דייויד בלאט הוא המצטיין, אידסון נהנה וסופו שרד

יש שאוהבים את זה, יש שפחות, והנה אנחנו שוב כאן עם חלוקת הציונים המסורתית לשחקני מכבי ת"א בתום שלב הבתים ביורוליג ולפני הטופ 16.

ואם מותר פעם אחת להקדים סוף להתחלה, תופתעו ודאי לדעת שהמצטיין של מכבי בשלב הזה הוא המאמן, דייויד בלאט. ככה זה כאשר הקבוצה גדולה מסכום כל חלקיה, משפט שכל כך מתאים למה שהראתה לנו מכבי ת"א עד כאן.

ג'רמי פארגו. יחסית לאמריקאי צעיר בעונת בכורה במפעל אירופי ובקבוצה גדולה בעלת יומרות, פארגו עונה לציפיות ויותר מזה. כדאי לזכור שבמרחק התמוטטות אחת קריטית של מיקאיל טורנס בטרום העונה, פארגו כלל לא היה בסגל של מכבי.

הוא מהווה חלק חשוב מהלחץ ההגנתי המוצלח של הגארדים, לוקח על עצמו אחריות לעיתים מזומנות בהתקפה וכמה מהחדירות שלו לסל הן מאסטר-פיס, מהסוג שוויל ביינום בשיאו הראה כאן בזמנו. בו זמנית, קשה עדיין לסמוך על הזריקה שלו מבחוץ ועדיין ישנם סימני שאלה סביבו לגבי המשך הדרך, כי התחושה היא שפארגו נקלע ליותר מדי עליות וירידות תוך כדי משחק. בינתיים, הצלחה גדולה עד כאן. ציון: 8.

פארגו. מאסטר בחדירות (שי לוי)

דורון פרקינס. עונה שניה במכבי והפעם כשחקן חמישייה. משהו בעוקץ ההתקפי שלו ניטל ממנו, אולי מעצם הימצאותו של פארגו לידו כשחקן ההתקפה הטוב מבין השניים. הגנתית, לעומת זאת, פרקינס הוא מפלצת. האיכויות שלו באות לידי ביטוי מול נמוכים וגבוהים כאחד, הלחץ שהוא מפעיל מוציא את היריב משיווי משקל וכמעט גם מדעתו. פרקינס שומר גם על יחס טוב בין אסיסטים לאיבודים וצמצם את מספר ההחלטות הלא טובות שלו. יכולת הריבאונד שלו נהדרת בשני צדי המגרש, ואף שחקן יריב לא יכול להרשות לעצמו לזרוק בחופשיות כשפרקינס בסביבה. הוא תמיד יכול להגיח משום מקום ולחסום, גם אם מדובר ביריב בגובה 2.05. הציון: 8.5.

פרקינס עושה הגנה. מוציא את היריב מדעתו (משה חרמון)

צ'אק אידסון. כן מנהיג או לא, אידסון מביא את האיכויות שלו למכבי והן כוללות הרבה מכל דבר. הוא גם וגם, וגם וגם. וגם. ובעיקר, שיחק לאורך רוב התקופה עם חיוך על הפנים וכשהוא מצליח להביא את איכויות הובלת הכדור והמסירה שלו לרמות גבוהות יותר מאשר בעונה שעברה.

הנתונים החשובים ביותר לגביו הם האסיסטים, החטיפות והריבאונדים. כשהוא שם אותם בשורה הסטטיסטית שלו והרבה, פחות חשוב אם קלע 11 או 17, כי בדרך כלל מכבי ת"א תנצח. ובכל זאת, המשחק האחרון נגד חימקי בו סיים ללא נקודות, מנע ממנו ציון גבוה יותר. אין מה לעשות - אם כבר להיות קפדן כמו מורה בקטע הזה, אז עד הסוף. הציון: 9.

אידסון מרוצה. השתדרג בהובלת הכדור וביכולת המסירה (יניב גונן)

סופוקליס שחורציאניטיס. הנתון הכי חשוב לגביו הוא שסופו עבר בשלום את שלב הבתים מבלי שנפצע. אם בכל חלק אחר של המערך הקבוצתי מכבי ת"א יכולה להסתדר במקרה של פציעה לשחקן חשוב, הרי שבעמדת הסנטר (עד לבואו של מילאן מצ'באן) היא היתה בבעיה והיווני חסך לה התמודדות מולה מעצם היותו כשיר. העובדה שהוא נושא בעול היא לא סיפור של מה בכך, אגב, לגבי מי שהחסיר בשנים האחרונות כל כך הרבה משחקים בגלל מגבלות פיזיות.

בנוסף, ובניגוד לתקופתו באולימפיאקוס, שחורציאניטיס שיחק יותר מ-20 דקות בערב ברוב המשחקים. זהו הישג אישי מבחינת השחקן הכבד ביותר ביורוליג, ומכבי נהנית ממנו. עם זאת, כאשר הוא לא על המגרש היא צריכה, לעיתים נאלצת, להשתמש בסגנון משחק אחר, עד כדי כך יש לנוכחות שלו משמעות. סופו הוא לא ריבאונדר גדול, אבל יש לו מגוון תנועות בצבע, כוח בלתי רגיל וגם אם הוא פה ושם מעקם פרצוף ונראה כאילו סובל ממצבי רוח משתנים לעיתים תדירות, עושה רושם שהוא נהנה בהחלט כאן. הוא צריך לשפר את אחוזי הקליעה, 55.8% אינם מספיקים למי שחי כמותו בתוך הצבע, הוא צריך לכוון לאיזור ה-60%. הציון: 8.5.

סופו עם ובלאט. לפעמים עושה פרצוף אבל הוא בהחלטה נהנה... (יניב גונן)

טל בורשטיין. דווקא בחלק של הקליעה לשלוש, שם אמור להיות כוחו, בורשטיין לא מצא את החישוק לעיתים מזומנות וסיים את שלב הבתים באחוזים גרועים, ודאי ביחס לנתוני הליגה הישראלית או לאלה שהשיג בעונה שעברה בפואנלבראדה. היה די בינוני בסך הכל לאורך שלב הבתים, ולעיתים גילה הססנות, אם כי הוא עדיין אחד הגארדים הכי טובים בכדורסל הישראלי מבחינת המעורבות שלו במאבק על הריבאונד. הציון: 5.5.

גיא פניני. יש לו יכולת קליעה יוצאת מהכלל לשלוש נקודות. ויש לו גם אופי חזק. פניני סירב לדעוך גם כאשר היו לו כמה "הזדמנויות" לכך כאשר ראה את טל בורשטיין מקבל במה לפניו, או כאשר עבר שלושה משחקים רצופים בלי נקודות בניגוד למה שהתרגל. לעומת זאת, בחלק אחר של הזמן, במיוחד בשבועות הראשונים, לקח לידיים כל צ'אנס שקיבל. בסך הכל, אם להתייחס לשורה התחתונה ולא לפוטנציאל או ליכולת העקרונית, זה היה שלב שבו פניני בלט פחות מאשר בעונה שעברה. הציון: 6.

פניני ובורשטיין. יכולים להוציא מעצמם יותר (יניב גונן)

ליאור אליהו. קל, כל כך קל. מי שמוכשר כמוהו לא תמיד חייב לעבוד הכי קשה, ולכן לא פלא שכאשר ביקשו ממנו לעבוד קשה מאוד בוויטוריה הוא נשבר ובחר לעזוב. אבל די לעסוק בעבר, אליהו כאן כי פה הוא רוצה להיות וזו הבחירה שלו. פה הוא מתבלט, בן בית, מקבל את ההזדמנויות מהרגע הראשון, נהנה מסגנון המשחק, רץ לנקודות קלות, נע בלי כדור, מסיים בהשלכות תפוזים לסל – כפי הנראה הזריקה הכי מוזרה באירופה – ונהנה מהחיים. פאוור פורוורד יחיד מסוגו ביבשת, ובזמן האחרון הוא אפילו מעז לנסות איזו זריקה תועה לשלוש. הציון: 8.

אליהו מטביע. מוזר או לא, מספק את הסחורה (יניב גונן)

ריצ'ארד הנדריקס. על סמך מה שהראה בעונה שעברה בספרד הייתי משוכנע שהוא יהיה טוב יותר, אבל הנדריקס לא הצליח לגלות דומיננטיות ביורוליג. בשלבים רבים מדי, כמעט כולם למעשה, שיחק כסנטר וכמחליף לשחורציאניטיס – תפקיד ועמדה שלא עושים לו חסד בקטע האירופי. יש לו פוטנציאל להיות ריבאונדר של עשרה כדורים למשחק כמו כלום, אבל הוא לא מצא את מקומו נכון להיום. למעשה, מבין כל השחקנים בקבוצה אני חושב שהוא זה שיקבל את הציון הנמוך ביותר. כן, הנדריקס הוא האיש במקום האחרון. הציון: 4.

יניב גרין. כשלא מצפים ליותר מדי, אפשר להיות בעיקר מופתעים. גרין, כהרגלו, נתן משחק וחצי טובים ביחס לממוצעים ולרזומה במכבי לאורך השנים (בעיקר בבית נגד ויטוריה), אבל באופן כללי היה ונשאר שחקן שכולם מכבדים ומעריכים, אבל המערכת לא מוכנה להתבסס עליו אלא להשתמש בו כפקק. ובמלים יפות יותר: שחקן למשימה. עושה רושם שזה לא הולך להשתנות, ואפשר להעריך את גרין על העיקשות (וכמובן, על הבוחטה ביחס לתפוקה), או לבקר אותו על שהוא מבזבז את זמנו במקום ליהנות מכדורסל במקום אחר. בחירה שלכם. בינתיים, הציון: 5.

יניב גרין. אפשר להעריך אותו על העיקשות (משה חרמון)

דייויד בלו. קיצור השם לא הגדיל את הממוצע, מתברר. בעונה שעברה, כשעוד היה בלות'נטאל, היו לו ארבעה משחקים בדאבל-פיגרס בנקודות בשלב הבתים. מצד שני, העונה, במספרים מקוצצים, היה לו סל ניצחון ראשון בקריירה במשחק החוץ נגד חימקי, בו הפגיז והחטיא בלי סוף, עד שקלע את הזריקה החשוב מכולן. זה היה משחק שסימל את המשך הדרך – מכבי למעלה, חימקי למטה. אבל בניגוד לציפיות, לא הרים את בלות'נטל במעלה טור הנקודות האישי בהמשך הדרך.

בלו, שבעבר התבסס כמעט אך ורק על זריקה לסל, אמנם עושה יותר פעולות אחרות מאשר בעבר וגם השתפר הגנתית, אבל השורה התחתונה שלו לא מספקת. מקלע כמותו אפשר לצפות לאחוזי קליעה טובים, ובעיקר להגיע הרבה יותר לקו העונשין, לשפר את יכולות המסירה לשחקני הפנים ולעבור עוד שלב או שניים בהתפתחות ובמעורבות במשחק הקבוצתי. הציון: 5.5.

דייויד בלאט: משרה רוגע, בעל בית בדרכו. מלבד מחזור הפתיחה בוויטוריה, בו הספרדים התפוצצו במקבץ שלשות מדהים ברבע הראשון והכריעו את המשחק מוקדם, בלאט שלט יפה בקבוצה ונהנה גם מקצת מזל כשהיה צריך (חימקי, קובנה). הוא שקט אבל תובעני, אולי קצת אפור אבל נחוש להצליח ומגיע ללבם של השחקנים. ההצלחה הגדולה שלו באה לידי ביטוי ביכולות שלו לדרוש משחורציאניטיס, ושל סופו לדרוש מעצמו; בהנאה של אידסון על המגרש וביכולת של פרקינס לגלות יותר שליטה לגבי הסגנון שלו מאשר בעבר.

דייויד בלאט. אולי קצת אפור, אבל נחוש להצליח ומגיע ללבם של השחקנים (שי לוי)

מכבי נראית בהדרכת בלאט כמו שקבוצה צריכה להיראות: יודעת מה היא רוצה מעצמה, יודעת איך להשיג את זה וגם כשלא הולך לה, וזה קורה, מסוגלת לחזור מפיגורים ולא מוותרת אף פעם. היא בדיוק מסוג הקבוצות שיריבות שונאות לשחק נגדן, ובלאט הוא בדיוק מסוג המאמנים שיריביו שונאים להתמודד מולו.

האיש הרכיב כאן קבוצה שעמדה הן במבחן התוצאה והן במבחן ההנאה וההצדעה של הקהל, ולכן הציון שלו הוא הגבוה ביותר: 9.5.