שיטה, מחויבות ולב: המפתחות של בלאט ולברון

על שלושה דברים עומד העולם. על תורה (השיטה), עבודה (המחוייבות) וגמילות חסדים (הלב). שלושתם מן הסתם, כפי שכבר ניחשתם, דרושים גם כדי לזכות באליפות ה-NBA.

רוב הפרשנים, הכתבים והאוהדים שניתחו ומנתחים את הסיכוי של קבוצה כזאת או אחרת לזכות, מתמקדים בשיטה, חלקם נותנים תשומת לב גם למחויבות, אבל אנחנו עומדים בפני סדרת ה-גמר בין קליבלנד קאבלירס וגולדן סטייט וורייורס, שתיפתח בלילה שבין חמישי לשישי (04:00). כזו שמבטיחה לאגד בתוכה את כל מה שיש לכדורסל הישן, המודרני והעתידני להציג. אנחנו חייבים לבחון את שלושת המרכיבים. מוכנים? בואו נצלול ביחד.

השיטה
נתחיל באלמנט שדובר עליו רבות, היכולת של שחקנים אינדיבידואלים לתפקד בתור קבוצה, ולא פחות חשוב, לבטא את היכולות האישיות שלהם בשעת הצורך. השיטה של שתי הקבוצות היא לא כל כך שונה כמו שניתן לחשוב. שתיהן מריצות המון מהלכי פיק אנד רול, מסתמכות על בידודים במצבים שנוצרים כתוצאה ממיס מץ', ולשתיהן קלעי שלשות שלא מפחדים לתפוס ולזרוק.

גולדן סטייט. ההתקפה שלה לא כל כך שונה מזו של קליבלנד (רויטרס)

ההבדל העיקרי הוא שההתקפה של קליבלנד מסתמכת על התנועה של לברון ג'יימס, בעוד שאר השחקנים תופסים עמדות קבועות ומחכים למסירה או להזדמנות לתפוס ריבאונד התקפה, ואילו בהתקפה של גולדן סטייט, השחקנים והכדור ממשיכים לנוע גם כאשר שחקן מסוים תוקף את הסל. ההתקפה של הקאבס אולי נראית מיושנת ונחותה, אבל היא לא. לברון תוקף ויודע בדיוק איפה למצוא כל שחקן אם העזרה מגיעה.

לשתי השיטות יתרונות וחסרונות, בעיקר בכמות האיבודים שקבוצה יכולה לשאת במשחק מסוים וההכנות של כל שחקן לקבל את הכדור במקום ובזמן הנכון. היתרון האמיתי של גולדן סטייט הוא שההתקפה שלה לא נשענת באופן ברור על יכולת התקיפה והמסירה של שחקן אחד. אפילו אם הוא הטוב בעולם. זה דבר שיכול למוטט קבוצה, אם אותו שחקן לא מתפקד מנטלית (סיכוי קלוש במקרה של ג'יימס) או מוגבל פיזית (ייתכן, אבל עדיין לא סביר במקרה של המלך).

לגבי היחידים שבתוך השיטה. אנחנו יכולים להיכנס לתוך ויכוח ארוך, פילוסופי ומנומק על היכולות האישיות של שחקני החמישייה הראשונה והספסל של כל קבוצה. אבל אם נעצור לרגע ונחליט שבסדרת גמר משחק מי שנחוץ וחייב, נראה שיתרון הספסל של הווריורס לא כל כך גדול לעומת הקאבלירס.

שחקני הקאבלירס. היתרון של ספסל הוורייורס עליהם לא כל כך גדול (רויטרס)

בסדרת גמר, ספסל עמוק הוא יתרון במקרה שמישהו נפצע או נכנס לבעיית עבירות. במעמד הזה, הפוקוס הוא מה שחשוב. קבוצה קטנה יותר, שבה לכל אחד תפקיד מוגדר, יכולה לעשות את העבודה. אחרי הכל, השחקנים שצריכים ישחקו ארבעים דקות או יותר בכל ערב.

אם כך ההשוואה צריכה להעשות בין השחקנים שישחקו בכל קבוצה, ושם המצב די שווה. אנדרו בוגוט וטימופיי מוזגוב מבטלים אחד את השני וטריסטן תומפסון הפך לחיה הרבה יותר מפחידה מהאריסון בארנס.

די ברור שה-MVP הטרי (סטפן קארי) מוכשר יותר ממי שהיה בעבר רוקי העונה (קיירי אירווינג), וקליי תומפסון הוא אולי שחקן שלם יותר מאימן שאמפרט, אבל לא מהמפלצת הדו ראשית, שאמפרט/ ג'יי.אר סמית'. והמלך הוא המלך. הוא יכול לעצור את דריימונד גרין על אפס נקודות אם הוא מחליט. דבר שיריבו לא מסוגל לעשות אפילו אם הוא יגנוב למת'יו דלבדובה את כוס הקפה של לפני המשחק.

קארי. מוכשר יותר מאירווינג (רויטרס)

ויש אלמנט נוסף לשיטה: המאמן. אצל הלוחמים לסטיב קר יש הרבה ניסיון כשחקן והרבה יותר שליטה על מתי ואיך הקבוצה מבצעת את ההוראות שלו בזמן אמת. יש לו גם יתרון בהיכרות עם המערכת, החוקים והאנשים שדואגים לאכוף אותם.

אבל לדייויד בלאט יש המון ניסיון בדברים לא פחות חשובים כמו: מעבר משיטת משחק אחת לאחרת שהיא דרך חיים בשבילו, עבודה עם רוטציה קצרה או יכולת לגרום להתעלות של לשחקנים שברור להם שהם לא הכי טובים שיש, אבל זה לא אומר שהם לא יכולים להיות הכי מצליחים.

וזה מבלי שניכנס לקבלת החלטות תחת לחץ, יכולת שנרכשה לאורך שנים. או לחופש שמתקבל כשמאמן עובר משיטת הטיים-אאוטים האירופית לאמריקאית. וגם אי אפשר לזלזל בהבנתו את תורת הנסתר וחילול הניסים. הוא כבר ראה לפחות פעם או פעמיים, מה קורה כשההוא למעלה מחליט משהו וכלום לא יעזור. 

קר. יש לו יתרון בהיכרות עם המערכת והחוקים (רויטרס)

המחויבות
מחויבות בקבוצת כדורסל היא פרדוקס. כל שחקן רוצה להיות כוכב, לקחת את הזריקה האחרונה ולנצח את המשחק. אבל באליפות זוכה קבוצה. וכדי לעשות זאת, הקבוצה צריכה לשחק ביחד, והביחד הזה יכול להרים או להפיל. קבוצה עוברת משברים מעונה לעונה, בתוך העונה, בתוך סדרה והרבה פעמים בתוך משחק ספציפי. בסופו של דבר, הקבוצה הטובה יותר היא זו שהשחקנים שלה מחויבים אחד לשני יותר, מוכנים להרוג ולהיהרג אחד בשביל רעהו.

יש לי תאוריה לגבי שחקני כדורסל. באופן כללי הם מתחלקים לשניים: אלה שיותר חשוב להם להיראות טוב ואלה שהניצחון בשבילם הוא הכל. נדירים הם אלה שנראים טוב בזמן שהם פשוט מנסים לנצח (מג'יק ג'ונסון, מייקל ג'ורדן, אייזיה תומאס ודומיהם).

בלאט. אי אפשר לזלזל בהבנתו את תורת הנסתר וחילול הניסים (רויטרס)

הדבר תקף גם לגבי קבוצות. הקבוצה שבה השחקן האחרון על הספסל מעורב במשחק כמו זה שקלע את קליעת הניצחון, שבה כל שחקן מוכן לעשות הכל בשביל לסיים למעלה יחד עם כולם, ששרדה יותר משברים, שחשפה ונחשפה ליותר שיניים, תנצח. זאת שיותר מצולקת, אבל גם יותר מגובשת וחזקה. זאת שתעשה הכל, פיזית ומנטלית, גם אם זה אומר שלפעמים זה נראה מכוער (אין הכוונה למשחק מלוכלך או מסוכן).  

עכשיו תחשבו איזה קבוצה עברה יותר השנה, זו שהייתה צריכה להתמודד אם יותר שינויים בסגל, ביקורות ופציעות. באיזו קבוצה יותר שחקנים הפתיעו והשתפרו ככל שעבר הזמן, הפכו להיות טובים יותר בתוך הקבוצה מאשר הם נתפסו בתור אינדיבידואלים. איזו קבוצה מרגישה מוכנה יותר, בטוחה וראויה. איזה קבוצה באמת צועקת ומקיימת  - אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד.

הלב
אצל גולדן סטייט המצב הרבה יותר מורכב ממה שהוא נראה. אם תיקחו סטטוסקופ ותצמידו אותו לחזה של הקבוצה המלהיבה הזאת, יש סיכוי שתתקשו לאתר את המיקום המדויק ממנו נשמעות הפעימות. כי באמת, מי הוא הלב של הקבוצה הזאת? קארי, שהוא ללא ספק השחקן הטוב ביותר בה? גרין, שהוא השחקן הכי פעיל וקולני? או אולי זה בכלל בוגוט, שאפילו שחקני הוורירס בעצמם הודו שבלעדיו הגוף קרס בשנה שעברה.

בוגוט. שחקני הוורייורס הודו שבלעדיו הגוף קרס בשנה שעברה

לעומת זאת, אצל קליבלנד המצב הרבה יותר מופשט. בקיץ הקודם הקבוצה עברה ניתוח לב פתוח. הלב התקלח, התלבש, התבשם ועלה על מטוס במיאמי ונחת בקליבלנד. ותוך יומיים הניתוח נגמר, ולברון, שוב, הפך להיות הלב של קליבלנד.

לא דבר של מה בכך, אבל פעולה שתוצאותיה מוחלטות וברורות. או שיש לב או שאין. הוא שהוא נקלט או שלא. כי אף אחד לא יכול לחיות עם חצי לב ובטח שלא עם יותר מאחד. המבנה וההיררכיה צריכים להיות ברורים. הלב מזרים והגוף זורם. הגוף פועל, הלב מפעיל.

ובפלייאוף הזה, לברון הוכיח, כמו שעשה בעבר, שכרגע אין לאף קבוצה לב יותר גדול ממנו. הוא מנהיג מתוך דוגמה. הוא רוצה ומוכן לתת הכל בשביל הקבוצה והקהילה שלו. הוא משחק כמו שחקן שהשיג המון, אבל מרגיש שעדיין לא השיג כלום. הוא הקליעות, המסירות, הריבאונדים והחטיפות ולפעמים גם האיבודים. אבל הוא בהכל והכל בו. וכל עוד הלב הזה ימשיך לפעום, הסדרה הזאת תלויה יותר בו מאשר בכל אחד אחר על המגרש.

ג´יימס. רוצה ומוכן לתת הכל בשביל הקבוצה והקהילה שלו

הנבואה ניתנה לשוטים. אבל אני לא נביא ואני לא מתכוון לספק אחת. אני הולך לקחת הימור. על אף שהוא מבוסס על עובדות, הנחות ותאוריות, הוא בסופו של דבר הימור כי כשאני מכניס את הכל פנימה, סותם את הפה לרגע ועוצם את העיניים, זה מה שאני מרגיש.

אני מרגיש שקליבלנד קבאלירס הולכת למחוק את גולדן סטייט וורייורס בחמישה משחקים. היא הולכת לנצח עם שיטה עתידנית, עם מחוייבות אבסולוטית ועם לב שהוא גדול מספיק בשביל להכיל בתוכו את כל תושבי צפון מזרח אוהיו.