מועמדים להדחה: לקחים מעזיבת יוקאנוביץ'

1. יוקאנוביץ'. אנשי מקצוע זרים שמגיעים לכדורגל הישראלי נוטים לגלות די מהר סיטואציה אבסורדית משהו. יש פער עצום בין ציפיות למציאות. בין איך שאנחנו רואים את עצמנו כמדינת כדורגל לבין מה שאנחנו באמת. מכירים את פרקי האודישנים בתחרויות השירה? הרי תמיד יש את המועמד השחצן, שמציג את עצמו ככוכב, שההפקה עושה לו בילד אפ מטורף רק כדי לראות אותו מתרסק עם ביצוע מזעזע ונפרד מהמסך במונולוג על כמה השופטים חסרי מושג. זה אנחנו. זה הסיפור שלנו. וכנראה שלעולם לא נשתנה.

יש שלוש דרכים להתמודד עם הסיטואציה: לנסות לשפר אותה, לקבל אותה כמו שהיא ולחיות איתה בשלום או להתנער ממנה ולהציף את הבעיה. ג'ורדי קרויף בחר באופציה הראשונה. הוא לקח מועדון וניסה להרים אותו על ידי הכנסת סטנדרטים חדשים. אוסקר גארסיה, פאולו סוזה ובמיוחד פאקו אייסטרן התעסקו בעבודה ולא נכנסו לאמירות או תובנות על מצב הכדורגל הישראלי. סלבישה יוקאנוביץ' הוא מהבודדים שבאו ואמרו את האמת בפנים.

החיבור בין המאמן הסרבי למכבי תל אביב לא עבד, גם בגלל הנסיבות. אחרי שעלה לפרמייר ליג עם ווטפורד, יוקאנוביץ' לא האמין שיימצא את עצמו בישראל ומהרגע הראשון שידר כמה הוא לא רוצה להיות כאן. החיבור בין "מאמן כוכב" לסגל מלא אגו בעייתי גם במועדונים הגדולים בעולם. החיבור בין אדם למקום שהוא לא מאמין בו בלתי אפשרי. למעשה, אפשר להעריך שאם הצהובים לא היו עולים לשלב הבתים של ליגת האלופות, הפרידה הייתה מוקדמת יותר.

ג´ורדי קרויף. ניסה להכניס סטנדרטים חדשים (רדאד ג´בארה)

יוקאנוביץ' נראה בישראל כבוי. על הדשא ובמפגשים עם התקשורת. בקלות אפשר היה לקבל ממנו את התחושה שהכל קטן עליו. הוא לא נהנה מהשיח, מהשאלות במסיבות העיתונאים, הרגיש שמתעסקים כאן במה שמסביב ולא במשחק עצמו. משחקי ליגת האלופות היו הפיק שהניע אותו, הוא נראה בהם חי יותר, אבל ההתעסקות האובססיבית בשערים ונקודות תסכלה אותו. הוא הרי ראה את המציאות. מכבי ת"א הנוכחית לא שווה יותר ממה שהשיגה וגם אם הייתה משיגה 3-4 נקודות גארבג' טיים זה לא היה מלמד על צמצום פערים.

ככל שחלפו השבועות והמשחקים ובמקביל נמשכו השיחות עם פולהאם, הסרבי התפוגג לאטו. עבר לקלישאות, הנמיך עוד יותר את קולו, התחמק מתשובות ולא הצליח להסתיר את הסלידה שלו מכל מה שקורה מסביבו. ובכל זאת, בתקופה שלו היו לו אמירות שחשפו מה שהוא חושב. על מצב השוק, מספר הזרים, על מקבלי ההחלטות במנהלת, על היכולת של חלק מהשחקנים ובעיקר על תקרת הזכוכית שמנקודת מבטו נראית הרבה יותר נמוכה. למעשה, היחיד שסחט ממנו מחמאות באופן רציף היה ערן זהבי. כמה שזה מסמל את המצב של מכבי ת"א.

הסלפי המחויך מהמטוס בדרך ללונדון והציטוטים מלאי ההתלהבות שהעניק כשהגיע לפולהאם מספרים את הסיפור. באנגליה אוהבים מאמנים כמוהו, צבעוניים שלא מפחדים לומר את האמת שלהם. בישראל פחות. בישראל המאמן הוא רק האשם וההצלחה היא של השחקנים. לכן הקהל והתקשורת מוכנים לקבל ממאמן קלישאות כי הוא בסך הכל דמות משנית. אז יוקאנוביץ', כמו גם לותר מתיאוס ולואיס פרננדס לפניו, עזב עם תג השחצן, המתנשא והשנוא.

אבל הוא בסך הכל אמר את האמת שלו. הוא לא חשב שאנחנו כאלה גדולים. הוא חשב שאנחנו כוח שולי בכדורגל האירופי. ליגה בסביבות המקום ה-20 ביבשת, נבחרת יותר לכיוון ה-30. הוא קיבל הצעה שכל מאמן ישראלי וכמעט כל שחקן בליגת העל היו חוטפים ועשה בדיוק את אותו הדבר.

2. מה היא עושה איתו? העזיבה של יוקאנוביץ' מזכירה אחד שיוצא עם בחורה שהוא יודע שהיא קצת מעל הליגה שלו. אז מצד אחד הוא ממש מרוצה, מצד שני הוא ממש חסר ביטחון שלא חלילה תקום ותלך פתאום. והוא גם ממש מתעצבן מהלחשושים של "מה היא עושה איתו" מסביב, אז הוא מרגיש שהוא חייב לשמור על הכבוד שלו ולא להפוך לסמרטוט במערכת היחסים. בסופו של דבר, כשהיא עוזבת, הוא לא מתרגש. זה היה צפוי. קשרים כאלה אי אפשר באמת להחזיק. קל לו להיזכר בקטעים הרעים, אבל כדאי להיזכר בהערות שלה. אולי, רק אולי, היא יודעת על מה היא מדברת.

עכשיו במכבי ת"א מתמקדים בדברים השליליים. באופן טבעי, פרידה אחרי מערכת יחסים בעייתית ולא מאושרת מביאה איתה תחושה של הקלה. נכון, הגישה שלו הייתה מעצבנת ומתנשאת, הבריחה שלו משאירה תחושה עמוקה של אחד שהשתמש וזרק, אבל היו ליוקאנוביץ' גם ביקורות נכונות. הוא שם לכולנו מראה מול הפנים, אמר אמת שלא היה קל לשמוע ובסופו של דבר הוא עוזב גם בגלל מציאות מקצועית/מנטאלית/תקשורתית שלא בהכרח יהיה נכון להתעלם ממנה.

3. קרויף. גם קרויף צריך ללמוד לקח מעידן יוקאנוביץ'. בקיץ, ההולנדי החליט שהוא יכול לעלות מדרגה. הסיטואציה הבשילה מבחינתו לכוון יותר גבוה בכל הקשור לדמות האיש על הקווים. העובדה שמכבי ת"א הזניקה את הקריירה של אוסקר וסוזה, עשתה למועדון שם באירופה. כך שמבחינת קרויף, כדי להעפיל לליגת האלופות הוא יכול היה להרשות לעצמו לחפש מאמן גדול יותר. אחד שכבר חווה הצלחות ורואה במכבי ת"א אתגר ויעד נחשק ולא רק מקפצה. מה לעשות, שאנחנו עדיין לא שם.  

הדילמה עכשיו גדולה. באמצע העונה, האפשרויות מצומצמות והמבחר קטן יותר. מעבר לזה, קרויף צריך לבחון מחדש את הפרופיל. מאמנים צעירים, גם כאלה שהקריירה שלהם תקועה כמו סוזה בזמנו, לא ימהרו להגיע לטווח ארוך עד שמכבי ת"א לא תהיה קבוצה מבוססת ותחרותית בליגת האלופות. ובלי קשר, את זהבי קל יותר להשאיר בחוזה משודרג מכל מאמן שיגיע, יצליח ויקבל הצעה לאמן במועדון גדול יותר בליגה נוצצת יותר. למעשה, מה שקרה עם יוקאנוביץ' פשוט בלתי נמנע. ושלא יהיו לכם ספקות, זה יקרה שוב.  

פאולו סוזה. מכבי ת"א הזניקה את הקריירה שלו (רויטרס)

לקרויף נמאס להחליף מאמנים בתכיפות, אבל בסופו של דבר גם הוא מבין שאין לו יותר מדי ברירה. כלומר, לפחות כל עוד הבוס שלו לא יסכים למנות מאמן ישראלי או שהוא עצמו ישנה מדיניות. השאלה שניצבת בפניו היא: האם להנמיך את הסטנדרטים ולהתפשר כדי לקבל יציבות? על פניו, נראה שהתשובה אליה היא שלילית. המשוואה פשוטה: מאמן צעיר שהתנסה בשלב כזה או אחר בקריירה שלו בטופ האירופי ונמצא במסגרת התקציב הוא אחד שכנראה בעתיד יהיה מבוקש וכנראה יקבל הצעה. האלטרנטיבה היא לשנות פרופיל, לחפש מישהו מבוגר יותר שנמצא בשלהי הקריירה ואחרי השיא או שם פחות נוצץ ופחות מוכר בזירה הבינלאומית.

גורם בכדורגל הקרואטי ששמע על התעניינות של מכבי ת"א בניקו קובאץ' טען שיש בקרואטיה מאמנים מנוסים רעבים יותר ממנו בעלות נמוכה יותר. אבל ג'ורדי לא מתפשר. הוא אוהב את הנוצץ, את המותג. הוא יודע ששמות ורזומה יוצרים עניין. באירופה, אבל במיוחד כאן. תחשבו על זה רגע, במדינה בה כל זר מתקבל בסקפטיות וסופג ביקורות עוד לפני משחק אחד, בה לסוזה והרוטציה שלו אין מושג, פאקו הוא מאמן כושר וכולם מקבלים הערכה רק אחרי שהם עוזבים, איך היה מתקבל בתקשורת ועל ידי השחקנים שם אלמוני לחלוטין? האם מכבי ת"א יכולה "ללכת אחורה"? ממש לא בטוח.  

4. בית"ר ירושלים אוהבת דרמות באמצע העונה. יש ב-DNA של המועדון איזה מנגנון הרס עצמי. כשלא הולך, הלחץ בשיאו, אבל גם כשיותר מדי טוב בבית"ר, משהו צריך להשתבש. אחת הגזרות צריכה להידלק. והנה הגיעה התקופה הזו של השנה שוב. בינואר 2011 פוטר אורי מלמיליאן ושנה אחריו, בפברואר 2012, זה קרה ליובל נעים. ינואר 2013 הביא איתו את פרשת הצ'צ'נים שגמרה עונה שנראתה נהדר, בדצמבר של אותה שנה פוטר אלי כהן ואילו מנחם קורצקי פוטר בינואר 2015. 

שחקני בית"ר חוגגים. הקבוצה הזאת אוהבת דרמות (מרטין גוטדאמק)

ועכשיו? בית"ר במקום השלישי, יציבה וחזקה, אטרקטיבית ומאוזנת, בעונה שיש לה בה רק מה להרוויח, אבל שנה חדשה מפעילה את המנגנון. השבוע, הלחץ עלה לשיאים חדשים, שחקנים יצאו משליטה וברקע מרחפת מיני מהפכה מקצועית שלא ממש ברורה על רקע התוצאות. ועם כל הלחץ הלא הכרחי הזה, ההרס העצמי והירידה המסוימת ביכולת במשחקים האחרונים, מחכה לסלובודאן דראפיץ' מפגש לא פשוט מול בני יהודה. דראפיץ' טיפוס קר רוח ששרד לא מעט משברים העונה ובכלל, מהפתעות העונה. עכשיו הוא מגיע לרגע האמת. לפני שהמגדל מתחיל לקרוס וההיסטוריה משחקת לרעתו, הוא חייב להשתלט על העניינים.  

5. קטנות לשבת:
הפועל רעננה - מכבי ת"א: האלופה היא הקבוצה היחידה בליגת העל שלא הפסידה העונה בחוץ. הרצף שלה עומד על שמונה משחקי ליגה ללא הפסד חוץ.
במשפט: סוויפ עונתי של חיים סילבס על הצהובים ישכנע את גולדהאר ללכת על מאמן ישראלי?

עירוני קריית שמונה - מכבי נתניה: הניצחון האחרון של נתניה על ק"ש היה בספטמבר 2012. בסיום אותה עונה, הצהובים ירדו ליגה.
במשפט: חמזה בארי יכבוש ולא יחגוג?

חמזה בארי מול קלאודימיר פריירה. יכבוש ולא יחגוג? (איתי כהן)

מכבי פ"ת - הפועל כפר סבא: המארחת עם שישה משחקים רצופים ללא הפסד, האורחת עם חמישה ללא ניצחון.
במשפט: בשום משחק של שתיהן בחודש האחרון לא הובקעו יותר משני שערים. לא מעודד.

הפועל עכו - בני סכנין: המאזן של סכנין בחודש דצמבר עמד על אפס נקודות ויחס שערים 6:1 - הקבוצה במומנטום הגרוע בליגה.
במשפט: הקרב היחיד במחזור שמפגיש שתי קבוצות תחתית ראש בראש, המנצחת יכולה ליצור מקדמה משמעותית.

בית"ר ירושלים - בני יהודה: בשלושת המחזורים האחרונים רק פדרו גלבאן הבקיע שערי ליגה לטובת בני יהודה.
במשפט: כשאתם עולים לטדי, תתלבשו חם. יהיה סוער.

6. המחזור בציוץ: