מצמרר: הכדורגלנים היהודים שנרצחו בגרמניה

בעולם כולו מביטים לעתים בקנאה לנוכח תרבות הכדורגל הגרמני. ההווי והמנטאליות של האוהדים היא שונה לחלוטין. הערכים, המופעים המדהימים, התמיכה המלאה של האוהדים במועדון והעידוד הבלתי פוסק הפכו למקור הערצה. יש מי שאפילו קורא להם "רובוטים" מרוב שהאוהדים הגרמנים כל כך מאוחדים ומעוררים פליאה.

לא סתם הקהלים והמועדונים במדינה הזו הפכו לתומכים הגדולים ביותר של השלטון הנאצי, בימים בהם עלה לשלטון. זה הורגש בכל משחק, בכל יציע, בכל שחקן. מועדוני כדורגל גדולים כמו דורטמונד ושאלקה 04 היו חלק מהדרך, או אולי אפילו האמצעי, לביסוס מעמדם של אדולף היטלר ואנשיו בקרב הציבור הגרמני. גם אם הם לאו דווקא אהבו לראות כדורגל, הוא היה כלי מרכזי בעלייתם של הנאצים לשלטון בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 בגרמניה.

עוד מעט והשואה תהפוך להיסטוריה אמיתית, כשמחוגי הזמן הולכים ומתקרבים לעבר שנת המאה לעלייתם של הנאצים לשלטון. אבל דווקא כיום, דווקא עכשיו, הכדורגל הגרמני משנה את פניו לחלוטין. מבין את הטעות, מודה באשמה ומבקש סליחה. ויש על מה.

היהודים היו עמוק בתוך עולם הכדורגל הגרמני של שנות ה-30. בראש באיירן מינכן עמד הנשיא יהודי קורט לנדאואר, מאמנים יהודים עמדו על הקווים, שחקנים יהודים שיחקו באגודות השונות ואפילו אוהדים יהודים הגיע לעודד את הקבוצות שלהם. בימים אלה מתנהלים כמה מחקרים שעוסקים בנושא והם מנסים לגלות היכן החל המשבר הגדול, שבעקבותיו היהודים הורחקו מהספורט במדינה באותה התקופה ועד כמה הכדורגל הגרמני השפיע באמת על עליית הנאצים לשלטון.

נבחרת גרמניה המודרנית חוגגת. היו לה גם זמנים אפלים (אתר ההתאחדות הגרמנית)

בחזרה לאחור, מתברר שלכל ענפי הספורט הייתה חשיבות עצומה אצל הנאצים. רבות דובר על תרומתה של אולימפיאדת ברלין 1936 למפגן הכוח שהיא הציגה לעולם, אבל יתרה מזאת, במשך שנים ליגות הכדורגל הפכו למפגן כוח פנימי עבור הגרמנים עצמם.

"ארגוני הספורט היו המהירים ביותר לבצע את המדיניות הנאצית של סילוק היהודים מהחיים הציבוריים", אמר פרופ' משה צימרמן שנחשב לחוקר מוביל בתחום. "לא משנה מי אתה, אם אתה ספורטאי או חבר אגודה, או אם אתה ילד או מבוגר - ביום בהיר אחד אתה מקבל מכתב שבו האגודה שמחה להודיע לך שמעתה ואילך אתה לא נמנה בקרב חבריה, וזה נגמר. הכי הזוי זה שהפעולה הייתה פעולה שנוהלה מתוך המועדון. לרוב זה נקבע באסיפת החברים, שהחליטו החלטות, וברוח התקופה פשוט נוצרה דינמיקה מסוימת בתוך החברה שפעלה גם בתוך המועדונים האלה - והיהודים לא היו חלק ממנה".

אגודות הספורט לא חיכו שהשלטון הנאצי ידרוש מהם לגרש את היהודים ולא המתינו אפילו לחוקי נירנברג. "הם הקדימו את החוק בעצם", הדגיש פרופ' צימרמן. "באגודות לא חיכו שתבוא הנחיה מרכזית וכבר בפברואר 1933 האגודות החליטו על דעת עצמן להתיישר עם הרעיון של מדינת הלאום הגרמנית".

ינו קונרד בתפאורה של אוהדי נירנברג. עד היום זוכרים את המאמן היהודי (אתר ההתאחדות הגרמנית)

לפי ההערכות, בין 15 ל-30 אלף יהודים הפסיקו לעסוק בספורט ברחבי גרמניה. בשלב זה אין אף מחקר מבוסס שקבע כמה כדורגלנים גורשו מהקבוצות שלהם, אבל לדעת מומחים, סביר להניח שמדובר בכעשרה אחוזים מסך כל הספורטאים. במאמר שפרסם ד"ר אורי מילר באמצעות מכון וינגייט, נטען כי כ-300 ספורטאים, במיוחד ממועדוני הכדורגל השונים, נעלמו מהרישומים, כאשר חלקם נעלמו "בתנאים שלא התבררו".

הכדורגלנים היהודים לא תמיד היו בשורה הראשונה, מלבד גוטפריד פוקס וג'וליוס הירש ששיחקו במדי הנבחרת הלאומית לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הירש נכלא ונלקח למחנה ההשמדה אושוויץ, שם נרצח. פוקס הספיק לברוח לקנדה ונפטר בשנות השבעים.

קבוצות כדורגל בולטות, כמו שאלקה שזכתה בלא מעט אליפויות באותה התקופה, התנערו מהיהודים ואימצו לעצמן את המודל הגזעי. לנירנברג, כיום קבוצה מהליגה השנייה בגרמניה אבל בזמנו אחת מהמובילות במדינה, היה מאמן יהודי ממוצא הונגרי בשם ינו קונרד. הוא היה זה שהוביל את המועדון שהיה שייך לעיר המרכזית של ועדות המפלגה הנאצית. בגלל שהקבוצה הייתה אהודה על יוליוס שטרייכר, מי שכונה "אויב היהודים" ומי שייסד ב-1923 את העיתון האנטישמי "דר שטירמר", אותו העיתון שהיה בבעלותו הפעיל לחץ על מנת לפטר את המאמן עוד לפני עליית הנאצים ב-1932. קונרד גורש בבושת פנים. האוהדים, לימים, לא שכחו את המעשה והנציחו את זכרו.

ינו קונרד, מאמנה היהודי של נירנברג (האתר הרשמי של נירנברג)

מי שנהנה מתמיכת השלטון הנאצי היו כמובן הכוכבים המקומיים, כמו פריץ שפאן למשל. "הרוב המכריע של הספורטאים למיניהם יצא מכליו כדי לעשות קריירה במפלגה הנאצית ובאס.אס, ולא בחל בשום אמצעי", כתב על כך ד"ר מילר במאמרו. שפאן היה גדול החלוצים של שאלקה והנבחרת הגרמנית באותן שנים. לפני כעשור ניסו להנציח את פועלו של שפאן בגלזנקירשן, העיר שבה משחקת שאלקה, אלא שאז נוצרה התנגדות גדולה מצד תושבי המקום.

הם התקוממו על כך משום שבאותם ימים התגלה להם כי אותו שפאן זכה לקבל כמתנה חנות של שני יהודים שגורשו מהעיר בימי השלטון הנאצי. החנות הייתה רשומה על שמם של סאלי מאייר ויולי ליכטמן, שלפי הרישומים נלקחו גם הם לאושוויץ ונרצחו ב-1942. ארבע שנים קודם לכן, שפאן קיבל את החנות שלהם במסגרת הליך ה"אריזציה" ומסר אותה לאשתו.

"זה היה סוג של תשלום בונוס של המשטר כהערכה לשחקן המצטיין הזה", סיפר פרופ' צימרמן. "ברגע שזה התגלה, כל האוהדים של שאלקה והתושבים בעיר אמרו שאי אפשר לקרוא לרחוב על שמו של אדם כזה, גם אם מדובר בגדול שחקני הכדורגל של אותה התקופה". ופה התחיל השינוי הגדול של הכדורגל הגרמני, שלראשונה התנגד להנציח את אחד מהכדורגלנים הגדולים שלו שאף עמד בסיום הקריירה שלו בראש המועדון של שאלקה אחרי שפרש.

פריץ שפאן, מימין, במדי נבחרת גרמניה (אתר ההתאחדות הגרמנית)

בשנים האחרונות, ראשי הכדורגל הגרמני החלו להיאבק בתופעת הגזענות במגרשים בצורה קשה. בורוסיה דורטמונד, הקבוצה שדגלה ברעיון הגזע הארי בזמנו, הפכה לאחת החלוצות בתחום כיום. לפני כשנתיים פרסמה הקבוצה סרטון שהפך לוויראלי באינטרנט ובו ניסתה הקבוצה, בעזרת הומור שחור, למגר את הגזענות במשחקיה. באותם ימים הרוחות סערו בעקבות "מחאת הבננות" של ניימאר ודני אלבס ששיחקו בברצלונה, ובסרטון של הקבוצה הצהובה הופיעו דמויות שהתחפשו לחיילי נאצים שניסו לשחק כדורגל, אבל בכל פעם שהם הצדיעו במועל יד - הכדור פגע בהם. המסר היה ברור, "כדורגל ונאציזם פשוט לא הולכים ביחד ואם תתנהגו כך תפגעו במשחק שלכם".

בהמשך ישיר לזה, לפני כשלושה חודשים התארחו שחקני קבוצת הנוער של דורטמונד בארץ ולאחר שפגשו את מכבי חיפה בליגת האלופות לנוער, השחקנים משתי הקבוצות הגיעו במשותף לסיור בבית טרזין שבקיבוץ גבעת חיים איחוד. במשך שעות הם ישבו ושמעו הרצאות מניצולי שואה שסיפרו גם על ענף הכדורגל בימי השואה.

קבוצות הנוער של מכבי חיפה ודורטמונד בביקור בבית טרזין (באדיבות בית טרזין)

פרופ' צימרמן הסביר כי מאז ועד היום, הרבה השתנה ביחס של הגרמנים למה שקרה: "כל מועדון בגרמניה, לא רק שפרסם ספר על ההיסטוריה שלו, אלא יש לו גם או פרק או חלק מהמוזיאון שמתייחס להתנהלות שלו בתקופה הנאצית, והמועדונים האלה מנסים לכפר על מה שהם עשו. המבורג החליטה באסיפה הכללית שלה לפני חמש שנים לבקש סליחה מכל החברים היהודים שסולקו ממנה בתקופה הנאצית. זו הייתה החלטה חגיגית ודמוקרטית שהבהירה שהם מודים באשמה אחרי המלחמה, וכך גם הכדורגל הגרמני כולו".