יכולה להיות גאה: דרום-אפריקה הצליחה במשימה

דרום-אפריקה היא המנצחת הגדולה של גביע העולם. הכוונה היא לא לנבחרת הבינונית של קרלוס אלברטו פריירה, אלא למדינה הנפלאה שפתחה במשך חודש את שעריה והראתה לעולם עד כמה סטיגמות עלולות לפגוע בשם של מקום. 

ההחלטה לקיים את המונדיאל דווקא באפריקה לוותה בביקורת גדולה, כמו גם בחשש גדול מהשאלה "מה יקרה אם כל התחזיות יתממשו?". אולם אחרי חודש וחצי של שמחה ברחובות וגאווה שלא נגמרת, אפשר להגיד שאין ממש קשר בין דרום-אפריקה שסיפרו עליה לנו וקראנו אודותיה בספרים לבין דרום-אפריקה 2010.

אין ספק שכל מי שמגיע לדרום-אפריקה מרגיש את העוני ברחובות, את הרעב ואת המלחמה הקיומית היום יומית. אבל בעצם, גם בישראל יש עוני, בארצות הברית יש עוני, בתאילנד החביבה יש עוני, אז מדוע נתפסים דווקא למדינה הזו? שאלה שצריכים לשאול את כל אלו שטענו וממשיכים לטעון שמדובר בכלוב של זהב.

הליכה ברחובות מגלה את שאריות שלטון האפרטהייד, שהיה במדינה לפני 20 שנה. גם מעמדות עדיין יש בדרום-אפריקה, כאשר לצד הקבצן שעומד ברמזור ומבקש נדבה, עומדת מרצדס מרשימה עם גג פתוח. לצד האם שמחזיקה את תינוקה ומקווה לטיפת עזרה, עומדת BMW מרשימה עם נער בן 18 לכל היותר שקיבל מתנה לכבוד סיום התיכון.

בשבוע הראשון, חששנו ללכת ברחובות בלילה. סיפרו לנו על סיורי ה-CAP, סיירים שדואגים לנהגים שחוששים שעוקבים אחריהם. גם את הדלת בבית נעלנו כמה וכמה פעמים, על כל מקרה שלא יהיה. הכפתורים ברכב היו נעולים דרך קבע ועצירה ברמזור לוותה בחשש. אחרי חודש אפשר להגיד שהכל היה מוגזם ולא פרופורציונאלי.

נבחרת דרום-אפריקה. ריגשה את הקהל המקומי (רויטרס)

כמו בכל מדינה, גם כאן יש מקומות שרצוי לא להגיע אליהם בשעות הלילה. ניו יורק אין? שיקאגו? יעד הישראלים האהוב, בנגקוק אין? לקח בדיוק יומיים להבין שצעקו לנו "זאב, זאב" על שום דבר. התושבים המקומיים עשו הכל כדי שהתיירים ייהנו בתקופתם בדרום-אפריקה.

באיזה מקום, גם אנחנו התעייפנו לענות לעוברים ושבים בקניונים שראו שאנחנו מישראל על "איך אתם מבלים כאן? אתם נהנים בדרום-אפריקה?". שאלה חוזרת לא פחות מהצעקות של הישראלים באצטדיון: "אחי, אתה מהתקשורת, אולי תסדר לי כרטיס?". הכל כדי שנרגיש בבית.

איך אתם מבלים כאן? אתם נהנים? אוהדות בדרום-אפריקה (שי לוי)

עבור האזרחים השחורים והלבנים כאחד היה חשוב שהעולם יידע על החוויה של המדינה הזו. מישהו שאל בעצם מדוע האוכלוסייה הלבנה לא עוזבת את דרום-אפריקה? האם זה מקום נורא כל כך?

"האנשים הם החמים ביותר בעולם. תמיד מרגישים בבית", הסבירה לנו מקומית באחד מהסיורים בכיכר נלסון מנדלה. "לא הייתי גרה בשום מקום אחר", סיפרה חברתה. ולמי שיש ספק, יוהנסבורג היא עיר משעממת, נטולת ים ומלאה באוטוסטראדות בלתי נגמרות. הקסם הוא באנשים, כך לפחות הם אומרים.

האנשים מלאי הקסם מנצחים את האוטוסטרדות והאפרוריות (רויטרס)

הבתים של העשירים במדינה מאובטחים מאוד, כאילו הם התקשרו לעצמם כדי לספר כמה מסוכן. גדרות תיל סובבים את הקירות כאשר שער אלקטרוני הוא חובה בכל בית. מהצד השני, בתי פחונים של אנשים קשי יום שרק מנסים לשרוד את העוני ואת המחלות. ההבדלים מורגשים היטב, עד שמגיעים לאצטדיון הכדורגל.

בכל מגרש שבו היינו, שחורים ולבנים שרו את ההמנון הדרום-אפריקני כאחד. הם ישבו אחד ליד השני ביציע ואף קיללו את השופט בדרך חזרה הביתה. האהבה של המקומיים למשחק התבטאה בטורנירי רחוב, משחקים על שפת הים בקייפטאון ולמעשה בכל הזדמנות להראות שהכדורגל הוא סוג של קרן שמש בתוך עולם לא ברור.

כשמדובר בכדורגל, כל האומה מאוחדת לפחות ל-90 דקות (שי לוי)

ההחלטה של פיפ"א להביא את המונדיאל לפה התבררה כגאונית. נכון שהיה אצטדיון אחד לא ממש ראוי, נכון שפקקי התנועה והתחבורה הציבורית הקלוקלת פגעו בהנאה של התיירים, אבל בהחלטה אחת, פיפ"א וכל אלו שהצביעו בעד, הביאו את הגאווה הדרום-אפריקנית לשיא.

משחקי הגביע העולמי בדרום-אפריקה לא ייזכרו בזכות איכות הכדורגל, גם לא בזכות מספר תיירים לא פרופורציונאלי. הטורניר ייזכר כהזדמנות שהעולם נתן לאוכלוסייה הזו, הזדמנות שהמדינה לקחה בשתי ידיים.

ספ בלאטר והנשיא, ג´ייקוב זומה. לקחו את ההזדמנות בשתי ידיים (GettyImages)

התיירים הרבים שפקדו את המונדיאל ובעיקר אלו שעלו הבוקר על טיסה חזרה הביתה יזכרו את דרום-אפריקה כזיכרון מתוק. מדינה קשת יום, זה נכון, אבל מדינה מלאת קסם שהצליחה להגיד תודה לעולם על ההזדמנות שניתנה לה. זה הניצחון של דרום-אפריקה, זה הניצחון של הכדורגל.