8 לב אדום: מבט אחר על הקריירה של ג'רארד

"ישבתי במושב האחורי של המכונית, והדמעות פשוט זלגו. לא יכולתי להפסיק אותן. לא בכיתי במשך שנים, אבל בדרך הביתה, פשוט לא יכולתי להפסיק. אני לא זוכר אפילו את הדרך, אם היא הייתה פנויה או עמוסה או כמה זמן זה לקח. הייתי שבור. הרגשתי כאילו מישהו מהמשפחה שלי מת. זה ירדוף אותי לשארית חיי". במילים האלה, יוצאות הדופן, מספר סטיבן ג'רארד באוטוביוגרפיה שלו מ-2015 על אירועי אותו משחק נגד צ'לסי ואותה החלקה מפורסמת.

כנראה שהקפטן של ליברפול מעולם לא באמת התאושש מאותו אירוע, שבו כנראה נגמרה לו הקריירה באופן לא רשמי, אבל דווקא אותו אירוע, אותו אירוע שרבים מאוהדי יריבותיה של ליברפול נוהגים להזכיר לאוהדיה וללעוג להם עליו, הוא זה ששם את החותמת הסופית על האגדה המיוחדת במינה ששמה סטיבן ג'רארד.

ג'רארד. מעולם לא התאושש מאותה החלקה (רויטרס)

כשבאים לסכם קריירה של שחקן כזה, אי אפשר לסכם אותה דרך מספרים וסטטיסטיקות. כשבאים להבין איך שחקן הופך להיות הסמל הגדול ביותר של המועדון המעוטר ביותר באנגליה, למרות שלא זכה מעולם באליפות, אי אפשר לבחון את הנושא בדרך שבה אנחנו בוחנים כדורגלנים 'רגילים'. נסו לחשוב על עצמכם בתור ילדים; לפני שהיו לכם דאגות על הראש, לפני שנדבקתם בציניות שמלווה את החיים הבוגרים, כשעוד הייתה בכם את התמימות הזאת, שיש רק למישהו שאוהב משהו באמת.

הרי כולנו חלמנו בתור ילדים להבקיע עבור הקבוצה שאנחנו אוהדים. פנטזנו לכבוש שער ניצחון בגמר, חלמנו על ניצחונות, הפסדים, רגעי אושר וכאב, אבל הכל עבור הקבוצה שלנו. תשאל כל ילד שאוהד קבוצה האם הוא אי פעם ירצה לשחק עבור היריבה, והוא יסתכל עלייך בבוז. כשבאים לסכם את הקריירה של מספר 8 באדום, צריך להסתכל עליה מהכיוון הזה; הוא היה כל מה שאוהד כדורגל חולם עליו כשהוא ילד.

ג'רארד בצעירותו. הגשים כל מה שילד חולם עליו (רויטרס)

כי הסיפור של סטיבי ג'י הוא הגמר באיסטנבול, הוא להרים קבוצה במו ידיו במפעל היוקרתי ביותר, ברגע הגדול ביותר, כנגד כל הסיכויים ולבצע את גדול המהפכים בתולדות גביע אירופה; הוא לשלוח טיל בליסטי לרשת של ווסטהאם עם בעיטה בלתי אפשרית בגמר הגביע האנגלי בדקה ה-93; הוא להבקיע עשרות שערי ניצחון בליגה; הוא לגשת לבעיטה חופשית כשכל העולם יודע שלכדור הזה יש רק כתובת אחת, ולעמוד במשימה. וכן, הוא גם להחליק ברגע האחרון, לפני התואר הכי חשוב, ולא להגיע לארץ המובטחת, משל היה משה רבנו.

זה הסיפור של סטיבן ג'רארד, כי לטוב ולרע, הוא עשה את הכל עם חולצה אחת, עם סמל אחד. שלא יהיו טעויות, לג'רארד, בשיאו, היה מקום בכל קבוצה בעולם. הוא היה אחד הקשרים הטובים ששיחקו כדורגל ב-20 שנה האחרונות והיה מבוקש על ידי כל מועדון גדול בכדורגל האירופי. "ניסיתי להחתים אותו שלוש פעמים בקריירה שלי, בצ'לסי, באינטר ובריאל מדריד. הוא שבר את ליבי שלא הסכים לחתונה הזאת, אבל אני מעריץ את הלויאליות שלו לקבוצתו", אמר ז'וזה מוריניו על הקפטן של האדומים.

מוריניו. מאוד רצה את הקפטן האדום אצלו (רויטרס)

כמה שחקנים אתם מכירים שיסרבו לריאל מדריד, אינטר, וצ'לסי? כי אולי ככה, ככה בדיוק אנחנו רוצים את שחקני הכדורגל שלנו. בעידן שבו שיאים נשברים חדשות לבקרים, בעידן שבו סטטיסטיקה ותארים הם חזות הכל, החזרה הזאת לילדות היא מה שכל כך חסר לנו. החזרה הזאת לתמימות, ההבנה הזאת שכל מה שאתה רוצה לעשות, אתה רוצה לעשות עם מועדון אחד בלבד. סטיבן ג'רארד היה לפרקים ווינר, הוא היה לפרקים, גם אם לא נעים להודות בזה, לוזר.

הוא לפעמים סחב את הקבוצה על הגב שלו, הוא לפעמים נעלם ברגעי האמת. הוא התעלה, הוא קרס, הוא בכה, הוא שמח. את כל מה שהוא עשה, הוא עשה מהלב, והוא עשה בצורה אנושית. וזה, בדיוק זה, מה שהופך את סטיבן ג'רארד לאחד מגדולי השחקנים שאי פעם שיחקו את המשחק הזה.