המשחקים הפראלימפיים בריו 2016 היו אמורים להפוך לרגע השיא בקריירה של ענבל פיזרו שנחשבת לשחיינית המעוטרת בישראל. אחרי שזכתה בשמונה מדליות פראלימפיות במשחקים הקודמים, בשלוש השנים האחרונות פיזרו עבדה קשה מאוד בכדי להגיע בכושר שיא לריו דה ז'ניירו, במטרה לתת את ההופעה הגדולה ביותר שלה, לשבור את השיאים האישיים שרובם עוד עומדים מ-2008 ולעמוד לראשונה בראש הפודיום.
אבל שום דבר לא הכין אותה למה שקרה לה רגע לפני האירוע הגדול של חייה, בסיפור שאותו היא מספרת לראשונה בראיון ל-ONE אחרי חודשים של שתיקה והסתרה. לא מתוך פחד או בושה, אלא פשוט כי היא לא הייתה מוכנה לתת לזה מקום דומיננטי או לגיטימציה לחוסר הצלחה. היא לא הייתה מוכנה להתעסק בדברים שלא פעלו כשורה, אלא ניסתה להתרכז אך ורק באיך היא חוזרת לעצמה. לישראל היא חזרה עם מדליה אחת על הצוואר.
פיזרו המריאה ב-5 באוגוסט למחנה אימונים של שלושה שבועות בברזיל, עוד לפני שהגיעה לעיר המארחת בסוף אותו החודש. בהתחלה, המטרות המקצועיות שלה היו להתרגל לאקלים השונה בדרום אמריקה ועל הדרך לנצל את העובדה שיש לרשותה בריכה של 50 מטר להתאמן בה עם מים טמפרטורה של 27 מעלות, תנאים שלא עמדו לרשותה בארץ. אלא שחודש וחצי לפני הנסיעה, ענבל הפכה להיות חולה.
ענבל פיזרו (קרן איזיקסון)"זה לא היה כזה ביג דיל בהתחלה, היה לי חום נמוך וקצת שיעול", נזכרת ענבל פיזרו. "ישבתי כמה ימים בבית במטרה להבריא כמה שיותר מהר ולחזור לפעילות סדירה בתקופה כל כך קריטית לפני האולימפיאדה, חשבתי שאני אצא מזה אבל זה לא קרה. אמרתי שלא כדאי לקחת סיכון, אז נסעתי לבית החולים. זה היה בשלב שהרופאים שמלווים את הנבחרת הפראלימפית כבר לא היו בארץ כי הם ליוו את המשלחת האולימפית בברזיל, אז גם לא היה לי את הכיסוי הרפואי שהייתי רגילה לקבל. בבית חולים חשבו שזה וירוס, חזרתי הביתה, ראיתי שזה לא משתפר ואחרי עשרה ימים הגעתי לרופאת ספורט ששלחה אותי לבדיקות נוספות. שם התברר שיש לי חיידק של דלקת ריאות".
גם אחרי האבחנה הזו, חום הגוף של השחיינית עדיין לא ירד. "טופלתי באנטיביוטיקה ועדיין לא הבראתי. אחרי שבועיים וחצי התחננתי בפני הרופאים שיבחנו דברים נוספים והגעתי עד לראש המחלקה לזיהומים בבית חולים העמק בעפולה. ראש המחלקה ד"ר ביביאנה חזן הבינה את המורכבות של העניין, שלחה אותי לעוד בדיקות והתגלה שיש לי חיידק עקשן נוסף. נוצר מצב שחודש ימים לא הייתי בפעילות ולקחתי ארבעה סוגים שונים של אנטיביוטיקה. חזרתי להתאמן שבועיים לפני שהיינו אמורים לטוס כשאני עדיין לא נושמת כמו שצריך".
ענבל פיזרו עם המדליה (קרן איזיקסון)דווקא בנקודה הזו המאמן שלה, יעקב בניינסון, לא ויתר. "אני לא מכירה אף מאמן שהיה מלווה ספורטאי ככה כמו שיעקב ליווה אותי. הרגשתי שהוא חולק איתי את עול המחלה. שותף לרגעים הקשים בדיוק כמו לרגעים הטובים. יעקב, שהיה היחידי שבאמת ידע מה קורה איתי בכל יום, שחה איתי בכל בוקר בים ובאוויר בפתוח, פשוט כי בבריכה לא הצלחתי לנשום מהכלור. זה היה קטסטרופלי. מחנה האימונים שעשינו בברזיל הפך להיות 'חזרה לעניינים' ולא חידוד סופי כמו שהוא אמור היה להיות. הגוף שלי נחלש בטירוף". יש לציין כי הבן של המאמן, איליה, הוא זה שחשף את הסיפור בפייסבוק.
המחלה שהתפתחה משני החיידקים האלה החמירה תופעה אחרת שממנה היא סבלה בשנה האחרונה. כחלק מאופי הפגיעה שלה בעמוד השדרה, פיזרו יודעת לשלוט בהתכווצויות לא רצוניות בשרירים, דבר שהיא למדה למנף מהילדות לשימושים שונים ברגליה המשותקות ובין היתר גם לסגנון השחייה שלה. אלא שבחודשים האחרונים חלה הידרדרות במצבה, עד כדי כך שטונוס השריר והרגליים שלה הפכו משוחררות לחלוטין. "מנח הגוף שלי השתנה במים ולא הצלחתי לשחות כמו שצריך", היא הסבירה.
פיזרו נסעה למשחקים הפראלימפיים בידיעה שקיים סיכוי גבוה שהתופעה הזו תתפרץ גם בריו, במיוחד במשחים הארוכים שנחשבים לחזקים שלה. "זה הוריד משמעותית את הביצועים שלי. ברגע שזה קורה לי, הולך לי המשחה. זה אכזב אותי. הרגשתי שאני יכולה לעשות דברים פנומנליים, לא התאמנתי לאף הופעה במשחקים הפראלימפיים כמו שהתאמנתי להופעה הזו. החיים שלי בשלוש השנים האחרונות היו רק השחייה, רמת הכושר שלי הייתה מטורפת. ולמרות כל זה, הבנתי שאין לי באמת שליטה על הביצוע שלי בתחרות. עמדו בפני שתי אופציות, לוותר מראש או להתחרות ולעשות מה שאני יכולה, והחלטתי ללכת על זה למרות הכל".
היה בזה סיכון מסוים לנזק בריאותי חמור יותר?
"הרופאים אמרו לי שהקטע של השחרור של הרגליים לא מגיע מסיבות טובות, שיכול להיות שיש בעיה רצינית בגב. הם חשבו שאם אמשיך, אתאמן ואתחרה באותה עצימות, אני שמה את עצמי בסיכון שיהיה לי נזק שיוכל להחמיר משמעותית את המצב שלי ובגלל זה הם אמרו לי 'אל תלכי ותתחרי'. אבל זו לא לא הייתה אופציה בכלל".
לא היו לך שום מחשבות שאולי עדיף לא לנסוע?
"לא, אחרי כל מה שעברתי אמרתי לעצמי שאין סיכוי שאני מוותרת על זה. קיבלתי החלטה לסיים את מה שהתחלתי ולעשות מה שאפשר, כי אחרת כל העבודה שעשיתי והחלום שלי יחד עם זה ילך לפח".
והיה לך קשה, אני מניח.
"היה לי מאוד קשה. כשאני מסתכלת על זה במבט לאחור, הייתי מיואשת. אבל לא נתתי לעצמי להיכנס לתוך הייאוש. בשנתיים שקדמו לריו הרגשתי שאני הכי טוטאלית לספורט, הספורטאית הכי טובה שאני יכולה להיות. הרגשתי חזקה, מה שעמד בניגוד מוחלט לאיך שהרגשתי חודשיים לפני ריו".
לפיזרו ציפתה תחרות עמוסה. היא תיכננה להשתתף בשישה משחים בריו, הכי הרבה שהיא עשתה אי פעם באולימפיאדה. זו הייתה ההופעה הרביעית שלה במשחקים הפראלימפיים, אחרי שבאתונה היא זכתה בשתי מדליות, בבייג'ינג היא גרפה שלוש מדליות כסף ובלונדון השיגה עוד שלוש. מאולימפיאדת ריו היא יצאה עם אחת בודדת בצבע ארד, במשחה ה-200 מטר מעורב שבו היא השתתפה לראשונה במסגרת המשחקים הפראלימפיים.
ענבל פיזרו עם המדליות מלונדון (שי לוי)אבל עוד קודם, המשחה הראשון שלה היה ה-200 חזה, שנחשב לחזק ביותר שלה, ושם הגיעה נקודת השבירה הראשונה. "אחרי 50 ומשהו מטר הרגליים שלי השתחררו", היא מספרת. "אם חשבתי שעוד תהיה לי תקווה למדליה בצבע שעדיין אין לי (מעולם לא זכתה במדליית זהב פראלימפית), זה גמר אותי. יצאתי מהמים וסירבתי להתעסק במה שקרה הרגע, הייתי שם על טייס אוטומטי. אני לא זוכרת אפילו את רגע הזכייה שלי במדליה כמו שצריך, אני רק זוכרת שלא נתתי לעצמי להישבר ושנקודת השבירה האמיתית שלי הגיעה רק אחרי המשחה האחרון, כשהכל באמת נגמר. ברגע שיצאתי מהמים וסיימתי לדבר עם העיתונאי האחרון, התחלתי לבכות. וזו הייתה הפעם הראשונה שבכיתי בחודשים האלה".
מה זאת אומרת שאת לא זוכרת כלום מהזכייה שלך במדליה?
"אני בדרך כלל לא זוכרת הרבה מהמקצים באולימפיאדות. רמת הלחץ והמיקוד גבוהה מדי, אבל דווקא ממקצה המדליה אני זוכרת את המטרים האחרונים ושנגעתי בקיר. ראיתי כוכבים. הייתי צריכה להגיד לעצמי 'ענבל, תרימי את הראש מעל המים, תחזיקי את המסלול ותמשכי את צריכה לנשום'. ממש ככה. תמיד אחרי משחה טוב אתה מגיע ממקום של חוזק ולא מחולשה, אבל שם הייתי באפיסת כוחות, רציתי רק לשחרר ולשקוע".
ואחרי כל מה שעברת, לא הייתה הרגשה של שמחה?
"באותו רגע לא. הייתי באפיסת כוחות, לא יכולתי לנשום. דבר כזה זה לא היה לי אף פעם. רק היום, כמעט ארבעה חודשים אחרי אני רואה שהייתה שם גם שמחה".
ענבל פיזרו במעמד הפודיום (קרן איזיקסון)היו רגעים שחשבת שאולי לא תצליחי לחזור עם מדליה?
"בטח. זה היה פרדוקס מטורף. מבחינת הדרך שעשיתי למשחקים הפראלימפיים, זו הדרך שאני הכי גאה בה, אבל כל דבר שיכל להשתבש, השתבש. המקצים שלי היו קצת כמו רולטה רוסית, לא ממש הייתה לי שליטה במה שקרה. ידעתי שהסיכויים לא לטובתי".
ומה היה קורה מבחינתך אם לא היית זוכה במדליה? איך היית חוזרת משם?
"לא נתתי לעצמי לחשוב על זה, הייתי חדורת מטרה. רק בסוף אמרתי לעצמי שאולי יום אחד אצליח לקלוט באמת מה היה שם. לא יכולתי אפילו ליהנות מהמדליה הזו".
היו הרבה אנשים שלא ידעו שאת ממש סובלת תוך כדי התחרויות.
"נכון, היו מעט מאוד אנשים שידעו מזה. לא בגלל שניסיתי להסתיר יותר מידי, פשוט לא רציתי להשתמש בזה כתירוץ. אני ספורטאית, כל ספורטאי הישגי יודע שתחרות זה לא תנאי מעבדה, דברים יכולים להתפקשש ואני צריכה להתעלות מעל זה ולהוציא את המירב מכל סיטואציה. אם אני אתן במה לכל הסיבות לחוסר הצלחה אז אני חוטאת לעבודה שלי".
זה אומר שאת אפילו לא מסבירה מה קורה לך, גם כשהעיתונאים שואלים אותך על היכולת שלך בסוף כל משחה?
"לא. היו כמה אנשים בודדים שידעו, אבל חוץ מהמאמן שלי אף אחד לא באמת ידע כמה הייתי חולה. רציתי לשמור על זה ככה, כי אם בחרתי לעשות את המסע הזה אז אני עושה אותו עד הסוף בלי תירוצים. אני עדין מאמינה שלא משנה מה קורה מסביב, האחריות על הביצוע בתחרות היא של הספורטאי".
ענבל פיזרו (קרן אייזקסון)זו אמורה להיות מדליה מתוקה, דווקא בגלל הקשיים. איפה המדליה הזו נמצאת עכשיו?
"יש לנו יחסים מורכבים לי ולמדליה. אין לי סנטימנטים מיוחדים אליה. היא המדליה הכי קשה שעשיתי בחיי והיא מסמלת כל כך הרבה יותר מאותה הזכייה באותו היום".
פיזרו רק בת 29, אבל אחרי 18 שנה כשחיינית בנבחרת ישראל, גם היא מרגישה שהגוף שלה כבר לא צעיר. בשלושת החודשים האחרונים היא הפסיקה להתאמן, עברה לתל אביב והחלה ללמוד פסיכולוגיה ומנהל עסקים במרכז הבינתחומי בהרצליה. "החיים שאני חיה היום זה עולם אחר, 1,800 מעלות ממה שעשיתי עד לפני כמה חודשים", היא אומרת, ועדיין מסרבת להכריז שזה נגמר.
יש מצב שהקריירה שלך תיפסק או תיעצר בגלל הבעיות הרפואיות האלה?
"זה אחד מהדברים שהכי כואבים לי, שההחלטה אם לפרוש או לא היא לא ההחלטה שלי. פיזית, אני לא חושבת שאני יכולה להמשיך. לא הצלחנו למצוא פתרון לבעיה של הרגליים וזו לא החלטה שנתונה בידיי אפילו, זה משהו שנלקח ממני. הלוואי ויכולתי לסיים כמו שאני רוצה לסיים, בלב שלם ומתוך מקום של חוזק ולא של אילוצים. אם זה ייפסק או לא, זה תלוי במצב הבריאותי שלי".
ואם זה תלוי בראש?
"אני לא יודעת להגיד לך אם הייתי חותמת על מסע כזה שוב. זו הייתה חוויה קשה מידי".
זה אומר שאת לא מרגישה בנוח לחזור למים?
"תראה, לפני יומיים הייתה לי פעילות שעשיתי בשביל ילדים, אז נכנסתי למים והיה לי שביב של תקווה שאחרי כמה חודשים שלא הייתי בבריכה אולי הרגליים בכל זאת יעזרו לי, אבל הלב שלי צנח. לצערי, הדברים לא עומדים במקום טוב כרגע. זה עדיין מקום שמאוד קשה לי איתו. אפילו עוד לא ראיתי עדיין את המשחים שלי מריו, אני לא יכולה להסתכל על זה".
באמת לא ראית את 50 המטרים האחרונים שלך ב-200 מעורב? לא ראית איך הפצעת שם משום מקום כל הדרך למדליה?
"לא, עדיין לא. אני מניחה שאסתכל על זה בעתיד, אבל אני עדיין לא במקום הזה".
חוץ מהעניין של הספורט, את חוששת ממה שיכול לקרות לך בריאותית?
"יש בי חלק שחושש שמצבי לא ישתפר, כן? אבל אני מכירה את עצמי ואני יודעת להתמודד עם זה, ככה שאני לא פוחדת מהבריאות שלי".
מה תעשי בעתיד?
"אין לי ספק שהמקום שאהיה בו יהיה מקום שייתן לילדים את אותה ההזדמנות שניתנה לי כשהייתי צעירה. מאיזה כיוון אני אגיע לזה? אני לא יודעת, אבל אני יודעת שגם אם לא אהיה פעילה כספורטאית, אני אעודד לחשוף ילדים כמוני לספורט כדי לתת להם הזדמנות לקבל חוזק פנימי ואמונה בעצמם כמו שאני קיבלתי".