הזמן כידוע לא עומד מלכת עבור אף אחד וגם לא עבור הטניסאי הישראלי הטוב בכל הזמנים, עמוס מנסדורף, שחוגג היום (שלישי) יום הולדת 50, ולרגל המאורע ה"מבאס" לדבריו, הוא נזכר ברגעים שעשו לו את הקריירה, לטוב ולרע, ומסתכל מעט מהצד על הטניס הישראלי של היום.
עמוס, שהחל את הקריירה כמקצוען ב-1983, הגיע בשיאו למקום ה-18 בעולם, זכה בשישה תארי ATP, מתוכם בטורניר "ברסי" בפאריס מסדרת המאסטרס, הגיע לרבע גמר אליפות אוסטרליה הפתוחה ב-1992, וב-1994 פרש בדמעות אחרי שהגיע לגמר טורניר אייזנברג ברמת השרון.
 |
| עמוס מנסדורף. פותח את הלב |
|
| |
עם הפרישה, הפך מנסדורף לאיש עסקים בתחום היהלומים, ועם הטניס התעסק בהתנדבות בלבד. הוא הספיק גם להתחתן ולהתגרש פעמיים, לאמן טניסאים בחו"ל וכיום מאמן במשרה מלאה טניסאים צעירים כמו עידן לשם ודניאל צוקרמן ומשמש מאמן לאומי של נבחרות העתודה הישראליות לגילאים 12 ו-14.
מנסדורף: "היו לי את כל התנאים להצליח, היום קשה יותר לפרוץ"
"זה מבאס להיות בן 50, ביחוד שבפנים אני מרגיש כמו בן 20", סיפר מנסדורף בתחילת הראיון לקראת יום הולדתו. חרף ה"באסה", עמוס עבר לא מעט בקריירה וגם הוא יודע שההספק שלו מכובד מאוד.
רגע השיא
"הייתי אומר שהיו כמה כאלה. הראשון היה בשותפות בניצחון של נבחרת הדייויס על צ'כוסלובקיה בחוץ ב-1987, כשניצחתי את מצ'יר ונובאצ'ק, שחקנים מהטופ העולמי דאז, בדרך לרבע גמר היסטורי במפעל. הרגע השני הוא הזכייה בטורניר "ברסי" היוקרתי ב-1988 אחרי הניצחון בגמר על ברד גילברט. הרגע השלישי הוא ההעפלה לרבע הגמר באוסטרליה ב-1992, שם נוצחתי ע"י ג'ים קורייר, שדורג בשיאו ראשון בעולם".
הרגע המרגש
"ללא ספק - רגע הפרישה אחרי ההפסד בגמר לוויין פרירה בטורניר ה-ATP ברמת השרון ב-1994. ברגע שהבנתי שמסיבות שונות החלטתי שאני לא יכול לשחק יותר, החלטתי להיפרד בטורניר הביתי לעיני הקהל הישראלי. אני חושב שרגע הפרישה הוא רגע מרגש עבור כל ספורטאי, זאת כמובן ללא קשר לניצחונות או הפסדים".
 |
| מנסדורף חוגג זכייה בברסי (רויטרס) |
|
| |
הרגע המאכזב ביותר
"כל הפסד מאכזב, אבל את ההפסד ליאניק נואה הצרפתי בסיבוב השלישי באליפות ארה"ב הפתוחה לקחתי הכי קשה מכל הפסד בקריירה. הובלתי 0:2 במערכות, 3:5 ו-0:30 במערכה השלישית, קרוב שני כדורים מוצלחים בלבד לשמינית גמר גראנד סלאם, ובכל זאת הפסדתי. כל הפסד הוא מאכזב וקשה, אך זה לא דבר שנשאר איתך לנצח. כל טניסאי חייב לקבל הרגשה כזו בהבנה, כי מפסידים הרבה פעמים. אם לא עושים זאת, אין אפשרות להתמודד מנטלית ולהחזיק מעמד קריירה שלמה. ההפסד הוא כמובן קשה יותר כשאתה יודע שחוסר מזל או החלטה שגויה הוציאו אותך מריכוז, אתה יודע שלא התנהלת נכון וזה לא פשוט לקבל את זה".
הניצחון הכי גדול
"בשיאי ניצחתי את כל שחקני הטופ 10 של התקופה שלי, פרט לסטפן אדברג, שמולו הפסדתי כעשר פעמים. רוב הניצחונות הגיעו בשלבים מכריעים של טורנירים חשובים. ניצחתי את אנדרה אגאסי, בוריס בקר, ג'ים קורייר, פטר קורדה, בראד גילברט, מיכאל שטיך, מייקל צ'אנג".
 |
| בוריס בקר. גם הוא הרגיש את טעם ההפסד מול מנסדורף (רויטרס) |
|
| |
חרטה
"מעולם לא קיבלתי החלטות קיצוניות. אני לא הטיפוס. אולי ההחלטה המשמעותית שאני מצטער עליה היא שבתור נער צעיר לא יצאתי מהארץ לאימונים, זאת חרף העובדה שהייתי מטניסאי הנוער המובילים בעולם. עשיתי כמו כולם תיכון וצבא, התאמנתי בארץ ובראייה לאחור זה הגביל אותי בעיקר בקשר למגרשי חימר, יריבי האימון והנסיון".
השתלבות בסגנון הטניס של היום
"ההבדל הגדול בין אז להיום הוא סוגי המשטחים. בתקופה ההיא היו מגרשים מהירים , שיחקנו עם כדורים מהירים והיה קל לבוא לרשת. היום המשחק הפך לתלוי חבטות, הגשה והגנה מהקו האחורי. הטניס שלי שונה מאוד מזה שמשוחק היום, אבל אני מאמין שאם נשים את אותם שחקני צמרת על המגרשים של אז הם לא היו מעיזים לעמוד ולחכות לכדורים שלושה מטרים מאחורי קו הבסיס. מה שעוד שונה הוא שהיום הוא כמות השחקנים ברמות הגבוהות היא אדירה, מה שמקשה מאוד לפרוץ קדימה".
קריירת האימון
"אחרי שפרשתי עברתי מהר מאוד לעסקים ולענף היהלומים בפרט. הטניס היה ממש כעבודה צדדית. חזרתי קצת, הייתי קפטן הדייויס, התנדבתי ולמעשה רק ב-2009 שבתי לאמן בעיקר שחקנים בחו"ל כמו סבטלנה קוזנצובה ומרקו קיודנלי המחבט מספר שלוש של שווייץ. כל זה נעצר כי התגרשתי פעם שנייה ואז הפסקתי לנסוע בעולם. אחר כך הייתי הקפטן של נבחרת הפדרציה ועכשיו אני תחת חוזה באיגוד ועובד במשרה מלאה. מאחר ורוב השנה אני מאמן בנים, התקשתי לעקוב אחרי הטניסאיות ולכן פיניתי את מקומי מהפדרציה".
 |
| מנסדורף מתדרך את גלושקו בתקופתו כמאמן הפדרציה |
|
| |
הבעיות של דור העתיד של הטניס הישראלי
"ישנן הרבה סיבות. אחת העיקריות היא מחסור בתקציב. לא ניתן לקיים מערכת מספיק חזקה כדי להכיל בתוכה כמות רצינית של טניסאים ולהביא אותם לרמה אחידה בעת ובעונה אחת. שנית, כיום ההתמודדות מול טניסאי העולם היא קשה עד מאוד. יש כמויות אדירות של שחקנים ויש איגודים שמשקיעים הרבה כספים. אין לנו כסף כמו לאוסטרליה או לצרפת. בארצות הברית לדוגמא הקימו מרכז אימונים עם 106 מגרשי אימונים, שכוללים גם אולמות, וחדרי כושר. אנחנו מתמודדים מול מספרים ותקציבים בלתי אפשריים. שמות כמו ניק קיריוס ותניסאי קוקינאקיס לא הגיעו יש מאין".
ובכל זאת
"יש הרבה עבודה עם השחקנים הצעירים. אין לדעת מי יצליח לעלות קדימה למטרים האחרונים של הקריירה. אנחנו לא מכוונים לטופ, אבל צריך לכוון ולהגיע ל-200 הראשונים, שזה כלל לא פשוט היום. מי שיגיע בכל זאת, זה תלוי בו ובכמה הוא יכול להתקדם משם. התהליך הרבה יותר ארוך ממה שהיה פעם. היום כל שחקן צריך להשקיע סכומי כסף אדירים. האיגוד משקיע מאמצים אדירים, אבל עבודה קשה לא מספיקה, יש כמות שחקנים טובה ואדירה בהמון מדינות וזו הבעיה של כל ענפי הספורט. מי שיהיה מספיק טוב ומוכשר ימשיך. כרגע, ישי עוליאל הוא בין הילדים הטובים בשנתון שלו (שנת 2000)".
התייחסות אחרונה ליום ההולדת
"זה באסה להיות בן 50, הלוואי שהייתי בן 20. אני מרגיש מאוד צעיר ורוצה עוד לתרום רבות. אראה כהצלחה אם אחרי הדור הזה של דודי סלע, אמיר וינטרוב, שחר פאר ויוליה גלושקו נצליח להביא עוד 2-3 שחקנים שיכנסו לגראנד סלאם. עוד ישראלי בגראנד סלאם זו מטרה ריאלית. בשביל שיהיה יותר מזה צריך שיהיה פה איזה פנומן. אני מסתכל אחורה וחושב למה אני הצלחתי איפה שרבים לא ואני מבין שהיה לי שילוב טוב של דברים נכון לתקופה ההיא כמו: מגרשים קרובים לבית ומאמן כמו שלמה צורף, שנתן הכל בשבילי. היו מסביבי גם ילדים יותר טובים כמו שחר פרקיס וכאלה שרדפו אחרי וניסו לנצח אותי כמו גלעד בלום. כמובן שהייתה קבוצה גדולה של ילדים לאימונים, מרכזי הטניס, בהם נתנו לנו לשחק כמעט בחינם, וההוצאות על הציוד לא היו מסיביות כמו היום. בנוסף, גם גרתי קרוב והיו בארץ הרבה תחרויות. בקיצור, היו לי את התנאים להצליח. היום חסר לנו טורניר גדול בארץ. אם היה אחד כזה, ברמת ה-ATP 250, זה היה דוחף את השחקנים קדימה".
 |
| דודי סלע. מי יתפוס את מקומו בעתיד (אחמד מוררה) |
|
| |
תפריט נגישות
ניגודיות עדינה
מונוכרום
הדגשת קישורים
חסימת אנימציה
פונט קריא
סגור
איפוס הגדרות נגישות
להורדת מודול נגישות חינם