עושים ליל סדר: עשר המכות של הספורט בישראל

כולנו נשב מסביב לשולחן בליל הסדר, נקרא את ההגדה של פסח ונגיע לחלק של עשר המכות, אלו שאלוהים הנחית על מצרים כדי לגרום לפרעה לשחרר את בני ישראל מעבודתם. גם אנחנו, חובבי הספורט, סובלים לא פעם ממכות.  

לכן, סיכמו לכם את עשר המכות של הספורט הישראלי שחווינו העונה, נושאים שעיצבנו אותנו ואיכזבו אותנו. אצל המצרים זה התחיל בדם ונגמר במכת בכורות, אצלנו זה מתחיל מהקהל שלא מגיע למגרשים, דרך שיטת הקיזוז המעצבנת ועד בעלי הבית שנוטשים את הספינה. איזו מכה הכי הכאיבה לכם ומה אתם הייתם רוצים שישתנה. הכל בפנים. 

המכה הראשונה: מיעוט הקהל במגרשים
מזל שיש לנו משחקי עונה שממלאים לנו את האיצטדיונים, מפגשים כאלה שהכרטיסים אליהם נגמרים ואפילו לא צריכים לפתוח את הקופות ביום המשחק. אולם זה לא מספיק והעונה כשיש 16 קבוצות, ליגת העל סובלת מבצורת של אוהדים. לא פעם נתקלנו במגרשים שהכילו רק 500 אוהדים במשחק, כמות שמתאימה לליגה א'.

קבוצות כמו הפועל עכו, הפועל רעננה, הפועל ר"ג ומכבי אחי נצרת שהן במקרה העולות החדשות לליגת העל, סיפקו העונה ממוצע של קהל שנע בין 600 ל-1500 למשחק. לא חסרות סיבות לכך: האיצטדיונים הלא ראויים, מחירי הכרטיסים המופקעים וגם רמת הכדורגל שלא מרקיעה לשחקים. אין מה לעשות בשביל להזכיר במעט את הכדורגל האירופאי בכל מה שנוגע לכמות הקהל במגרשים, יש לנו עוד הרבה עבודה.

יציעי גרין. כל אוהד יכול לשכב על שלושה מושבים (אמיר לוי)

המכה השניה: שיטת הקיזוז
השיטה החדשה והלא ספורטיבית שהומצאה העונה בליגת העל ובליגה הלאומית היא ביזיון אחד גדול. האפשרות שקבוצה תיקח אליפות דרך הקיזוז היא דרך לא הגיונית ובטח שלא ספורטיבית. מכבי חיפה שעבדה קשה כל העונה וביססה את עצמה במקום הראשון יכולה למצוא את עצמה מסיימת את העונה במקום השני אחרי הפועל ת"א כי מקצצים לה את הנקודות בחצי. הזוי ולא מציאותי.

הכדורגל שלנו גם ככה אינו מודל לחיקוי, אז מדוע יו"ר ההתאחדות, אבי לוזון, מנסה להמציא את הכדורגל מחדש. דמיינו לכם שקבוצה תרד ליגה העונה בגלל השיטה החדשה, אני די סבור שזה לא יקרה בנחת ובהבנה. הגדלת הליגה ל-16 קבוצות אולי גרמה לעוד שחקנים אלמונים לפרוח והביאה את הכדורגל שלנו לעוד חלקים בארץ אבל הרמה הנמוכה וחוסר ההיגיון בשיטה גורמים לנו להתגעגע לליגה יותר קטנה ובטח שיותר ספורטיבית.

שטרן חלובה ואבי לוזון. מנסים להמציא את הכדורגל (אמיר לוי)

המכה השלישית: נבחרת ישראל שלנו שוב נכשלת 
עוד קמפיין עבר ועוד טורניר שלא נרצה לחקוק בזכרון שלנו. כן, אתם לא טועים מדובר בנבחרת ישראל. שהוגרלו הקבוצות לבית של הנבחרת בקמפיין מוק' המונדיאל, כולם חשבו שאולי סוף סוף נעשה את זה ונצליח להעפיל למונדיאל אבל שום דבר לא השתנה. הנבחרת פתחה יחסית טוב את הטורניר, כולם התמלאו בציפיות ואז הגיע שלב הלוזריות והאי שקט. שוב, אנחנו בחוץ. שוב, מאמן עוזב ושוב, הקהל לא מאמין בנבחרת שלו.

ומה עושים בשביל שכל זה ישתנה? מביאים מאמן צרפתי ללא קבלות שאימן לפני כמה שנים את בית"ר ירושלים ושמו לואיס פרננדז. למה דווקא הוא מונה? בגלל שיו"ר ההתאחדות התעקש למנות מאמן זר לנבחרת בניגוד למה שרוב העם רצה באמת וזה מאמן ישראלי. אחרי שכמה מועמדים סירבו להצעה, הוחלט ללכת על ברירת מחדל, העיקר שזה יהיה זר.

שחקני הנבחרת מאוכזבים. אנחנו מכירים את התחושה הזו (גיא בן זיו)

אז מה נוכל להגיד? שיהיה בהצלחה. בסך הכל, כולנו רוצים שהנבחרת שלנו תצליח ותעלה לטורניר הבא, אבל עדיף לא לצפות ולחיות באשליות.

המכה הרביעית: מאמנים מתחלפים כמו גרביים
כל עונה המאמנים שלנו פותחים את העונה בקבוצות שלהן כאשר לכל אחד יש את המטרות שלו. דבר אחד הם לא יודעים, מתי הם יסיימו את התפקיד שלהם. לא פחות משבעה מאמנים סיימו את תפקידם העונה לפני סיומה. יצחק שום, גיא עזורי, ערן קוליק, רוני לוי, דני ניראון, אלי מחפוד ואלי כהן. תוסיפו לזה את המחליפים הזמנים כמו שביט אלימלך בהפועל פ"ת ועמי וזאנה בהפועל רעננה, שאפילו הם לא החזיקו מעמד.

קוליק. מישהו זוכר שהוא אימן בתחילת העונה בליגת העל? (אלעד ירקון)

לפעמים זה הקהל שמפעיל לחץ על ההנהלה וגורם בעצמו לעזיבת מאמן, ולפעמים זה הבעלים שלא מרוצה מהרמה ומהתוצאות שהקבוצה משיגה תחת ניהולו של אותו מאמן. להיות מאמן בישראל זה כמו להמר בקזינו, אף פעם אתה לא יודע היכן תסיים את הערב אחרי עוד הפסד.

אל תתפלאו שמאמנים שחוו על עצמם לא פעם פיטורים בישראל מעדיפים לאמן קבוצה באירופה, למרות שלא תמיד מדובר בצד הקלאסי של היבשת. רוני לוי ברומניה וניר קלינגר בקפריסין כבר שם. גם יצחק שום בטח ימצא את עצמו בקרוב שוב ביוון או בולגריה. ואנחנו שואלים מתי יתנו למאמנים שלנו קצת יותר כבוד.

רוני לוי. העדיף את רומניה

המכה החמישית: בעלי הבית בורחים
הם מגיעים בקול תרועה ולא עובר הרבה זמן עד שהם אומרים. די מיצינו, תודה רבה ולהתראות. אי אפשר לבוא בטענות לאנשים הללו שבאים מיוזמתם, נותנים מזמנם ומשקיעים מכספם, מדובר באנשים בעלי ממון שכל אחד מהם מגיע מהסיבה שלו ומשקיע בקבוצת הכדורגל אותה רכש. בהתחלה, הכל נראה ורוד אך בדרך כלל לא עוברת תקופה ארוכה והם מחליטים לעזוב.

פעם, זה הקהל שמקלל ומאיים ולפעמים הם מגלים שזה משהו אחר ממה שציפו. במכבי ת"א זה היה אלכס שניידר שעזב די מהר ובמקומו הגיע מיץ' גולדהאר, בבית"ר ירושלים זה ארקדי גאידמק שבפועל עדיין הבעלים אבל חזר לרוסיה. הספונסר שהגיע והחליט לתרום, גומא אגייאר, אושפז ונעלם.

דניאל יאמר. פשוט נמאס לו (דרור עינב)

 בהפועל ב"ש, אלונה ברקת נבהלה מהקהל והחליטה שזה הספיק לה, דניאל יאמר החליט שלא מכבדים אותו ובצדק והחליט לנטוש את עיר היהלומים. אפילו ירון קוריס הודיע שבסיום העונה הוא יעזוב את הבייבי שלו. ולנו נותר לשאול למה זה קורה.

המכה השישית: זרים בשחור
שחקנים זרים יש בכל מדינה. מאמנים זרים זה עניין מקובל אבל שופטים זרים?
עד כמה אנחנו רוצים להיות שונים. זה התחיל בעונה שעברה עם השופט הקפריסאי ששפט בדרבי התל אביבי וזה המשיך העונה עם עוד שלושה משחקים שנוהלו על ידי שופטים מגרמניה וקפריסין. אין לנו טענות לרמת השיפוט של השופטים הזרים אבל בשביל מה אנחנו צריכים את זה?

השופט הקפריסאי. לא גילו לנו את העולם (גיא בן זיו)

אם הרמה של השופטים שלנו לא גבוהה, זה לא מה שיגרום להם להשתפר. להיפך, זה גורם לזילזול ועוד יותר לחוסר מקצוענות. גם השופטים באנגליה, איטליה ובטח בספרד עושים טעויות ושם לא מנחיתים שופטים מקפריסין.

אוהדי הכדורגל היזהרו! אם לא תתחילו לעודד את הקבוצה שלכם במשך 90 דקות, יחליפו אתכם בקהל מטורקיה.

המכה השביעית: אבות אכלו בוסר
מעניין מה קורה בליגות הילדים, נערים והנוער ואנחנו לא מתכוונים כרגע לרמה שם או לאיכות השחקנים. המכה האמיתית היא ההתערבות הבלתי פוסקת של "המקורבים" לשחקנים. במקרה הזה, מדובר בבני משפחה שחושבים שבגלל קשר הדם שיש להם עם שחקן זה או אחר, הם מיידית הופכים לפה שלו. בכך, הם גורמים לפגיעה בקריירה של הדבר היקר שלהם.

אייל גולסה. מספיק בוגר כדי להחליט לבד (עמית מצפה)

העונה, אנחנו מרגישים את זה בעיקר במשפחת בוזגלו. יעקב האב מתראיין באופן קבוע בכל נושא שקשור לבנו מאור. גם משפחת גולסה נכנסה לעניינים עם נושא החתימה בלאציו האיטלקית כאשר אחיו של אייל היה הראש מאחורי התכנית החשאית. לא חסר אימהות של שחקנים שגם מתראיינות בשמו של בנם ואנחנו אומרים: הלו, חברים זה לא קייטנה או יום הורים בבית ספר. זה מקצוע לכל דבר והילדים שלכם כבר מעל גיל 18. יש להם פה ויש להם גם סוכן, אז תפסיקו להתערב כי באמת, אתם רק הורסים.

המכה השמינית: צבא הגנה לספורטאים
לשרת בצבא הגנה לישראל, זו חובה אזרחית ומוסרית עבור כל אחד מאיתנו וזה ברור. מה לעשות, לא נולדנו בשוייץ או בהולנד, שם עיקר הדאגות מופנות לבטיחותם של מפעלי השוקולד והגבינה. בגיל 18 נגזר על כל אחד ואחת מאיתנו לעלות על מדים ולהקריב שלוש שנים מחיינו למען המדינה. אין ברירה? אז זהו, שלפעמים יש. לא פעם אנו נתקלים במקרים של ספורטאים, בייחוד כדורגלנים צעירים ומבטיחים שעומדים בפני הדילמה הכי קשה בחייהם: לזרוק את הקריירה לפח ולהתגייס או ל"השתמט" משירות.

בן סהר. עדיף כדורגל על ממטרות בקריה (רויטרס)

יש כמובן את יפי הנפש שטוענים כי כל האזרחים שווים בפני החוק ועל כולם לשרת. כן, אין ספק שאם בן סהר, נס זמיר או אייל גולסה יגיעו לקריה כדי לפתוח ממטרות וללכת הביתה, זה יתרום רבות למדינה. עזבו שטויות, לפעמים אנחנו חייבים לצאת קצת מהקופסא ולחשוב מעבר. תנו לכשרונות הצעירים שלנו (גם ככה אין הרבה כאלה) לפרוח.

המכה התשיעית: עודף זרים בכדורסל
אפשר לציין שזו לא השנה הראשונה שבה אנחנו מזכירים את מספר הזרים המוגזם שמסתובב בליגה הישראלית, כבר יותר מ-80 שחקנים בעלי אזרחות זרה שיחקו השנה בקבוצות ליגת העל והנפגעים העיקרים מכך הם השחקן הישראלי, הכדורסל הישראלי ואנחנו האוהדים.

יותר מדי זרים על הפרקט (דרור עינב)

רק לפני שבוע הגיעה לכאן פרטיזן בלגרד ועם עשרה שחקני בית בסגל ושני זרים בלבד, ניצחה את מכבי ת"א הגדולה בהיכל נוקיה והראתה שאפשר לעשות את הדברים קצת אחרת. אי אפשר שלא להתגעגע לתקופה שבה יכלנו להזדהות עם השחקני הבית של הקבוצות הישראליות. חבל שבמקום, אנחנו צריכים להיות תלויים בשכירי חרב שמתחלפים כל שנה ושנה לפי גודל המשכורות שמציעים להם. אז נכון שמכבי ת"א והפועל ירושלים מצליחות באירופה בגלל אותם שחקנים זרים, אבל האם המחיר שאנחנו והכדורסל הישראלי משלמים עליו הוא לא כבד מידי?

המכה העשירית: אין דור עתיד לטניס הישראלי
לפני שנתיים, הטניס הישראלי היה בטירוף: שתי נבחרות ישראל, הגברים והנשים, היו בבית העליון, הענף היה בפריחה והכול נראה ורוד אבל מביני העניין של הענף ידעו שהעתיד אינו נראה טוב וכי מדובר גם בלא מעט מזל מלבד היכולת המשכנעת.

ציפי אובזילר. השאירה חלל גדול (GettyImages)

נבחרת הפדרציה היתה כבר בין שמונה הגדולות בעולם, כששחר פאר וציפי אובזילר ייצגו אותנו בכבוד, ומריה שראפובה הגיעה לכאן כדי לשחק לעיני מגרש מפוצץ ברמה"ש. אבל בתוך שנתיים ירדו הנשים מהבית העליון ה-1 לבית העליון ה-2 ומשם לבית האזורי. השנה לא הצליחו שחר פאר וחברותיה לחזור בחזרה לבית העליון ונראה כי הן יישארו שם תקופה ארוכה.

מלבד פאר, המדורגת 20 בעולם, אין עתיד לנשים ופרישתה של אובזילר הותירה חלל גדול. יוליה גלושקו היתה הבטחה גדולה מגיל צעיר, אבל היא לא מצליחה להתרומם ומדורגת במקום ה-350 בעולם. אחריה מדורגת קרן שלמה במקום ה-400 וחן אסטרוגו במקום ה-488, כך שקשה לראות את הנבחרת חוזרת לבית העליון בתקופה הקרובה.

יוליה גלושקו. לא מצליחה להתרומם (דרור עינב)

אצל הגברים, ההצלחה אמנם נמשכת כאשר בשנה שעברה הגיעה נבחרת הדייויס לחצי-גמר הבית העליון, ונותרה בין 16 הגדולות בעולם. אבל שני ההפסדים האחרונים על החימר, לספרד אשתקד והשנה לצ'ילה, הוכיחו כי על המשטח האיטי אין לנו מה למכור. גם כאן העתיד של הענף נראה מעורפל. אנחנו נתבסס בשנים הקרובות על שחקן אחד - דודי סלע המדורג במקום ה-71 בעולם. הראל לוי ונועם אוקון אוטוטו בני 32, מחוץ למאיה הראשונה וכבר לפני פרישה, אנדי רם בן 30 ולא נראה שיחזור לשחק יחידים ויוני ארליך בן 33 ולא ברור כמה זמן עוד ימשיך לשחק בזוגות.

כך שפאר וסלע ינסו להחזיק לבד את הנבחרות, אולם שניהם לא יכולים לשחק בכל חמשת המשחקים במפגש והעתיד נראה ממש לא טוב.