זו לא את, זה אני: הפרידה של גוטמן מהנבחרת

1. אלי גוטמן הרים אתמול דגל לבן. לקח אחריות והודה: "נכשלתי, אני אשם". ההפסד הביתי לקפריסין אולי הפתיע אותו, אבל מהדברים שלו עולה שלמסקנה הגיע בלי קשר. הוא לא הצליח להביא את אלי גוטמן לנבחרת ישראל. לא את הכדורגל, לא את הרעיונות, לא את הקונספט של הפיכת הנבחרת לקבוצה. אתמול בחצות, בחדר התקשורת בטדי, גוטמן נפרד. בלי מילים, בלי תירוצים, בלי יותר מדי אמוציות ובלי הצהרות. כשהוא נזכר בתוצאות התיקו מול צפון אירלנד ואזרבייג'אן לפני שנתיים כחלק מתופעת חוסר העקביות, כולם הבינו שזה הסוף, שמדובר בנאום פרידה.

ההפסד לקפריסין היה פתאומי, חד וכואב. יותר מהתבוסה המשפילה לרוסיה לפני שלוש שנים, יותר ממופע הזחיחות שהסתיים בתבוסה לוויילס, יותר מכל תוצאות התיקו העלובות, ההופעות האנמיות וההתבטלויות במשחקי החוץ וכל יתר הפעמים שנבחרת ישראל עשתה את מה שהיא עושה הכי טוב - לאכזב את הקהל.

גוטמן. ייפרד מהנבחרת אחרי המשחק נגד בלגיה (אורן בן חקון)

הוא כאב יותר כי הייתה תחושה של התקדמות מקצועית ומנטלית, של שינוי מסוים בגישה, של סיכוי להישג, כי הייתה התקרבות בין הנבחרת לאוהדיה. ואז הכל קרס. הקונספט והאמון. כמו בעל בוגדני שנתפס שוב ושוב, כמו נפילה מקומה שביעית אחרי שטיפסת אליה ברגל. 

רק לפני חודש ישראל הציגה בקארדיף מפגן טקטי מרשים וביצוע מושלם של תכנית משחק. היא הייתה מסודרת, מאורגנת, לא מספיק אמיצה, אבל ידעה מה היא רוצה להשיג. אתמול בטדי, הנבחרת הציגה בדיוק את ההיפך. 90 דקות של בלאגן. פתחה טוב ונעלמה, ספגה שער ורדפה ואז איבדה את הראש במטרה לנצח וחטפה שוב.

זה היה הפסד של כדורגל נטו. לא אווירה, לא מנטליות ולא גישה. מחויבות הייתה, גם לחימה, כדורגל לא. "לא ראיתי יישום של כל הפרמטרים עליהם עבדנו", אמר גוטמן בסיום. מכאן האכזבה האמיתית, בעיקר שלו. "אני כמאמן כדורגל מכין במשך מספר ימים את הקבוצה ובא למגרש ורואה לפרקים את הכדורגל שהכנתי, זה לא זה", הוא המשיך והשאיר את כולם לקרוא בין השורות.

טל בן חיים. הנבחרת שוב איכזבה את הקהל (רדאד ג´בארה)

מהיום הראשון בתפקיד, המאמן הלאומי שב ופימפם את נושא הפיכת הנבחרת לקבוצה. דיבר על שיטה, סגנון ודרך קבועים. תמיד הוא היה מאמן שיטתי, יסודי, טקטיקן ואחד ששם דגש על חזרה לעמדות. אתמול הוא הביט מהצד ב-90 דקות של אנדרלמוסיה, רולטה כהגדרתו. התקפות עם ראש בקיר שהשאירו את הנבחרת חשופה למתפרצות ולא רק בחמש הדקות שבין השוויון לשער השני של הקפריסאים.

גוטמן הביט מהצד וראה השתקפות של אדם אחר. "זה לא זה", "זה לא אני", "זה לא הכדורגל שלי", חזר ואמר במסיבת העיתונאים והודה שגם בניצחון היה אומר את אותם הדברים. נבחרת ישראל לא נראתה אתמול כמו השתקפות של אלי גוטמן. כמו במשחק עצמו, בשנים האחרונות זה קרה לה לפרקים בלבד. אבל יותר מכל, אלי גוטמן הבין סופית שהוא לא מתאים או רוצה לאמן את נבחרת ישראל.

2. הג'וב של מאמן נבחרת קשה ובעיקר שונה מאימון קבוצה. אתה מקבל חבורה של שחקנים פעם בחודש לאימונים בודדים ולכן קשה לך בזמן קצר לקבע שיטת משחק או דרך. הקמפיינים בנויים על מספר משחקים מצומצם ולכל הפסד יש השלכות הרבה יותר גדולות. בעיות שמטופלות בקבוצה על בסיס יומיומי או שבועי יכולות להיגרר בנבחרת על פני כמה חודשים, מה שגם שכל תוצאה - במיוחד במדינה כמו ישראל - גוררת הרבה יותר הדים.

קבוצה צריכה להיות מתורגלת בעמידה מול כל סיטואציה, קבוצה צריכה לדעת להגיב להתפתחויות תוך כדי משחק, לעבוד על שיטות משחק ותכניות משחק שונות. יכול להיות שקבוצה של גוטמן הייתה מגיבה אחרת, שהייתה יודעת לנצל את המומנטום ב-1:1, לשחק באחריות גם בשלושה בלמים, להרגיע מעט ולהפוך את התוצאה. נבחרת היא לא קבוצה. אתם יודעים מה, נבחרת ישראל היא לא קבוצה.

גוטמן וערן זהבי בימי הפועל ת"א. בנבחרת זה לא עבד באותה צורה

בארץ, תפקיד מאמן הנבחרת תובעני במיוחד. הציפייה לתוצאות והישגים באופן מיידי לא תמיד רציונלית. בקבוצה, מאמן מקבל זמן לעבוד וימי חסד. בנבחרת לא. הזמן שלך קצוב, המשימה שלך ממוקדת ואין זמן לתקן. בנבחרת כמו ספרד, השיטה קבועה, השחקנים חיים אותה מגיל נערים וכל שנותר למאמן הוא לבחור את השחקנים הנכונים ולנהל משחק בצורה טובה. ישראל היא לא ספרד. ההתאחדות לכדורגל היא בוס יציב שלא מפטר מאמני נבחרת ונותן להם סבלנות, אבל בשום צורה כאן אי אפשר להגיע לאוטומטיזציה של נבחרת בוגרת. זה מתחיל בנבחרות הצעירות, אבל הבעיה קשורה גם בחוסר הבנה לגבי דרישות התפקיד של מאמן הבוגרת.

מכיוון שאימון נבחרת לא מתאים לכל אחד, בעבר היה נהוג לתת את התפקיד לחבר'ה המבוגרים, שצברו ניסיון, הגיעו להישגים ואולי אין להם כוח ללחץ היומיומי של קבוצה. בשנים האחרונות המגמה בכדורגל העולמי השתנתה, אבל לא השורה התחתונה. נבחרות קטנות הצליחו בעיקר בעזרת מוטיבטורים מוטרפים או דורות משוגעים.

שחקני נבחרת ספרד חוגגים. משחקים את השיטה מגיל קטן (רויטרס)

נבחרת ישראל במצבה לא צריכה טקטיקן גדול, כי בלי אימונים יומיומיים או מסורת לכל אחד יהיה קשה לייצר דרך קבועה וחוץ מזה, אנחנו קטנים מדי כדי לא לעשות התאמות טקטיות מול יריבות עדיפות. המסקנה היא שהנבחרת צריכה אדם שיודע להשפיע על סגל בזמן קצר ומנהל משחק מבריק. טיפוס פסיכי שיודע לקחת אסיפת שחקנים, להדביק אותה ולהכין אותה למשחק ספציפי או מטרה ספציפית. היא צריכה מישהו שיידע לנטרל את השליליות, הסקפטיות, הזלזול המובנה והביקורת ולהוריד את המשקולות מהרגליים של השחקנים. היא צריכה מישהו פחות קונבנציונלי. יש לכם תמונה בראש?

3. ב-10 באוקטובר 2014 התארחה ישראל בניקוסיה. ב-10 באוקטובר 2015 הגיעה קפריסין לטדי. כמה שינויים בהרכב ביצע גוטמן מאז? שלושה כפויים. בעמדות המגן הימני (דסה במקום אייל משומר שממילא פצוע), הקשר האחורי (בירם כיאל במקום שרן ייני שלא זומן) והחלוץ (מונס דאבור במקום עומר דמארי שרק חזר מפציעה).

במילים אחרות, גוטמן בנה על מה שעבד לו בניקוסיה. רק שבצד השני עמד מאמן שהכין שיעורי בית. טל בן חיים התעלל במגן שלו ב-GSP? פאמבוס חריסטודולו הביא עליו עזרה ומנע מישראל לבודד אותו באחד על אחד. גילי ורמוט הוא שחקן כנף שנכנס למרכז? חריסטודולו שלח לאגף השמאלי את גאורגיוס אפרם המהיר במטרה לנצל את השטחים הפנויים ולנסות לעקוץ.

פאמבוס חריסטודולו. נתן נוקאאוט לגוטמן (יניב גונן)

קפריסין לא נתנה למשחק לברוח לה מהידיים. היא צופפה את האמצע, התגוננה עם 8-9 שחקנים, לחצה גבוה במחצית הראשונה "ונתנה" למשחק להתבלגן בדקות האחרונות מתוך ידיעה שישראל לא תמצא את הידיים והרגליים שלה במצב כזה. היא הציגה משחק הגנה אחראי, הניעה כדור כמו שצריך וידעה בדיוק מאיפה ומתי לעקוץ.

 לזה קוראים נוקאאוט טקטי.

4. נבחרת וויילס סיימה את קמפיין מוקדמות המונדיאל במקום החמישי. היא לא לרגע לא הייתה בתמונת הפלייאוף, הפסידה במקדוניה, חטפה שתי תבוסות מסרביה ובמחזור האחרון יצאה לבלגיה שכבר עלתה. שער של ארון ראמזי בדקה ה-88 קבע 1:1 שנראה אז כלא משמעותי. לימים, יספרו בוויילס שהמשחק הזה נתן אמונה וסלל את הדרך לקמפיין ההיסטורי והעלייה ליורו 2016.

הסיכוי התיאורטי של ישראל לסיים שלישית לא רלוונטי, אבל היא מחויבת להופעה מכובדת בבריסל. לא משנה מי יהיה המאמן הבא. קמפיין מוקדמות המונדיאל, שהוא להזכירכם קמפיין בלי טיפת לחץ ועם אפס ציפיות, מתחיל במשחק בבלגיה.

כריס קולמן חוגג. הישג היסטורי לנבחרת וויילס

5. ההפסדים לקפריסין ב-96 ו-99 שיקפו את ישראל השחצנית והמלאה בעצמה. אחרי תוצאות טובות, נבחרת הכוכבים של אז יצאה לאי וקיבלה פעמיים סטירה מצלצלת. 19 שנה אחרי גוגיץ' וספוליאריץ' ו-12 שנה אחרי ריינר ראופמן, שוב חטפנו ממתאזרחים קפריסאים: הבלם דוסה ג'וניור, יליד פורטוגל, והמגן ג'ייסון דימיטריו, יליד אנגליה. 19 שנה אחרי, ישראל הגיעה אתמול לנקודת שפל. לא ההפסד, לא הצורה, אלא המהות. ההפסד ב-2015 משקף את ישראל המיואשת, השבורה והמפוחדת.