השחיין שניצח את הנאצים: סיפורו של אלפרד נקש

רבים הם סיפורי הגבורה היהודית בשואה, רבים הם סיפורי ההישרדות יוצאי הדופן ורבים אף יותר הם הסיפורים קורעי הלב על משפחות שהופרדו. סיפורו של אלפרד נקש מכיל את כל השלושה הללו וגם אלמנט אחד נוסף, מדובר באחד הספורטאים הגדולים בהיסטוריה היהודית, ללא קשר לסיפורו האישי ובאחד השחיינים הכי גדולים של תקופתו בעולם בכלל.

הסיפור של נקש מתחיל באלג'יריה, שהייתה אז קולוניה צרפתית. כבר בצעירותו הפגין כישורים ספורטיביים יוצאי דופן בשחייה ובכדורמים, ובעקבות הצטיינותו עבר לצרפת וייצג את המדינה בתחרויות בינלאומיות. הוא לא הסתיר מעולם את יהדותו ובשנת 1935 כשהיה בן 20 אף הגיע לישראל כדי להשתתף במכביה השנייה, שם זכה במדליית הכסף במשחה ל-100 מטר חופשי.

השחיין הצעיר הלך והשתפר. מתחרות לתחרות הוא הפך מהיר יותר ובזכות יכולתו הגבוהה נכנס לנבחרת צרפת למשחקים האולימפיים בברלין 1936. כן, אותם משחקים שזכורים בעיקר בשל זכייתו של ג'סי אוונס בארבע מדליות זהב באצטדיון האתלטיקה. נקש אמנם לא זכה במדליה באותם משחקים, אך סיים יחד עם נבחרת השליחים הצרפתית במקום הרביעי במשחה ל-200X4 חופשי. מקום אחד לפני נבחרת גרמניה הנאצית.

אחרי המשחקים האולימפיים, נקש כבר הפך לכוכב של ממש. הוא זכה באינספור תחרויות מקומיות, כולל אליפות צרפת ב-1938 בה זכה בחמש מדליות בסגנונות החופשי והחזה. לשיא הגיע בשנת 1941, בעיצומה של המלחמה ולאחר שטכנית כבר נושל מאזרחותו הצרפתית, כמו כל היהודים בממשל וישי. נקש התעלם מהכל, הוכתר כאלוף עולם ואף שבר את שיא העולם ב-200 מטר חזה. שיא אשר החזיק מעמד חמש שנים.

מצב היהודים בצרפת הלך והפך גרוע יותר. בנובמבר 1942 הורה היטלר על כיבוש מלא של צרפת וביולי אותה שנה החלו הנאצים לאסור ולגרש יהודים מצרפת. נקש היה אז נשוי לפול ואב צעיר לאנני, וחבריו במחתרת הצרפתית הציעו לו לברוח לספרד. הוא שמע לעצתם, לקח את משפחתו הקטנה ויחד עם יהודים נוספים ניסו לחצות את הגבול דרך הרי הפירנאים. אלא שבלילה, התינוקת בכתה ונקש החליט לחזור לטולוז, כדי לא לסכן את שאר היהודים שהיו איתו.

חמישה חודשים לאחר מכן, הגיע הגסטאפו לבית משפחת נקש ועצר את אלפרד ואשתו, כמו גם את בתם שהוחבאה במנזר מקומי. כמו יהודים אחרים, הם נשלחו לאושוויץ בשלושה ימי מסע נוראים בקור של חורף 1943. משהגיעו למחנה, המשפחה הופרדה: הנשים והילדים לצד אחד, ואילו הגברים לצד השני. פול ואנני נלקחו לבירקנאו ונרצחו מיד בתאי הגזים, אך לנקש היה מזל.

אלפרד נקש. ארכיון (מערכת ONE)

קצין ה-SS שהיה אחראי על הגברים זיהה אותו כשחיין מפורסם. וככזה, הוא הפך במחנה העבודה לכלב שעשוע בידי השומרים הנאצים. הוא נלקח למאגר המים, שם ציוו עליו להתפשט ולשלות חפצים שזרקו לו. אולם נקש, כפי שסיפר לאחר המלחמה, התעלם מההשפלה וראה בכך בסך הכל הזדמנות לשמור על כושר, להתרענן במים אותם אהב ולעבור בחיים עוד יום במחנה.

נח קליגר, אז אסיר מספר 172345 במחנה וכיום עיתונאי ספורט מוערך, סיפר בסרט תיעודי שצולם על חייו של נקש כי השניים אף התחרו זה נגד זה בימי ראשון, בניגוד להוראות הנאצים, בעוד האסירים האחרים הקיפו את המאגר והסתירו אותם מעיני השומרים. הכל כדי לשמור על השפיות ועל האנושיות תחת התנאים הנוראיים.

נח קליגר ליד מאגר מים באושוויץ. מתוך הסרט על חייו של נקש (מערכת ONE)

בינואר 1945, לקראת תום המלחמה, העבירו הגרמנים את אסירי המחנות שנותרו לגרמניה במה שכונה "צעדות המוות". רבבות לא שרדו את המסע, אך אלפרד היה חזק מספיק. הוא שרד והגיע בסופו למחנה בוכנוולד, בעוד פחות מרבע מהיהודים שהגיעו איתו לאושוויץ נותרו בחיים. שלושה חודשים לאחר מכן המלחמה הסתיימה, ונקש שוחרר, רזה ב-40 ק"ג ממשקלו לפני המלחמה. הוא שב לטולוז, החל להתחזק ותוך חודש בלבד חזר לשחות בבריכה המקומית.

כל התלאות שעבר: מחנה השמדה, עבודות כפייה, אובדן משפחתו וצעדת המוות, לא מנעו ממנו לחזור להתחרות, ואף לעשות זאת שוב ברמות הגבוהות ביותר. הוא חזר לזכות באליפות צרפת ב-200 חזה וב-1948, בגיל 33, השתתף שוב במשחקים האולימפיים בלונדון, 12 שנים אחרי המשחקים בברלין, כסגירת מעגל לקריירת השחייה שלו.

הוא נישא בשנית ועבר להתגורר במושבה הצרפתית ראוניון שבאוקיינוס ההודי, שם ייסד מועדון שחייה משלו. בגיל 68, עת ששחה בים, קיבל דום לב ונפטר. עד היום נחשב נקש לאחד השחיינים המצליחים ביותר בתולדות צרפת. תחרות לאומית נושאת את שמו, ועל שמו נקראות גם בריכות רבות, כולל הבריכה המקומית בטולוז בה גדל.

את שמו תוכלו למצוא גם במכון וינגייט, בהיכל התהילה של הספורט היהודי, בו תמונתו מתנוססת בגאון וסיפורו מרתק כל מבקר. הוא ייזכר לא רק כספורטאי על, אלא כמקור השראה לכל יהודי באשר הוא ולנצח ייזכר כ-"שחיין שניצח את הנאצים".