"לפעמים אני שוכח שאין לי שתי אצבעות"

גדעון רייס הוא אגדה בקיבוץ גבעת ברנר, על אף שהוא כבר לא מתגורר שם בשלושים השנים האחרונות. השיריונר, היום בן 72, שנפצע בקרב ביום כיפור כשיצא מהטנק וטיל פגע לידו, נחשב לאחת הדמויות המוערכות שיצאו מהקיבוץ, לאחר שחזר להתחרות בספורט ואף שיחק כדורסל כשהוא ללא עין אחת וללא שתי אצבעות אותן איבד במהלך התקרית.

"המלחמה התחילה ביום שני ואני נפצעתי חמישה ימים אחר כך, בשבת במקום שנקרא תל מסחרה. הייתי מפקד פלוגה בשריון. התקרב לעברינו כוח סורי, היינו בעמדות טובות, היה קשה לראות אותנו. הטנק שלנו ירה את הפגז הראשון, איך שיריתי יצאתי מהמחבוא וספגתי טיל בחלק האחורי של הטנק. עפתי מהצריח על המנוע ונפגעתי מהרסיסים. הייתי מוטל על האדמה, מחוסר הכרה. כשהתעוררתי לא ראיתי בעין אחת ויד ימין הייתה מרוטשת".

גדעון רייס. חזר לשחק כדורסל שנה לאחר הפציעה (ארכיון)

"אמרתי לחבר'ה 'תשמרו לי על יד ימין - אני צריך לשחק כדורסל. בעין שמאל נכנס לי רסיס ואיבדתי את הראייה. הודעתי בקשר למפקד הגדוד שנפצעתי. הגיע חובש, שחבש אותי ולקחו אותי למקום איסוף הפצועים, שם קיבלתי מורפיום לשיכוך כאבים. כשהזריקו לי את המורפיום, הרגשתי הקלה ורק אחרי זה הבנתי כמה זה כאב, כנראה לא חשתי בכאב בגלל הדריכות והמתח. יותר מאוחר, חבר שלי מקיבוץ נען ששמע בקשר שנפצעתי, בא לחלץ אותי. הוא לקח אותי בג'יפ למקום איסוף בהליקופטר, שהטיס אותי לבית חולים רמב"ם. בדרך, בגלל המורפיום, הקאתי והוא ניקה אותי. הוא אמר לי לא לדאוג".

לאחר תהליך שיקום ארוך שעבר גדעון, הוא חזר לשחק כדורסל אחרי שנה ואף קלע עשר נקודות במשחק הראשון של קבוצתו מול הפועל רמת גן. כיום גדעון חי בארה"ב, יש לו עסק לרהיטי משרד בניו יורק, נשוי ואב לשלושת ילדיו שנמצאים שם ולבת נוספת בארץ. גם היום, הוא עדיין משוגע על ספורט, כל סוג. "היום אני כבר לא עושה ספורט כמו שעשיתי פעם. הייתה לי בעיה במיניסקוס, שיחקתי כדורסל והפסקתי, הולך קצת לחדר כושר וכדומה, משהו יותר משעמם מזה אין. אין לי פרטנר לטניס, אז עושים משהו, הספורט זה בלב שלי, אני עושה פעילות גופנית ממוצעת".

ב-18 בספטמבר חגג גדעון את יום הולדתו ה-72. בשנים האחרונות הוא לא עושה הרבה ספורט כפי שציין, אך הירידה בתחום שכל כך אהב החלה עוד לפני. "כשהגענו לפה התחלנו לרדת קצת לאט לאט. אני חושב שספורט זה אחד העיסוקים הכי טובים שכדאי לי לעסוק בהם. זה נותן מעבר". 

הכתבה על גדעון רייס (ארכיון)

אז למה לא לחזור לארץ? לרייס יש תשובה ברורה: "אנחנו מאוד קשורים לישראל, אני כאילו ישראלי שיושב בניו ג'רזי, אין הרבה הבדל. תשאל אותי מה שקורה בכנסת אני אדע להגיד לך. אנחנו רואים את החדשות והעיתון ומאוד מעודכנים ומגיעים הרבה לארץ. אבל זה לא משהו שעולה. אני כבר חצי בפנסיה, אם זו לא הייתה חברה שלי כבר הייתי בפנסיה. יש לנו ילדים פה, משפחה".

"לפני שלושים שנה עברנו לארה"ב, זה היה אומנם אירוע מקרי, הקיבוצים היו מוכרים זיתים ואח שלי, המבוגר ממני, נשלח להקים פה איזו אופרציה. הוא החליט שהוא רוצה לחזור אחרי כמה שנים, בדיוק פרשתי ממשחק כדורסל בגיל 42, אפס כסף, לא יודע מילה באנגלית, אבל זה היה שינוי, הקיבוצים התחילו להשתנות".

גם בארה"ב, רייס שמר על האהבה שלו למשחק הכדורסל: "דווקא שיחקתי פה הרבה, מאוד בהצלחה, בכל מיני ליגות כאלה ליותר מבוגרים, ואחר כך זה סוחב אותך, אתה מקים איזה ביזנס קטן ואתה מתגלגל. הבנות שלי חזרו לישראל כדי להתגייס לצבא, הבנים שלי אומנם מדברים עברית, אבל הם אמריקאים"

רייס בארה"ב. עדיין מאוד קשור לישראל

"האמא של הילדים קילקלה לנו את הגנים", הסביר רייס מדוע אף אחד מילדיו לא עוסק בספורט, "אף ילד לא יצא ספורטאי ולא בכיוון, בזמנו היו רק שני אמריקאים בקבוצה בישראל, עם הרבה שחקנים טובים ונמוכים כמוני, אני רק 1.72 מטרים, היום זה הרבה יותר קשה. אני רואה חמישה אמריקאים, במכבי אולי יש ישראלי אחד, אני קורא לזה מכבי 'ברוקלין', אתה רואה את נבחרת ישראל ומה שהיא עושה היום, זה נפלא. יש ישראלים פנטסטיים, היום בחור נמוך זה 1.92, אצלנו הכי גבוה היה בגובה הזה".

ובכל זאת, רייס עדיין עבר טראומה גדולה באותה מלחמה ארורה, עליה הוא ממעט לדבר בבית: "רק מדי פעם, הנכדים פתאום באים ואומרים 'סבא, חסרות לך שתי אצבעות', אבל אני לא יכול להסביר להם שהייתי במלחמה. זה כבר מאחורינו. יש הרבה אנשים מישראל שאתה נפגש איתם והם יודעים את הסיפור, אפילו שהטלוויזיה לא הייתה כמו היום. גם אז באתלטיקה הייתי אלוף הארץ בקפיצה למרחק. מי שמהתקופה הזו מכיר אותך, אז זה עולה לפעמים אבל לעיתים רחוקות".

גדעון רייס עם אישתו.

לא תספר יום אחד לנכדים את הסיפור המלא?
"הילדים שלי יודעים, הנכדים שלי יידעו. הגדול בן עשר והקטן בן שש, הם לא יבינו את הנושא של מלחמה והמצב במזרח התיכון זה לא בשבילם".

מה דעתך על דייויד בלאט? הלכת לראות אותו?
"אנשים אומרים ש'לקליבלנד לא נוסעים לחופשות', מישהו אמר את זה פעם ללברון ג'יימס. כל ערב אנחנו יושבים ורואים קליבלנד, אני חושב שבלאט אדיר, הוא עצום. זה נפלא שישראלי מצליח ככה בצורה בלתי רגילה. גם כספי הוא הצלחה יוצאת מן הכלל, הוא מאוד אמביציוני".

הוא מזכיר לך את האופי שלך?
"הוא מזכיר לי אותי מאוד. שיחק בקבוצות לא כל כך טובות, וגם אני אחד כזה שלא מוותר. הוא פנטסטי, יש לו אופי ואני אוהב אותו מאוד. הוא ישראלי גאה כמוני, הוא לא בקבוצה כל כך טובה אבל אני חושב שהייתה לו שנה טובה מאוד. אני מאוד קשור לספורט".

עומרי כספי. "הוא כמוני, אחד שלא מוותר"

אתה יכול להגיד שהיום, אחרי 43 שנים, הטראומה מאחוריך ואתה לא חושב על זה?
"היא תמיד הייתה מאחורי, מעולם לא עשיתי מזה עניין. באמריקה ולפעמים בארץ, אם אתה נפצע, אתה כאילו גיבור. אבל אני אומר שאם אתה נפצע אתה היית חסר מזל. לא היה איזה מבצע אדיר, אני לא גיבור, יצאתי מהטנק ופגע בי טיל, וחזרתי לשחק כדורסל כי אהבתי את זה. עמרם מצנע הלך להיות ראש עיר בהתנדבות, אני בסך הכל חזרתי לשחק כדורסל. אמנם עם עין אחת, אבל זה משהו שרציתי לעשות, חזרתי והייתי בסדר גמור".

"אף פעם לא היה לי טראומה, אמרתי לרופא שרק ישמור לי על הבוהן, זו הייתה כאילו בדיחה, אבל באמת התכוונתי לזה, וחזרתי אחרי שנה לשחק. אז היום? אני היום לא שם לב בכלל שחסרות לי שתי אצבעות".