה אדירה הפיל את ההולנדי העצום לקרשים וראה כרטיס אדום באחת ההרחקות המפורסמות אי פעם.

אורטגה נוגח בפניו של ואן דר סאר (GettyImages)

גם מחוץ לכר הדשא, האופי הבעייתי המשיך להפיל את אורטגה פעם אחר פעם ולאחר שהידרדר לטיפה המרה, כבר לא הייתה דרך חזרה. למרות המגננה האדירה שהעניק לו פסארלה, אחרי שתי תאונות דרכים באשמת האלכוהול, היעלמויות מסתוריות מאימוני הקבוצה וריבים מתוקשרים עם אשתו ועם מיודענו סבסטיאן אבראו, החליטו בריבר להיפטר ממנו, והפעם לתמיד.

בגיל 38, אחרי קדנציות מאכזבות בקבוצות אפורות מהליגה השנייה, החליט "אל בוריטו" לתלות את נעליו: "זה לא שאני עייף, פשוט הגיע הרגע להפסיק. תמיד תישאר לי התשוקה לכדורגל אך הגיע הזמן לבלות עם משפחתי". ספק רב אם כך, רחוק מאור הזרקורים, החמורון דמיין את פרישתו, אך למרות בעיות השתיה, האופי בעייתי ואינספור השערוריות בהן היה מעורב, הוא תמיד ייזכר כאחד השחקנים הכישרוניים ביותר שידע הכדורגל מאז ומעולם.