בנתון אחד כבר ניצחנו: חזרה ליורו הצעירות

שלוש שנים ושלושה חודשים חלפו מאז הפעם האחרונה שנחתה בארץ נבחרת איטלקית. הייתה זו הנבחרת הצעירה של איטליה, על שלל כוכבי העתיד שלה, שפירקה 0:4 את גיא לוזון וחניכיו בדרך למקום הראשון בבית A של אליפות אירופה לנבחרות צעירות – שנערכה על אדמת ישראל. בהמשך הטורניר, החבורה של דביס מנג'ה נעצרה רק בגמר עם 4:2 לספרד החזקה. למרות זאת, המשחק ההוא סימן את העתיד לבוא. איטליה יותר לוחמת ממוכשרת.

חמש פעמים נפגשו הנבחרות הבוגרות של איטליה וישראל בעבר. איטליה ניצחה ארבע פעמים ומשחק אחד - במסגרת מונדיאל 1970 - הסתיים ב-0:0. לקראת המפגש השישי, יצאנו לבדוק מה עבר על שתי הנבחרות מאז יורו 2013. מה קרה לצעירים האיטלקים ולאן התקדמו השחקנים של גיא לוזון? להזכירכם, גם הסגל של לוזון אז לא הוגדר כדור המוכשר ביותר שידעה נבחרת ישראלית צעירה.

אם היינו אומרים לכם לפני שלוש שנים שמהסגל של לוזון יהיו יותר שחקנים בסגל הנבחרת הבוגרת מאשר בסגל של נבחרת איטליה במפגש מוקדמות מונדיאל 2018, סביר להניח שלא הייתם מאמינים או צובטים את עצמכם כדי להאמין שלא מדובר בחלום. מה לנו ולגילוי כישרונות או קידומם לנבחרת הבוגרת? ובכן, מסתבר שגם במעצמות כדורגל לא כל "כוכב" שסומן בגיל צעיר בהכרח הולך להיות הדבר הבא.

איטליה חוגגת (משה חרמון)

המציאות היא שונה; במבט אל שני הסגלים, רק ארבעה שחקנים מאותה נבחרת איטלקית מהווים חלק מהחבורה שהגיעה לישראל, כאשר בסגל של אלישע לוי יש שישה שחקנים מאותה נבחרת שחטפה בראש ב-2013 מחניכיו של דביס מנג'ה. המאמן האיטלקי שהביס את טובי ילדנו, בכל זאת הצליח לשחרר חצי מחמאה בזמנו, ספק במבוכה, כשאמר לאחר המשחק: "אנשים כאן חושבים שהיה קל מול ישראל, אבל פשוט היינו במיטבנו". 

ואלה שמות השחקנים ש"שרדו" גם את המעבר לנבחרת הבוגרת: מרקו וראטי (פאריס סן ז'רמן), אלסנדרו פלורנצי (רומא), מנולו גביאדיני (נאפולי), צ'ירו אימבולה (לאציו), כאשר לורנצו אינסינייה נותר הפעם בחוץ; ובישראל: בוריס קליימן (בית"ר ירושלים), אופיר דוידזאדה (גנט), אלי דסה (מכבי ת"א), ניר ביטון (סלטיק), אייל גולסה (מכבי ת"א), מונס דאבור (רד בול זלצבורג).

ניר ביטון וליאו מסי. השם הבולט מאותה נבחרת צעירה (רויטרס)

שני השמות הבולטים מהרשימה הזו, אם בוחרים שחקן אחד מכל נבחרת, הם כמובן מרקו וראטי וניר ביטון. שני הקשרים האחוריים, הברומטרים, השחקנים שעליהם יקום וייפול דבר ונחשבים לחשובים ביותר בנבחרותיהם כיום, היו שם גם ב-2013. ביטון הספיק לעבור מאז לסלטיק ולהפוך לשחקן הרכב באלופת סקוטלנד, לאחר שרשם 21  הופעות בנבחרת הצעירה. וראטי, אגב, כבר אז סומן כדבר הבא בכדורגל העולמי.

כשהגיע לאליפות אירופה בישראל, הקשר האחורי הנמוך של איטליה (רק 1.65 מטרים) כבר סיים את עונתו הראשונה מתוך חוזה לחמש שנים בפאריס סן ז'רמן, זאת לאחר שנרכש מפסקארה (עיר הולדתו) הצנועה בכ-10 מיליון יורו, כשעוד לא מלאו לו 20. היום הוא שווה כבר יותר מ-50 מיליון יורו. ואם לא הפציעה שמנעה ממנו לשחק ביורו 2016, יכול להיות שהיה חלק ממעבר ענק בקיץ לריאל מדריד שחשקה בשירותיו.  

ניר ביטון, אשר שימש כקפטן הצעירה באותו 4:0 מביך, חתום בסלטיק עד 2020 ושווה על פי ההערכות קרוב לשישה מיליון יורו. קמפיין טוב עם הנבחרת ועונה טובה בגלזגו עשויים להעניק לו מקום באחת הליגות הבכירות באירופה. מן העבר השני, עונה ללא פציעות עשויה להעניק לווראטי את המקום שלו במועדון ה-50 מיליון יורו ומעלה בקיץ הבא עם מעבר נוצץ משלו. אין ספק שמדובר בשני השחקנים שעשו את ההתקדמות הגדולה ביותר מבין שתי הנבחרות וכיום, אולי הכי חשובים גם ב-11.  

וראטי עם זלאטן. הפך לכוכב גדול (רויטרס)

וראטי מגיע למשחק כשהוא לא כל כך מרוכז בנבחרת, כאשר ספקולציות רבות עולות בארץ המגף על רצון שלו לחזור הביתה - לאיטליה. המאמן ונטורה הרים את כל גופי התקשורת על הרגליים כשהצהיר לפני מספר ימים כי "וראטי רוצה לעזוב את פאריס סן ז'רמן". אולי כדי לדחוק את המשחק מול ישראל לשוליים, אולי כי הוא באמת יודע. מה שבטוח, וראטי עסוק במענה לעיתונאים. השבוע כשהתיישב מול התקשורת באצטדיון בבארי, דיבר על סן ז'רמן, על מריו באלוטלי שחתם בניס, על המיקום במגרש והתעסק בשלל ספקולציות שלא בריאות לאף שחקן לפני משחק חשוב. לישראל זה טוב, לאיטליה פחות.

בנבחרת איטליה שניצחה אותנו לפני שלוש שנים, 90% מהשחקנים היו שם גם בנבחרות הצעירות יותר. הם גדלו ביחד – והגיעו ביחד לשיא ב-2013, אך נכנעו בגמר הטורניר פשוט לנבחרת הרבה יותר טובה. לבוגרים, כך מסתבר, כבר לא כולם ממשיכים. השחקנים של אותה נבחרת משוטטים באירופה, אך מלבד וראטי, יש שחקן נוסף שעשה התקדמות גדולה: אלסנדרו פלורנצי. האיש שכבש את השער מחצי מגרש ב-1:1 מול ברצלונה בליגת האלופות בספטמבר החולף (שער שהגיע בסוף העונה לרשימה הסופית של שלושת השערים היפים של השנה), מונה לאחרונה לקפטן רומא (כשפרנצ'סקו טוטי לא על המגרש). יש לו 22 הופעות בנבחרת הבוגרת ושני שערים. ביורו האחרון, אגב, לא פתח במשחק הראשון מול בלגיה, אך קונטה הודה במהרה בטעות והקשר המחונן פתח ושיחק בכל ארבעת המשחקים הבאים של איטליה, שנעצרה ברבע הגמר בדו קרב פנדלים בלתי נשכח מול גרמניה.

גביאדיני, קייאחון וגולאם. החלוץ יככב מול ישראל? (רויטרס)

והמשחק עצמו? מנולו גביאדיני היה הכוכב של איטליה באותו 0:4; הוא כבש צמד מרשים (ב-57 דקות בלבד) וגרם לצופים באצטדיון בלומפילד שהיה מלא עד אפס מקום, לשאול במי מדובר מספר פעמים. ובכן, מאז ועד היום הספיק החלוץ להופיע שש פעמים בנבחרת הבוגרת ואפילו לכבוש שער אחד (כבש 12 שערים ב-24 הופעות בצעירה) ולמעשה המטרה שלו לבטח היא להגיע לישראל ולהמשיך מאותה נקודה בה הפסיק לפני שלוש שנים. גביאדיני הגיע לנאפולי בחלון ההעברות של ינואר האחרון תמורת 13 מיליון יורו שהתחלקו חצי חצי בין יובנטוס לסמפדוריה, כאשר בחלון ההעברות הנוכחי הצעה בסך 20 מיליון יורו מאברטון נדחתה על הסף ע"י נאפולי, שמאמינה כי החלוץ בן ה-24 עוד יפרע שטרות בהמשך, נקווה שלא מול ישראל.

ואצלנו? מלבד ביטון, שאר השחקנים ש"שרדו" מאותו סגל של 2013, רק לאחרונה הצליחו לייצב לעצמם את הקריירה ועל הדרך אולי גם את מקומם בנבחרת. קליימן כבר קיבל זימון והופיע במדים הלאומיים, אך חוסר הניסיון שלו ככל הנראה יעלה לו באפודה בקמפיין הנוכחי, אלא אם יציג יכולת שיא העונה; אלי דסה תפס מקום של קבע ונחשב למגן הימני הטוב ביותר שלנו, אבל כרגע אלישע לוי הולך עם בן ביטון בשל התיאום עם חבריו מבאר שבע.

אופיר דוידזאדה רק בעונה האחרונה שיפר את יכולותיו משמעותית, היה חלק בלתי נפרד מההעפלה של הפועל ב"ש לשלב הבתים בליגה האירופית וכמובן, גולת הכותרת, מעבר לגנט הבלגית. מעבר לזה, כרגע הוא האופציה היחידה לעמדת המגן השמאלי; מונס דאבור עשה התקדמות אדירה, אך משהו בנבחרת לא עובד לו, מעבר לכך שאוסקר גארסיה לא כל כך סופר אותו בזלצבורג. 

יהיה מעניין לראות את המאבק בין השחקנים של 2016 מול אלה שאותם פגשו ב-2013 (חלקם יפתחו בהרכב, חלקם לא) כשהם יותר בוגרים, עברו דבר או שניים בכדורגל והפעם עיני כל מדינתם נשואות אליהם. אייל גולסה, למשל, נחשב בזמנו לכוכב הבא בכדורגל הישראלי. לאציו האיטלקית כבר כמעט החתימה אותו, מכבי חיפה שמרה עליו כמו על אוצר, אך בסופו של דבר הוא מעולם לא הצליח לממש את הפוטנציאל שכולם טענו שיש בו.

אינסינייה נאבק עם דסה על הכדור (יניב גונן)

ליורו אז הוא הגיע אחרי משחקי אימון מבריקים ומי שסומן כדבר הבא בכדורגל הישראלי. אלא שאותו משחק עגמומי שלו הסתיים עם הרחקה בדקה ה-37 ומאז גולסה נעלם ודעך.

אגב, באותו הרכב פתחו אלון תורג'מן, בן והבה, ישראל זגורי, מוחמד כליבאת ואופיר קריאף, כאשר המחליפים היו עופר ורטה, אור ברוך ועאהד עזאם. איפה הם ואיפה הנבחרת היום? רובם ככולם שחקנים במצב של דעיכה בקריירה. 

באיטליה פתחו פרנצ'סקו בארדי (כיום בפרוזינונה), ג'וליו דונאטי (מיינץ), כריסטיאנו ביראגי (פסקארה), לוקה קלדירולה (ורדר ברמן), איניסינייה (נאפולי), מתאו ביאנקטי (ורונה) וריקרדו ספונארה (אמפולי) ושותפו מתיאה דסטרו (בולוניה), ניקולה סנסונה (ויאריאל) ופאוסטו רוסי (פרו ורצ'לי). גם כאן אחוזי המעבר מהצעירה לבוגרת נמוכים ממה שמצופה מנבחרת בסדר גודל כזה. כשצעירים נאלצים לעזוב את הסרייה A כדי לשחק ואחרים נעלמים במעגל השאלות מקבוצות גדולות, מבינים את הבעיה. איטליה לא מגדלת מספיק כישרונות, וכרגע נאלצת להסתמך על טקטיקה, לחימה ומסורת.

הבעיות באיטליה לא מצמצמות את הפערים כמובן. גם  בישראל צעירים לא מקבלים בקלות הזדמנות ממאמני ליגת העל הלחוצים. אז בלזהות מי יוביל את הנבחרת בעתיד אולי אנחנו לא כל כך טובים, אבל לפחות הצלחנו לייצר כמה שחקנים שניתן בהחלט להתגאות בהם. עכשיו, רק חסר שייתנו לנו עוד סיבה לגאווה ביום שני ואולי ישכיחו מעצמם בעיקר את אותו 0:4 מוחץ.