מקדוניה על תקן קפריסין: סיכום ניצחון ישראל

1. פלאש בק. אוקטובר 2014. ניקוסיה. עומר דמארי כבש ראשון לאחר בישול ענק. טל בן חיים דפק ביצוע לפנתיאון רגע לפני ההפסקה ואז שממה. שער מצמק בדקה ה-67 ואופיר מרציאנו אחד שסיפק הצלה אדירה עמוק בתוך תוספת הזמן כדי להבטיח את הנקודות. כך הפך ניצחון קל לניצחון במזל, אבל הפחד מכישלון השכיח את היכולת ואת הירידה ההיסטרית לאחור במחצית שנייה חלשה.

אוקטובר 2016. סקופיה. אותה תוצאה, ב-ד-י-ו-ק אותו משחק. גול של חלוץ, רגע גאונות של בן חיים, שער מצמק והיי, אפילו הדקות של השערים כמעט זהות. ואז הגיעה תוספת הזמן ודודו גורש שלח את היד ועצר פנדל. ובגלל שזה פנדל, הניצחון הקל הפך להירואי. רק שבקמפיין הזה אין פחד מכישלון, יש פחד מביזיון ולכן אולי הניצחון לא ישכיח כל כך מהר את היכולת. 

בכל מקרה, שוב זה קורה לנבחרת ישראל. ואולי אנחנו לא כאלה לוזרים כמו שהקול שצרוב לנו במוח ממשיך לפמפם לנו. שוב זה קורה לנו - שוב ניצלנו בנס.

דודו גורש עוצר את הפנדל בדקה ה-94. נס (רויטרס)

2. פסטיבל. המשחק ההוא בקפריסין היה הראשון בקמפיין מוקדמות יורו 2016, אבל לא באמת. חודש לפני כן, אלי גוטמן לחץ לדחות את משחק הפתיחה המקורי מול בלגיה שהיה אמור להתקיים במגרש נייטרלי בשל מבצע "צוק איתן". אופ"א נתנה פס ובדיעבד דפקה לגוטמן את הקמפיין שהתרסק אחרי אופוריית התשע מתשע בשלושת המשחקים הראשונים. ישראל הזחוחה חטפה מוויילס ואחר כך, כצפוי, הפסידה גם לבלגיה בדיליי של חצי שנה.

כלומר, במובן מסוים הקמפיין הנוכחי נפתח באותה צורה. הפסד ביתי ליריבה עדיפה וניצחון חוץ על הנבחרת מהדרג החמישי בבית, שהיכולת שלה והמקום הטבעי שלה בבית שוות בדיוק לדירוג שלה. אחרי קפריסין, ישראל טיילה באנדורה ומילאה אוויר בריאות, ניפחה קלות את החזה ופתחה בהכנות לפסטיבל בוסניה. להזכירכם, בראשון מגיעה לטדי ליכטנשטיין. פוטנציאל לשש מתשע, חודש לפני אלבניה בחוץ. וזה יהיה חתיכת חודש חגיגי. 

לקמפיין הזה יש מטרות כמו צמצום פערים ברמת העמידה הטקטית, חיבור מחדש של הנבחרת עם הקהל, אבל אי אפשר לנתק מטרות מתוצאות. ברמת התוצאות, המטרות הן לעשות יותר מבעבר. ניצחון כפול על שתי הנבחרות החלשות בבית זה לא הישג, זה הבסיס. המאסט. תוצאה חיובית באלבניה וסנסציה מול איטליה או ספרד ואז כבר יהיה אפשר להראות קבלות כשמדברים על התקדמות. את הניצחון בקפריסין, כזכור, ישראל זרקה בהמשך לפח.

אלישע לוי חוגג. ניצחון על מקדוניה הוא לא הישג, זה מאסט (רויטרס)

3. מאניה דיפרסיה. כל מה שקשור בנבחרת ישראל נוטה לחרוג מפרופורציות. הביקורת קיצונית מדי, הזלזול כל כך חזק והציפייה הטבעית היא לכישלון. כשאתה מצפה כל הזמן לגרוע מכל, לפעמים כל ניצחון (ולפעמים גם הפסד בדרך מכובדת, ע"ע איטליה) נתפס כהפתעה חריגה והטעם שלו משקר. זה נכון גם לגבי השחקנים. מי שמפחד מכישלון או מביזיון, יכול למצוא את עצמו נותן לעצמו יותר מדי קרדיט על תוצאה מתבקשת. 

דינו של הניצחון במקדוניה לא אמור להיות שונה מדינו של ניצחון חלק ונוח על ליכטנשטיין אם וכאשר. אין פה שום עניין של זלזול ביריבה. מקדוניה היא נבחרת עם הישגים דלים משל ישראל. את הקמפיין הקודם היא סיימה אחרונה עם ארבע נקודות. אז יש לה חלוץ בפאלרמו וכוכב מזדקן ושם קצת יותר סקסי מנמושות היבשת. ואפשר להדביק עליה סיסמאות של צמצום פערים ונבחרת קשה והרבה קבוצות יאבדו שם נקודות ולשכוח שישראל רק עשתה מה שהיא צריכה לעשות, מה שנבחרת שרוצה לסיים במקום השלישי בבית צריכה לעשות - לא לאבד נקודות מול נבחרות נחותות ממנה על הנייר. 

חמד, זהבי ובן חיים חוגגים. תרדו לקרקע, יש ליכטנשטיין בראשון (רויטרס)

המשחק במקדוניה קיבל ציון טוב במבחן התוצאה, מספיק במבחן האופי ויצטרך מועד ב' במבחן היכולת. בשקלול הכללי: המטרה הושגה. לא צריך לחזור על הקורס, אבל בהחלט לתת יותר בבאים אחריו. מי שחילק מחמאות בהפסד לאיטליה, בוודאי צריך לקבל ניצחון, גם מתבקש, במקדוניה. בואו נציב לעצמנו עוד מטרה בקמפיין - חלאס עם המאניה דיפרסיה.

4. הנבחרת הצעירה. לעומת זאת ולהמחשת המאניה דיפרסיה/תרבות ספורט קלוקלת/חוסר פרופורציות המאפיינים את הכדורגל הישראלי, ה-0:4 של הצעירה על יוון לא מקבל את הכבוד המגיע לו. הנבחרת הצעירה של ישראל הייתה ביורו 2007, הפסידה בפלייאוף מוקדמות יורו 2009, סיימה שנייה במוקדמות יורו 2011, אירחה את יורו 2013, סיימה שנייה שנתיים לאחר מכן ושוב שנייה בקמפיין הנוכחי. ועדיין זה מרגיש שלאף אחד לא מספיק אכפת. 

דור פרץ חוגג עם שחקני הנבחרת הצעירה. תנו להם כבוד (אחמד מוררה)

הנבחרת הצעירה ניצחה בפרק זמן של 10 שנים את צרפת, סיימה פעמיים בתיקו עם גרמניה ועוד פעם עם איטליה, ניצחה בשבדיה ובנורבגיה, גברה על אנגליה, סחטה תיקו בפורטוגל והשלימה דאבל על יוון. היא נבחרת שמביאה תוצאות ולא מעניינת את הקהל. ישראלים אוהבים לרכב על הצלחה רגע לפני שהוא מתרחשת ואז להשחיז סכינים. התהליך פחות מעניין אותם. אגב, מה עשתה הבוגרת באותו פרק זמן של עשור? את מי היא ניצחה? לאן היא הגיעה? האם ישראל יכולה בכלל לחלום על תוצאות כאלה במוקדמות יורו או מונדיאל? אתם יודעים את התשובות. 

בדיוק כמו במקרה "שוב זה קורה לנו", הגיע הזמן להשתחרר מסיסמאות כדורגל שישבות בראש קצת יותר מדי. הכדורגל הישראלי יודע לגדל כישרונות. אולי לא בכמות המספיקה, אבל יודע. עובדתית, ברמת הנבחרת הצעירה ישראל, היא בעשירייה השנייה באירופה וברמת הנבחרת הבוגרת אי שם בסביבות המקום ה-30. כלומר, הבעיה היא לא בגידול, אלא במעבר. 

איתן טיבי. סמל לכלוב הזהב (איציק בלניצקי)

ואולי בכלל הבעיה היא בליגת העל. הרכב הצעירה למשחק מול יוון כלל שני שחקנים מהליגה הלאומית, שני שחקני ספסל ממכבי חיפה, שחקן שלא מקבל דקות במכבי תל אביב, שחקן רוטציה מהפועל באר שבע, כישרון שמתנדנד בבית"ר ירושלים ועוד שחקנים מהפועל חיפה, קריית שמונה ועומרי אלטמן מהפועל תל אביב. אלטמן מסמל בדיוק את ההבדל והקיבעון המחשבתי. 

הוא שחקן מקבוצה מושמצת שחטפה ביקורות מקצועיות בכלל ועל היכולת ההתקפית שלה בפרט, שמגיע לנבחרת ופורח. והוא לא הראשון שזה קורה לו. יש שלל דוגמאות לשחקנים שבמקרה הטוב התעלמו מקיומם בליגה ופרחו ברמת הצעירה בסביבה שקטה של אפס לחץ ואפס ציפיות, אבל גילו שכמעט אין להם מקום להתקדם. 

כי כל עוד ליגת העל - בחסות ג'ורדי קרויף, אלונה ברקת ויעקב שחר - תהיה כלוב של זהב עם משכורות עתק לזרים ולישראלים בכירים, נמשיך להידפק דור אחרי דור, קמפיין אחרי קמפיין במעבר. נרוויח שחקנים כמו ניר ביטון, אלמוג כהן, רמי גרשון או בירם כיאל שעוברים לאירופה בגיל צעיר ונפסיד הרבה יותר. אגב גרשון, למה הוא שוב מתחיל קמפיין כבלם שלישי? מה הייתה התגובה לו ההרחקה של טיבי - מסמלי כלוב הזהב - הייתה עולה בנקודות?

5. מה עדיף? בשורה התחתונה, אחרי כל הניתוחים, הדיונים, סימני השאלה, המחשבות על ניהול המשחק והחילופים, דברי ההלל לדודו גורש, הביקורות ורגע לפני פסטיבל אלבניה הממשמש ובא, זה היה ערב טוב לכדורגל הישראלי. לא ספקטוקלרי, לא יוצא דופן, אבל גם לא מאכזב. קינוח פשוט וקל שיושב טוב בבטן ושולח אותך לישון עם חיוך. כוס קפה של בוקר. תשאלו את עצמכם שאלה: זה לא עדיף ממחמאות ריקות אחרי הפסד מכובד?