עניין של זמן: נבחרי העונה הסדירה בליגת העל

1. המצטיינים:
השחקן: ערן זהבי. הדיון הפילוסופי בשאלה האם שחקן העונה צריך להגיע מהאלופה לא רלוונטי כשמסכמים עונה סדירה, כמו גם העובדה שמכבי תל אביב תסיים את הסיבוב במקום השני. זהבי הוא שחקן העונה הסדירה בזכות המספרים: 26 שערי ליגה, 39 בכל המסגרות ומקום שביעי בטבלת נעל הזהב האירופית. מעבר לזה, זהבי נמצא בדרך הנכונה לרשום עונת שיאים היסטורית בלי קשר לשורה התחתונה הקבוצתית. כשריאל מדריד לא זוכה באליפות, החיצים מופנים לכריסטיאנו רונאלדו שמתרכז במספרים האישיים. על זהבי, וזו המחמאה הכי גדולה שהוא יוכל לקבל, איש לא יכול להגיד את זה. מקום שני: אליניב ברדה. מקום שלישי: עומר אצילי.

המאמן: ברק בכר. בזכות התוצאות, הרצף המדהים, המודרניות, שינוי השיטות, ההתמודדות עם הפציעות, ניהול הרוטציה הפתיחות התקשורתית. בכר הגיע לבאר שבע עם סימן שאלה לגבי היכולת שלו להתמודד במועדון גדול ועמד בכל האתגרים. הוא שיפר את הקבוצה בכל פרמטר, על המגרש ומחוץ למגרש. למעשה, עם המשאבים והשקט של אלונה ברקת, הוא עשה מה שלא יכול היה לעשות בקריית שמונה. הפועל ב"ש של בכר היא לא סתם קבוצת צמרת אירעית שעושה רעש ומנסה להפריע. אלא מועדון גדול של ממש עם כוח והרתעה שהצליח העונה להיכנס מתחת לעור של ג'ורדי קרויף ומכבי ת"א. מקום שני: סלובודאן דראפיץ'. מקום שלישי: חיים סילבס.

סלובודאן דראפיץ´. מספק עונה כבירה עם בית"ר (משה חרמון)

השחקן המתקדם: עומר אצילי. התואר "פריצת השנה" קצת קטן על הקשר הנהדר של בית"ר ירושלים. ובכל זאת, קשה להתעלם מתהליך הגדילה העוצמתי שלו שהפך אותו לישראלי השלישי הטוב בליגה ולשחקן שסוחב על הכתפיים הצנומות שלו מועדון ענק ומורכב. כשחושבים על הישראלי הבא שייצא לאירופה ויהיה שחקן דומיננטי ומשפיע, שם אחד בלבד עולה לראש. וחוץ מזה, אתם יודעים מה? לא היה בעונה הזאת פורץ משמעותי יותר. מקום שני: דן איינבינדר. מקום שלישי: פיראס מוגרבי.  

עומר אצילי. הישראלי השלישי בטיבו בליגה (רדאד ג´בארה)

התגלית: נטע לביא. מכבי חיפה זרקה בשנים האחרונות לא מעט שחקנים צעירים למים. רבים מהם טבעו. לא נטע לביא. קשה מאוד לשחקן נוער להפוך בין לילה לשחקן הרכב. זה עוד יותר קשה בקבוצה גדולה שלא מספקת את הסחורה. אבל בלביא יש משהו שונה. בגרות, חוצפה, קשיחות וחכמת משחק. הוא לא רק שחקן מוכשר. הוא לא רק הבשורה היחידה של הירוקים מהעונה הזו. הוא עשוי מחומר של קפטנים ומנהיגים. מקום שני: דוד קלטינס. מקום שלישי: דן ביטון.

הזר: ג'ון אוגו. קל מדי לבחור שחקן התקפה שמחזיק קבוצה כמו פדרו גלבאן או אוונס קנגווה. קל מדי לשכוח שחקן שעושה עבודה שחורה בקבוצה של כוכבים. באר שבע סגרה את הפער ממכבי ת"א בהרבה אלמנטים העונה והמרכזי בהם הוא היכולת של השלישייה במרכז המגרש. אותה שלישייה שגם הכריעה את משחק העונה הקודם בבלומפילד. אוגו הוא כוח במרכז השדה של באר שבע. קשר אחורי מודרני שמבא ערך מוסף בשני צדי המגרש ומהווה כוח חשוב גם בחדר ההלבשה. ברקת הוציאה הרבה מאוד כסף בשנים האחרונות. הניגרי יהיה אחד הבודדים שגם יכניס לה כסף חזרה. מקום שני: אוונס קנגווה. מקום שלישי: ניקיטה רוקאביציה.

ג´ון אוגו. הזר המצטיין (מרטין גוטדאמק)

עוד הפתעות נעימות: לואי טאהא (הוריד את סוארס לספסל), יוסי בניון (רק כשהוא מדבר במגרש ולא מתעסק במה שמסביב), הפועל רעננה (הופעה היסטורית בפלייאוף העליון), שרון מימר.

הציטוט: "אנחנו במקום הראשון בליגה השנייה". דראפיץ' קובע מטבע לשון ועל הדרך, שלא בכוונה, מספר את סיפורה של העונה.

2. נבחרת הסיבוב:
נבחרת א': בוריס קליימן, אלי דסה, שיר צדק, חסוס רואדה, דושאן מאטוביץ', ג'ון אוגו, מהראן ראדי, עומר אצילי, ערן זהבי, טוני וואקמה, אליניב ברדה. 

נבחרת ב': דודו גורש, בן ביטון, קרלוס גארסיה, דקל קינן, אופיר דוידזאדה, גל אלברמן, נטע לביא, יוסי בניון, טל בן חיים, מאור מליקסון, ניקיטה רוקאביציה. 

טוני וואקמה. מקום של כבוד בנבחרת הסיבוב (מרטין גוטדאמק)

3. המאכזבים:
השחקן: בן רייכרט. אכזבה היא פועל יוצא של ציפיות. ובן רייכרט הוא בדיוק מסוג השחקנים שנופחו על ידי התקשורת ואז קרסו תחת הציפיות שלה. הכישרון שלו לא מוטל בספק, הבגרות שלו על ומחוץ למגרש דווקא כן. תגי המחיר שלו היו חסרי פרופורציה ורייכרט קורס תחתם לאט ובזהירות תוך שהוא תורם לקריסה באותה התנהגות מפוקפקת. הכדורגל הישראלי הפסיד את אלרואי כהן על אותם דברים בדיוק. עבור רייכרט כמובן שלא מאוחר. אלי גוטמן צריך לבשל אותו לאט לצד מנהיגים מוכחים (נמניה ניקוליץ' למשל), גם במחיר של פגיעה בדקות, של חזרה לאלמוניות והרחקה מאור הזרקורים. רייכרט צריך להיעלם כדי לחזור. וחוץ מזה, מיליון יורו לא זורקים לפח כל כך מהר.     

המאמן: סלאח חסארמה. קידום מאמן צעיר שנמצא בתוך המועדון זה עסק רגיש שמחייב טיימינג מושלם. אם זה נעשה מוקדם מדי, נדבק כתם באיש המקצוע. איזי שירצקי עשה המון טעויות השנה, אבל זו עם חסארמה הייתה הגדולה מכולן. שירצקי חטא בחטא היוהרה. הוא חשב שכל מה שעבד לו בעבר יעבוד גם בשינוי שמות. אבל חסארמה הוא לא רן בן שמעון ולא בכר. כלומר, תהליך ההבשלה שעבר היה קצר מדי.  שלא תטעו, חסארמה לא נקי מאשמה. הוא היה שותף פאסיבי לטעויות, לא השמיע את קולו, לא הביא את עצמו לידי ביטוי. שיחק את המשחק של שירצקי ובכך חפר לעצמו את הבור. מקום שני: שלומי דורה. מקום שלישי: רוני לוי. 

סלאח חסארמה. המאמן המאכזב של העונה הסדירה (משה חרמון)

ציפינו ליותר: הפועל ת"א (ברמת ההתנהלות), מכבי חיפה (פלייאוף עליון זה לא הישג, גם לא מקום רביעי), יוסי בניון (פוגע בעצמו בחוסר הוודאות סביב עתידו), רן בן שמעון (לחץ), יואב כץ (שבר שיאי התנהלות של עצמו בכל הקשור למאמנים), רוב הצעירים שהגיעו מהליגות הנמוכות וקיבלו צ'אנס, ראיונות פוסט משחק של פיטר בוס.

יוסי בניון. חוסר הוודאות פוגע בו (עמית מצפה)

הקבוצה: מכבי נתניה. 10 נקודות, ניצחון אחד, תשעה שערי זכות, ארבעה מאמנים, כאוס ניהולי, מלחמת אוהדים. אומרים שירידת ליגה מנקה מועדון ונותנת התחלה מחודשת. זה קרה לנתניה עצמה לא כל כך מזמן, אבל צריך לדעת גם לרדת. נתניה היא היורדת הכי מביכה בהיסטוריה של ליגת העל ואחת הקבוצות הגרועות בתולדות הכדורגל הישראלי. הירידה הפעם היא טראומה והמצב כרגע הוא הרס וחורבן. מועדון שלא נותרה בו שום חלקה טובה, שאיבד את הזהות, את רוב הקהל, שהאנשים שניהלו ומנהלים אותו הפכו אותו לבדיחה. ניקוי כללי לא יעזור. כדי לעלות במהרה, נתניה צריכה לבנות הכול מחדש. את כל המועדון על כל אנשיו. 

הנעלמים: עוז ראלי, לוטם זינו, דובב גבאי, סיראז' נסאר, שובל גוזלן, דיאן ראדוניץ', עירוני קריית שמונה (כל העונה), מכבי פתח תקווה (בסיבוב השני), מכבי נתניה (מהמפה).  

הפלופ (ההעברה הגרועה של העונה): בן רייכרט גרף את התואר בסיבוב הראשון ומשלים דאבל.  

בן רייכרט. פלופ העונה (רדאד ג´בארה)

4. סיפורי העונה:
1. ליגת ה-14 מיצתה: אי אפשר לטמון את הראש בחול ולהסתנוור ממתח בצמרת ובתחתית, להיות מהופנטים מסיפורי ההצלחה של באר שבע ובית"ר ירושלים או להתפאר בכמות הצופים במגרשים מבלי להסתכל למציאות בפנים. לא צריך לחכות לעוד שנה של כישלון בזירה האירופית ברמת הקבוצות והנבחרת כדי להבין שמשהו פה לא עובד. ליגת העל הולכת ונחלשת. הרמה הכללית לא טובה. רמת הזרים לא משביעת רצון. "הצעירים והזולים" שהשתלטו על הליגה (מסיבות כלכליות) מושכים את הרמה למטה.

העובדה ששבע קבוצות מועמדות לירידה מלמדת על חולשת הליגה. העובדה שאף קבוצה בחלק התחתון של הטבלה לא הבקיעה יותר משער בממוצע למשחק מלמדת על חולשת הליגה. יש מעט מדי כישרון בליגה, ליגיונרים חוזרים ולא משפיעים, וספורים הליגיונרים הקיימים שבולטים בקבוצות שלהם. המסקנה: ליגת ה-14 מיצתה את עצמה. בכתבת סיכום הסיבוב נכתב: "הליגה מאכזבת וצריכה שינוי מבני ותקנוני דרסטי". המשפט הזה מעולם לא היה רלוונטי יותר.

ליגת ה-14 קבוצות מיצתה את עצמה (רדאד ג´בארה)

2. מניות: בעלייה: ברק בכר, חיים סילבס, שרון מימר, אלונה ברקת, אלי טביב, אשר אלון, איתי שכטר, הישראלים של ב"ש. בירידה: רן בן שמעון, שלומי דורה, יואב כץ, דורון אוסידון, הישראלים של מכבי שהם לא זהבי.

3. לראשונה בעידן קרויף: הרבה דברים קרו העונה לאלופה בפעם הראשונה. עלייה לשלב הבתים בליגת האלופות, חילופי מאמנים באמצע העונה, אובדן אליפות העונה הסדירה. ההולנדי מלך בליגה בשלוש השנים האחרונות. מסתמנים סדקים בשלטונו.

4. אלי גוטמן מציג: ממנג'ר למאמן ראשי תוך תשעה ימים תוך שימוש אלמותי במשל הטרנינג. בכלל, הפועל ת"א ייצרה כל העונה כותרות, עניין והציגה קבלת החלטות לקויה על גבול ההיסטרית. ובכל זאת, קשה להשתחרר מהתחושה שמשהו נבנה באיטיות בצד האדום של תל אביב. עד כדי כך שאפשר להעריך בזהירות שאם האדומים יישארו בליגה, העונה הבאה תהיה כבר הרבה יותר טובה.

אלי גוטמן. נאום הטרנינג שלא לא יישכח (נעם מורנו)

5. לנבחרת ישראל אין מאמן: קמפיין חדש מתחיל בעוד פחות מחצי שנה, יש משחקי אימון, אבל אין סגל, אין מדיניות ואין שום הליך של קבלת החלטות. חמישה חודשים עברו וכלום. סליחה, כמעט כלום. יש ועדה בין משרדית ובקרוב יהיה לה יועץ.

6. ערן זהבי הבקיע 30 מ-56 השערים של מכבי ת"א בעידן סלבישה יוקאנוביץ' (53.5 אחוזים) ו"ירד" ל-9 מ-27 תחת פיטר בוס (33.3). ההסבר: אורלנדו סה, עדן בן בסט ושינוי הסגנון. יחד עם זאת, מוקדם לדבר על הקץ בתלות בקפטן.

7. בהלת חילופי המאמנים: תשע מ-14 קבוצות החליפו העונה מאמן. 11 מאמנים ראשיים (ושני זמניים) סיימו את תפקידם. שלושה מהמפוטרים כבר הספיקו לחזור לפרק ב' ולמעשה, יש רק קבוצה אחת שהפיקה תועלת מהמלך: בני סכנין. המסקנה: האצבע קלה על ההדק. ושוק המאמנים דליל כמעט כמו שוק השחקנים המקומיים.

יוסי אבוקסיס. היחיד שהצליח יותר מקודמו (אחמד מוררה)

8. מכבי פ"ת ועירוני ק"ש קורסות בסיבוב השני: שתי קבוצות שחלמו צמרת צברו שבע ו-13 נקודות בהתאמה ונפלו היישר למאבקי התחתית הלוהטים בפלייאוף התחתון. ההיסטוריה מלמדת שמי שלא בנוי למאבקי ירידה ולא מבין את מצבו, בדרך כלל מתעורר בלאומית. למזלן של השתיים, יורדת אחת כבר נקבעה. ונתניה היא סיפור בפני עצמו: כך מרסקים מועדון. יום אחד יעשו על זה סרט.

9. הסוף לעונשי הרדיוס: אלי טביב ויעקב שחר הובילו מהלך ששלח מסר ברור לבתי הדין. אלא שימי הענישה הקולקטיבית יגיעו לקצם רק כאשר המשטרה ובתי המשפט יבואו חשבון עם העבריינים המתפרעים במגרשים. ובלי קשר, ראשי הקבוצות גילו אכפתיות ואקטיביזם ראויים לציון. הם – להבדיל מפוליטיקאים, עסקנים ופרננדו היירו - יהיו חייבים להיות חלק מהמהפכה הדרושה בכדורגל הישראלי.  

10. תזכורת: בשנה הבאה שתי נציגות ישראליות יחלו את דרכו בסיבוב הראשון של מוקדמות הליגה האירופית וייאלצו לשחק ב-30 ביוני. נא להתכונן בהתאם.

בית"ר ירושלים חוגגת (נעם מורנו)

5. המספרים:
383 שערים הובקעו העונה בליגת העל. בדיוק 60 פחות בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד.

2.18 שערים מובקעים בממוצע למשחק בליגת העל – הכי נמוך מאז 2008/9. בסיום הסיבוב הראשון הממוצע עמד על 2.33.

84 אחוזי הצלחה יש להפועל באר שבע עד כה, בדיוק כמו שהשיגה מכבי ת"א של פאולו סוזה בעונת 2013/14 וקצת פחות מאלופת העונה הסדירה הטובה בהיסטוריה של ליגת העל – מכבי חיפה בעונת 2009/10 (85.5). אגב, המאזן של יוקאנוביץ' את בוס (77.3 אחוזי הצלחה) טוב משל אוסקר (75.6) ופאקו אייסטרן (69.2).

ברק בכר. הצלחה כבירה (רדאד ג´בארה)

13.3 אחוזי הצלחה השיגה מכבי נתניה עם ממוצע הבקעה של 0.36 שערים למשחק ושני שערים בלבד בסיבוב שני בו השיגה שתי נקודות. הקבוצה העלובה בתולדות ליגת העל, כבר אמרנו?

19 נקודות הביאו למכבי ת"א השערים של ערן זהבי. הקפטן צריך ארבעה שערים ב-11 משחקים כדי להשוות את שיא הכיבושים לעונה בכדורגל הישראלי. 

ערן זהבי. הביא למכבי 19 נקודות לבד (יניב גונן)

13 שערים הבקיע העונה אליניב ברדה (34), בדיוק כמו מאור בוזגלו בכל העונה שעברה. ברדה רחוק ארבעה שערים מקביעת שיא הבקעות אישי לעונה.

9 נקודות מ-39 אפשריות צברה העונה הפועל ת"א במשחקי הבית.

6. העונה הסדירה בציוץ: